השנאה מקלקלת: פרשת סרנה מביישת את העיתונות
הדיון בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד עיתונאי "ידיעות אחרונות" חשף קו הגנה מביך והוכיח כי הפרסום נגדם היה סיפור מצוץ מהאצבע. בכך מבייש יגאל סרנה את עצמו אישית, אך גם פוגע בכלל אנשי העיתונות בישראל
הדיון היום בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי יגאל סרנה מלמד שלא רק האהבה מקלקלת את השורה, גם השנאה עושה זאת לפעמים, ולא רע בכלל. אם למישהו היתה עוד דילמה האם סרנה באמת קיבל סיפור חם מגורם בפמליית רו"מ שהסכים לשים את נפשו בכפו, או שסתם פרסם סיפור מצוץ מהאצבע, קו ההגנה המביך שהציג היום מפוגג חלק מהערפל.בני הזוג נתניהו בתביעה נגד סרנה (צילום: גיל קרמר)
אחת מטענות הסף בהליך משפטי פלילי נקראת בשפה המקצועית 'הגנה מן הצדק'. מדובר בטענה מקדמית שאפשר לטעון במטרה להתמודד עם כתב אישום, כשאחת העילות הכלולות בה היא 'אכיפה בררנית'. אם אלף אנשים עוברים עבירה מסויימת והתביעה מחליטה להיטפל דווקא לפלוני תוך התעלמות בוטה מאחרים, הוא יכול לטעון שהתביעה אינה הוגנת.
סרנה נתבע בכלל בתביעה אזרחית של לשון הרע והטענה הזו לא נטענה היום, אבל את הרציונל שלה לקח עורך דינו ליאור אפשטיין למחוזות הזויים במיוחד: הוא הציג בפני נתניהו פרסומים פוגעניים אחרים של סרנה ושאל, מדוע בגינן לא תבעת את העיתונאי?
במחילה מכבוד הפרקליט, ככה לא מנהלים קו הגנה. בניסוי המפורסם כשזורקים צפרדע למים חמים מאד היא מזנקת החוצה וניצלת, אולם כשמניחים אותה במים פושרים ומחממים אותם לאט היא לא שמה לב לסכנה ומתה מהחום. אפשטיין שאל למעשה את בני הזוג נתניהו – מדוע קפצתם מהמים העכורים ולא הסכמתם להיחנק בשקט מההכפשות. מביך כבר אמרנו?
ראש הממשלה ורעיתו בבית המשפט
צילום: מוטי קמחי
קו הגנה נוסף שנקטו הפרקליטים אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין הוא שלא נכון להתייחס לפרסום בפייסבוק כאל פרסום בעיתון. הם טענו שגם נתניהו לא דייק בפוסטים שכתב בעקבות פרשת אום אל חירן וניסו לצייר את הרשת החברתית כזירה גמישה מבחינת כללי האמת והשקר.
פסיכולוגית אפשר להבין את הטענה הזו: עיתונאים צעירים מתייחסים לעיתים אל דף הפייסבוק או חשבון הטוויטר שלהם כאל ארגז חול שבו ניתן לפרסם טיוטות, הגיגים, ניסויים או סתם להפריח בלונים לאויר. אבל עיתונאי מקצועי שמכיר את פסקי הדין של בתי המשפט בתביעות לשון הרע יודע שזוהי שגיאה קשה. בתי המשפט לא עורכים את האבחנה הזו, בטח כשמדובר בעיתונאי שהציבור מייחס אמינות לדיווחיו.
הרציונל מאד פשוט: אפשר לכתוב דעות והגיגים, אבל ברגע שאתה מפרסם קביעה עובדתית ביחס לאירועים שקרו אתה חייב לדווח אמת. סרנה יכל לכתוב אני שונא את ראש הממשלה, אבל הוא לא יכל לדווח על אירוע שלא קרה כאילו הוא קרה.
או בלשונו של נתניהו היום: "מבחינתי כל הדברים האלו איומים, רעילים ומכפישים ככל שיהיו, אך עדיין יכולים אנשים כמוך ואחרים לומר שזה בסדר. זה זכויות וזה מותר, אפשר להתווכח אם זה בגבול הביקורת המורעלת המותרת. אבל כשאדם אומר שהיה מקרה של גירוש משיירת ראש הממשלה, מקרה שלא היה ולא נברא, הדבר הזה זה מיועד להכפיש בכל דרך אפשרית. זכותי לתבוע, אם אני צריך לתבוע את מר סרנה על כל הכפשה אני אבלה את כל זמני בבתי המשפט".
יגאל סרנה מגיע לבית המשפט
צילום: ראובן קסטרו
הלאה, תומכיו של סרנה טענו שלעיתונאי הותיק מידיעות אחרונות היה מקור מתוך הפמליה, אלא שהוא לא יכל לחשוף את המקור ולכן הביא את דבריו באופן אנונימי. הטענה הזו אמנם לא מחזיקה מים מבחינה משפטית, שכן אי אפשר לטעון 'אמת דיברתי' מבלי להוכיח את 'האמת' הזו בעדות ישירה או בראיה אחרת כמו צילום, הקלטה או מסמך מרשיע.
אלא שאפילו את זה לא היה לסרנה. הטענה שלו בדיון הייתה שהוא שמע מ'חבר ששמע מחבר שלא יכל לסבול את ההתנהלות'. זה מביש, שכן שום תחקיר עיתונאי בעל ערך איננו יכול להתבסס על רכילות של שמועה משמועה מהסוג הזה.
בסופו של יום, ספר הציטוטים שליקטו פרקליטי נתניהו מטוריו של סרנה לאורך השנים עשו את העבודה. ביטויים כמו "פחדן ונכלולי והכי תמהוני" מספרים את הסיפור כולו: סרנה חשף את עצמו כעיתונאי שהרגשות השליליים כלפי דמות שנואה הובילו אותו לטשטוש אמות המידה המקצועיות האלמנטריות.
מבחינת השופט השאלה כאן לא תהיה ככל הנראה עצם האשמה אלא גובה סכום הפיצוי שיוטל על סרנה. רק חבל שהפרשה הזו שאיננה משעותיה הגדולות של העיתונות פוגעת לא רק בסרנה אישית, אלא בחזקת היושרה של כלל עיתונאי ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם