פצע פתוח: הצד האפל של מבצע "מרבד הקסמים" נחשף
קרוב לשבעים שנה אחרי שכמעט כולם עלו ארצה, מפרסם ד"ר משה גברא מחקר מקיף ראשון על עדת יוצאי תימן. בספרו החדש הוא חושף גם את הצדדים הפחות יפים של מבצע העלייה, ומקווה שהעדה תהפוך עכשיו לחלק מהסיפור הציוני הכולל
"עליתי לארץ בשנת תש"ט-1949 על גבי חמורים. התחילו אז לעשות רעות ליהודים. היינו בשוק עם אחי הגדול ובאו ואמרו שיש מלחמה בפלשתין. זה היה בשנת 46' או 48', משהו כזה. המוסלמים התחילו להתנקם בנו, היו תופסים יהודים ומכים אותם. התחילו בעלייה, המלך יחיא אומר 'הרכוש של היהודים לא נמכר'... הערבים פחדו לקנות מיהודי שעולה לארץ שלא ייקחו לו את האדמה, ולכן לא קנו" (סעדיה לוי מיהוד, מתוך "ספר העלייה הגדולה מתימן", כרך ראשון).
אל מפעל חייו, מחקר חסר תקדים בהיקפו על תולדותיה ומנהגיה של העדה התימנית, הגיע ד"ר משה גברא דווקא בגלל הדומיננטיות האשכנזית בסביבה שבה התחנך. "בבית הספר היסודי, בישיבה התיכונית ובהמשך בישיבת ההסדר שבאלון-שבות, למדו איתי ולימדו אותי בעיקר אשכנזים", הוא מספר.
"התפללתי בנוסח ספרד, ולא בנוסח העדה שלי. ולפי מה שלמדתי מהרבנים בישיבה, שמירת השבת של הוריי לא הייתה בגבולות ההלכה. התימנים מתירים למשל חימום מרק על גבי פלטה ביום השבת, בהתאם לשיטת הרמב"ם. זה הפריע לי, והיה חשוב לי לדעת מי אני, מה המקורות שלי".
בלימודי התואר השני הוא כבר ניסה למצוא תשובות לסימני השאלה שהצטברו במשך השנים. "כל המחקרים שלי התחילו מעבודה סמינריונית אחת, שבה ביקשתי לבדוק את המסורת התימנית. זה לא הלך בקלות. ראש המחלקה הערים עליי קשיים בכתיבת התזה, שעסקה במהרי"ץ – רבי יחיא צלאח, אחד מגדולי ההלכה של העדה. גם אחר כך, בתואר השלישי, לא היה קל".
מאז ועד היום, כבר למעלה משלושים שנה, הוא חוקר את יהדות תימן ומצייר קווים לדמותה. מבקש להשלים את התמונה הישראלית הגדולה ולשפוך אור על קהילה יהודית עתיקה. לשם כך עבר ביסודיות על 400 כתבי יד תימניים מתוך 10,000 הפזורים ברחבי העולם.
עבודתו האחרונה, שפורסמה בספר "העלייה הגדולה מתימן", זיכתה אותו בפרס ראש הממשלה לחקר יהודי ארצות המזרח, שהוענק השנה לראשונה. במחקר יוצא דופן בהיקפו ובעומקו, פורש גברא את האירועים שהתלוו לעלייה מתימן בשנים 1950-1949 - עלייה שכונתה "על כנפי נשרים" או "מרבד הקסמים".
לצורך מחקרו קיים גברא ראיונות עם כאלפיים מהעולים ושמע מהם על חייהם בתימן, ועל התלאות בדרך לארץ ואחר כך במעברות. מתוך העדויות הרבות הוא הרכיב פסיפס אנושי של יהדות תימן בגולה ובארץ.
עשרת אלפים עמודי התמלול שצבר חושפים גם פרטים חדשים על פרשיות עלומות כמו שוד התכשיטים של יהודי תימן, נישולם מספרי הקודש וכתבי היד שלהם, והיעלמותם של ילדים רבים לאחר העלייה ארצה. "הם סיפרו לי הכול", אומר גברא. "איפה נולדו, מה אכלו ובמה שיחקו הילדים. הם סיפרו גם כמה ילדים נולדו להם, ומי מהגברים נשא שתי נשים".
בעוד יהדות אירופה, עליותיה לארץ וחורבנה בשואה עמדו במוקד מחקרים ישראליים רבים, קורותיהם של יהודי ארצות המזרח נותרו בקרן זווית. רק בשנים האחרונות נעשו כמה צעדים שמטרתם להכניס לתודעה הציבורית הישראלית את הפרק החסר, כמו קביעת יום לציון גירוש היהודים מארצות ערב, ושינוי תוכנית הלימודים בהתאם לדו"ח ועדת ביטון. לאלה מצטרף גם פרס ראש הממשלה לחקר יהודי ארצות המזרח, שהוענק בחודש שעבר לשלושה חוקרים.
"הגיעה העת לכתוב את הפרק המזרחי בסיפור תולדות העם היהודי", אמרה השרה גילה גמליאל בטקס הענקת הפרס. "מדובר במהלך מורכב הדורש מאיתנו פעילות משולבת ורב-חזיתית – במחקר, בתרבות ובחינוך (...) מיזם העדויות לתיעוד מורשת יהדות המזרח, ועדת ביטון ופרס ראש הממשלה הם חלק מאותו מאמץ מרוכז שאנחנו מובילים ועוד נוביל למען הבאת הסיפור היהודי השלם, על המזרח שבו ועל המערב שבו".
התעניינות דלה במיוחד הוקדשה במשך השנים לסיפור עלייתם של יהודי תימן. 15 ספרי מחקרו החדש של גברא מביאים עדנה לקורותיהן של הקהילות היהודיות בתימן ושל 3,200 חכמיהן. גם המנהגים המסורתיים – אלה שנותרו כשהיו ואלה שעברו תמורות משמעותיות – זוכים לסקירה מעמיקה.
הראיונות שקיים עם העולים - ביהוד, באשקלון, בעמינדב, בתנובות וביישובים נוספים בכל רחבי הארץ – מספקים הצצה מרתקת להווי חייהם של יהודי תימן, ויוצרים פסיפס אנושי שנרקם מעדויות, דמויות וזיכרונות.
נקודת הפתיחה בחייו של גברא לא העידה על עתידו כאיש אקדמיה.
"חיינו בעוני גדול", הוא מספר. "אמי הייתה חולה תקופות ארוכות, ואבי, אף שהיה איש ספר, עבד בפרדס. הוא דחק בי לצאת לעבודה כבר בתקופת התיכון כדי לסייע בפרנסה. להורים שלי לא הייתה מודעות לחשיבות של לימודים גבוהים. הם עלו ארצה בגיל מבוגר יחסית, מה שהקשה עליהם להשתלב כאן וללמוד את השפה והמנטליות.
"אני זוכר שכילד, לא היה לי עם מי להתייעץ. הייתי צריך ספרי לימוד, ולא יכולתי לבקש מהם שיקנו לי. אפילו לבית הספר היסודי רשמתי את עצמי. גדלנו עם בני דודים וכולם שמרו יחד על המסורת התימנית. חייבו אותנו להתפלל בבית הכנסת של המשפחה ולעלות שם לתורה".
על מחקריו זכה גברא כבר בשנת תש"ן בפרס שר החינוך ליוצרים בתחומי תרבות יהודית. הפרויקט הבא שלו לאחר הדוקטורט היה חיבור אנציקלופדיה של חכמי תימן לאורך הדורות. "אני זוכר שהיו עוקצים אותי ואומרים לי בזלזול ובהתנשאות: 'מה, היו חכמים בתימן? למדו שם תורה?'. אז אמרתי לעצמי שלא אתווכח איתם, אלא אפרסם ספרים שיוכיחו שאכן היו. רציתי להראות, בניגוד לדעות שרווחו אז, שגם ביהדות המזרח פעלו אנשי חוכמה ותרבות, ויש הרבה מה ללמוד מהם".
בין השאר התחקה אחר קורותיהם של חכמים יהודים שחיו בחימיאר, תימן העתיקה, עוד בתקופת המשנה והתלמוד. אחד המפורסמים שבהם נקבר ככל הנראה בבית שערים, סמוך לרבי יהודה הנשיא. על כך מעידה כתובת שנמצאה על אחד הקברים באתר - "מנחם כל העדה של אנשי חימיאר".
במחקר נוסף מיפה גברא את הקהילות היהודיות בתימן, ומצא כי 80 אלף יהודי המדינה התגוררו בכאלף נקודות יישוב שונות. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם, הוא אומר, רוב יהודי תימן לא חיו בריכוזים משלהם אלא היו פזורים בתוך כפרים מוסלמיים.
"הם דאגו לשמור על קשר עם יהודים בכפרים אחרים. במשך השבוע התפללו ביחידות, אבל בשבתות היו מתארגנים כל הגברים מכמה כפרים סמוכים לתפילה משותפת. יהודים שגרו במקומות מרוחקים התפללו ביחיד גם בשבתות, או שהיו מתארחים בכפרים אחרים כדי להשלים מניין".
הפיזור הרב של היהודים, מסביר גברא, נבע מתוך כורח למצוא פרנסה. "ברוב חלקי תימן המוסלמים היו חקלאים והיהודים בעלי מלאכה - נגרים, נפחים, מתקני מחרשות, מעבדי עורות, תופרים, מכיני רצועות לשאיבת המים, יצרני קישוטים לבתים. כל מקצוע שדרש ידע ומומחיות. מצאתי דרך המחקר חמישים מקצועות שמהם היו היהודים מתפרנסים. הם כמעט ולא עסקו בחקלאות, ומנגד המוסלמים כמעט לא היו בעלי מלאכה. כל הצורפים ברחבי תימן, למשל, היו יהודים.
"מכיוון שהתנאי המרכזי למגורים היה האפשרות להתפרנס, לא יכלו לגור בכפר מוסלמי שני יהודים בעלי מקצוע דומה. מי שמצא פרנסה נשאר, ומי שלא - נטש למקום אחר. בהתאם לכך מצאנו 300 כפרים שבהם גרה רק משפחה יהודייה אחת".
צורת החיים הזו הייתה עלולה להוביל לנישואי תערובת, והפתרון של יהודי תימן היה לחתן את הילדים כבר בגיל צעיר. "סיבה נוספת לנישואין המוקדמים הייתה 'גזירת היתומים' שהנהיגו השלטונות בתימן, ולפיה אם אחד ההורים נפטר, אסלמו את ילדיו. במטרה למנוע מקרים כאלה היו מחתנים את הבנות כבר בגיל בת מצווה, או מבריחים אותן מהכפר".
"עליתי בשנת 49'. היה לנו כסף ויצאנו לדרך. הגענו לצנעא על חמורים... בלחג' הנהג רימה אותנו שאסור להעלות למטוס את כל הכסף והרכוש ולא האמנו לו. יוסף צדוק בא וטיפל בעולים ותוך כדי הטיפול הנהג ברח לנו עם כל הכסף, סיפרנו לצדוק, שחיפש את הנהג בעדן ולא מצא" (מתוך עדותו של חיים בן-שלום).
הסיפור הציוני מתייחס לעלייה הראשונה, שהחלה בשנת 1882, כראשית תהליך השיבה של עם ישראל לארצו. אך בלבותיהם של יהודי תימן פיעמו הכיסופים לציון גם בתקופות קדומות יותר, ושלחו אותם למסעות לארץ ישראל.
"יש עליות מתועדות עוד מתקופת התלמוד", מספר גברא. "מצאנו גם עדויות על עלייה מתימן בתקופת הרמב"ם, כאשר בדרכם לארץ הם עצרו במצרים. בהמשך יש תיאורים של עליות מהמאה ה-16 וה-17, אחר כך מגיעה העלייה הממוסדת שהחלה ב-1881 וכונתה 'אעלה בתמר', ועוד קבוצות שהגיעו בתחילת המאה ה-20".
מחקרו של גברא מצא כי למעלה משליש מיהודי תימן - 33,730 מתוך 88,390 - עלו ארצה בשנים שלפני קום המדינה. בין השאר הם השתכנו בראשון-לציון, ביפו, בתל-אביב ובירושלים. חלקם התיישבו במושבה כנרת, אך לאחר שורת חיכוכים על רקע דתי ותרבותי עם אנשי קבוצת כנרת, נאלצו העולים לעזוב ועברו ברובם לרחובות.
העלייה הגדולה מתימן, עליית "על כנפי נשרים", החלה בי"ד בכסלו תש"ט והסתיימה בי"ג בתשרי תשי"א. במהלכה עלו לארץ 48,818 יהודים, כתשעים אחוזים מאלה שנותרו בתימן לאחר הקמתה של מדינת ישראל. אף שמאות בני אדם מתו במהלך המסע מהכפרים בתימן, ד"ר גברא מגדיר כ"נס גדול" את מבצע העלייה.
"בספר שנקרא 'יציאת היהודים מתימן - מבצע כושל ומיתוס מכונן', קובעת פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין שמכיוון שהרבה מהעולים נהרגו בדרך לארץ, כל העלייה הזאת נכשלה. היא טענה שכל מקרי המוות – 500 במחנה העולים חאשד ועוד 500 בדרכים - הם תוצאה ממחדלים של ארגון הג'וינט ושל ממשלת ישראל, שנתנה לו את כל האחריות על העלייה.
"אני טוען שהמסקנה שלה לא נכונה. היא לא הכירה את יהודי תימן בכלל. אני ראיינתי את הרב עמרם קורח, שהיה בין העולים, והוא כותב בספרו במפורש שהעלייה הגדולה הייתה נס שאפילו כפול מיציאת מצרים.
"גם עולים אחרים לא אמרו שהמבצע בכללותו היה כושל, אלא השמיעו תלונות על תפקודו של אחד ממנהלי המחנות. בניגוד לחוקרים אחרים, אני משוכנע שהטיפול הכושל שלו לא היה הגורם המרכזי לפטירתם של יהודים רבים. אמנם מתו כאחוז אחד מהעולים, אבל זה הרבה פחות מעליות קודמות, שבהן מתו עשרות אחוזים".
במסגרת המחקר ראיין גברא את מאשה פרידמן מסביון, שהייתה אחת האחיות הראשיות במחנה העולים, ושמע ממנה שרוב הנפטרים מתו ביום הראשון לבואם למחנה, ולכל היותר ביום השני. רובם היו ילדים. "כלומר, הם הגיעו לשם גוססים, וזה לא קשור לנעשה במחנה", מסיק גברא.
"כנראה הסיבה לפטירות הייתה נעוצה במזג האוויר הקשה ששרר בדרום תימן בזמן שהם יצאו למסע - שרב כבד של 50 מעלות, וסופות חול שגרמו לדלקות בעיניים. שוד הכסף במחסומים גרם לכך שהיהודים לא היו יכולים לקנות מים ומזון, ולכן הם הגיעו למחנה כשהם תשושים וחולים מאוד".
העדויות שליקט גברא על אותם ימים דומות מאוד זו לזו. רבים מהמרואיינים סיפרו לו כי התקשו למכור את רכושם, בשל האיסור שהטילו השלטונות על קניית נכסים ומיטלטלין מיהודים. הכסף המועט והתכשיטים שלקחו איתם לדרך, הוצאו מידיהם במניפולציות על ידי תושבים מקומיים.
"אחת המסקנות הברורות מדבריהם היא שבשטח שהיה בשליטת האימאם, מצבם של היהודים היה טוב יחסית. האימאם יחיא נחשב שליט נוח מבחינתם: הוא אמנם אסר לעלות לישראל והחרים את בתי היהודים שעלו, אבל לא אפשר להתעלל באוכלוסייה היהודית. כך גם הבן שלו, האימאם אחמד.
"הבעיה הייתה בשטחים שבשליטת הבריטים, באזור העיר עדן, שם גרו שבטים שהתעללו ביהודים וערכו בהם פרעות. הם הקימו מחסומים ולקחו כמעט את כל הכסף המזומן שהיה בידי היהודים כשאלה עשו את דרכם לארץ. את הבריטים לא עניין מה קורה שם, כל עוד הובטח להם שקט".
אחת הפרשיות שאחריהן התחקה ד"ר גברא היא שוד התכשיטים מהנשים היהודיות. "בעיר עדן היה מחנה של עולים, ושם גנבו מרובן את התכשיטים. לפי העדויות, אזרחים סומלים שעבדו עבור ארגון הג'וינט הוציאו מהיהודים כספים במרמה. אחרים סיפרו על עובדים יהודים של הג'וינט ואף על פעילי עלייה מישראל שרימו אותם. זו הייתה פאשלה גדולה, שלא שמו לב לזה.
"האמת היא שכמעט בכל עלייה גדולה נשמעות עדויות על הונאה של העולים. בתקופת העלייה מרוסיה, למשל, נטען שאנשי הסוכנות מכרו את בתיהם של העולים, אך לא העבירו לידיהם את הכסף.
"חלק מהנשים התבקשו להוריד מעליהן את כל התכשיטים רגע לפני ההמראה, בטענה שהם עלולים לגרום למטוס ליפול. או שאמרו להן שהתכשיטים של תימן טמאים, ולכן אי אפשר להגיע איתם לארץ. כך קרה גם לאמא שלי. זאת הייתה הפעם ראשונה שהן ראו מטוס, והן היו תמימות מאוד. חפרו מולן בור, הכניסו לתוכו את התכשיטים וכיסו אותם בחול.
"אחר כך הן ראו מהמטוס איך העובדים שעל הקרקע לוקחים את האוצר. זה סיפור שחזר על עצמו אצל רבות מהמרואיינות. רק למי שעלו מתימן מוקדם יותר או מאוחר יותר, נשארו תכשיטים".
העולים שעמם שוחח סיפרו כי מלבד כסף ותכשיטים, הם ביקשו לקחת איתם לארץ ישראל גם כתבי יד, ספרי תורה וספרי קודש שהחזיקו ברשותם. "לפני העלייה למטוס הורו להם להשאיר את הספרים בחבילות גדולות, שיישלחו אליהם בהמשך. מהעולים לא ברור מי נתן את ההוראה, אבל אני מעריך שהיה בה היגיון: רצו להעלות כמה שיותר יהודים בכל מטוס, ולכן את הספרים העדיפו לשלוח באוניות.
"אפילו את המושבים במטוסים החליפו לספסלים כדי לנצל את המקום; המטוסים הותאמו מלכתחילה לאזרחים מערביים, שמנים יותר, ואילו העולים מתימן היו רזים, בטח אחרי מה שעברו.
"הספרים נארזו אם כך בנפרד, אבל רק מעט מאוד מהיהודים קיבלו אחר כך את האוצר הרוחני שלהם. חלק מהספרים נגנבו על ידי ישראלים ונמכרו לחוץ לארץ, ושם איתרו אותם כעבור שנים. הייתה כמות של כתבי יד שהגיעה לספרייה הלאומית, כי לא מצאו את הבעלים. מעל אלף כתבי יד מוחזקים שם היום. הספרייה אמנם שומרת עליהם, אבל זה בעייתי מאוד, כי מדובר ברכוש משפחתי".
גם הרב יחיא אלשיך, לימים חתן התנ"ך העולמי, איבד בדרך זו ספרים רבים. "הסיפור שלו מיוחד במינו. הוא היה אחראי על כל הספרים באחד מבתי הכנסת הגדולים בצנעא, והייתה להם חבילה גדולה מאוד. ארגזים שלמים. כשהגיע לארץ וביקש את החבילות, אמרו לו שהכול נשרף במחסנים שהיו אז בגני התערוכה. הוא לא האמין, וביקש לראות עדויות לשרפה. הראו לו כמה ספרים חרוכים. הוא מתאר שהרביצו לו מכות רצח בגלל ההתעקשות שלו לחפש את ספריו".
"מאז שיצאנו מהכפר שלנו בתימן ועד שהגענו לארץ לקח חצי שנה בערך. עליתי לארץ בגיל 18. הייתי אמא לשניים, ילד ביד שלי וילדה בת חודשיים... הגענו לעין-שמר, שם שהינו שנה בערך. כשגנבו לי את הילדה היא הייתה בת 11 חודש. בלילה הינקתי אותה ובבוקר איננה" (מתוך עדותה של שושנה דוגמה-מליחי).
גברא לא התכוון לעסוק בפרשת חטיפתם של ילדי תימן, שהסעירה לאורך השנים שוב ושוב את הציבור הישראלי, אך בכל מקום שאליו הגיע סיפרו לו העולים על בן משפחה שנעלם. גם במשפחתו המורחבת חיפשו את עקבותיהם של ארבעה תינוקות שנעלמו ממחנות העולים.
"דוד שלי סיפר שאחת הילדות שלו חלתה ונלקחה לטיפול רפואי. כשבני המשפחה באו לאחר יומיים לבקר אותה, אמרו להם שהיא מתה. לשאלתם היכן היא נקברה, התשובה הייתה 'אנחנו לא יודעים'", מתאר ד"ר גברא התרחשות שחזרה על עצמה, בגרסה כזו או אחרת, במקרים רבים נוספים.
"אחת הנשים במשפחה של אשתי סיפרה כי למרות שאמרו לה שבנה מת, היא התעקשה לראותו. אותה אישה ניסתה להיכנס דרך החלונות, חטפה מכות ולא נרתעה. היא נלחמה כמו לביאה, עד שהראו לה את הילד בבית החולים והיא פשוט לקחה אותו.
"רק אתמול סיפר לי עוד מישהו שגם את אחיו ניסו להעלים. כשראו שאמא שלו נלחמת ומתעקשת, העדיפו להחזיר לה את הילד. שושנה גברא, בת משפחתי, מספרת ששלוש אחיות חטפו לה את הילד מהידיים ממש. היו גם סיפורים כאלה".
שנים רבות אחר כך עוד קיוו יוצאי תימן שוועדות החקירה הממלכתיות שהוקמו כדי לבחון את הפרשה, יתנו תשובות לשאלותיהם. ד"ר גברא עצמו ליווה את דודתו לאחת הוועדות האלה, אך עד מהרה נכזבה תקוותם לגלות מה עלה בגורל הבת האבודה. בספריו הראשונים הוא כתב מעט על העדויות בדבר חטיפת ילדים, אך לדבריו עזב את הנושא לאחר שנרמז לו שעדיף לא לעסוק בו. יותר מזה הוא לא מוכן לספר.
לפני חודשים אחדים פתח גנזך המדינה את ארכיון המסמכים של ועדות החקירה שבדקו את פרשת היעלמות הילדים. ועדה חדשה בראשותה של ח"כ נורית קורן אמורה לנסות ולשפוך אור על הנושא שנותר כפצע פתוח עבור משפחות העולים מתימן. גברא סבור כי ממרחק הזמן שחלף בינתיים, קלושים הסיכויים להגיע לחקר האמת. היעלמותם של הילדים, הוא מדגיש, הייתה רק חלק מתפיסה כוללת של עליונות הממסד הישראלי על העולים החדשים.
"הרב עוזי משולם היה שכן שלנו בקריית-הרצוג", מספר גברא בהקשר הזה. "לסבא שלו, הרב חיים סינוואני, שהיה גדול חכמי תימן, הציעו להיות בעל תפקיד בארץ אך הוא סירב. לאחר שבמחנה העולים כפו עליהם לאכול מזון לא כשר, הוא התמרד והושלך לכלא".
בני משפחתו של גברא סיפרו לו כיצד חויבו ילדיהם להירשם לחינוך החילוני בקיבוצים. "סבתא של אשתי עלתה לארץ עם ארבעה ילדים, ולחצו עליה לשלוח אותם לקיבוץ. היא התנגדה, וכמעט לקחו אותם ממנה בכוח. כאשר לא הצליחו, מנעו ממנה תלושי מזון. הכול נבע מאותה התנשאות. הם חשבו שיוכלו לתת לילדים התימנים חינוך טוב יותר מזה שיתנו להם הוריהם".
גם ההיסטוריה הדתית-רוחנית של יהדות תימן מקבלת התייחסות נרחבת במחקריו של גברא. קיומה של קהילה יהודית גדולה וענפה כל כך, אך מנותקת גיאוגרפית מפזורות יהודיות אחרות, הוביל להתפתחות מסורות ייחודיות. המפגש המחודש במאות האחרונות עם קהילות מקבילות, הביא איתו גם התאמות ושינויים במנהגים עתיקים.
"במאה ה-18 התחילו ויכוחים, מה היחס בין המסורת התימנית הקדומה למסורת הספרדית החדשה שהושפעה מהמקובלים", מספר גברא. "כדי למצוא איזון, קבע המהרי"ץ שיטה שמשלבת בין השתיים. למשל, הספרדים הכניסו למחזורים של ראש השנה ויום כיפור פיוטים שנאמרים בתוך תפילת מוסף.
"כשהפיוטים האלה הגיעו לתימן, חלק לא רצו לאמץ אותם, ואמרו שזה מנוגד לשיטה התימנית המקורית, שיטת הרמב"ם. המהרי"ץ הכריע להגיד את הפיוטים לפני המוסף או אחריו, כדי שלא יהיה חשש להפסק. זה שילוב בין חדש לישן, תוך הקפדה על המסורת הקדומה.
"בדורות האחרונים הסידור התימני הפך מאוד קרוב לסידור הספרדי. נכנסה אליו תפילה על הפרנסה בלילות הימים הנוראים, או 'תיקון פורים' בשבת זכור שתיקן רבי יהודה הלוי, ואמירת 13 עיקרי האמונה. כל זה בהתאם לקביעת המהרי"ץ, שאם המנהג לא סותר - למה לא להוסיף אותו.
"לצד זאת נשארו הבדלים בין מנהגי התימנים לאלה של שאר העדות. אצלנו למשל לא קושרים בין נטילת ידיים לברכת המוציא, ולכן ניתן לעשות פעולות אחרות בין הנטילה לברכה. התימנים גם נוהגים לפי שיטת הרמב"ם שלא להדליק נרות בערב יום טוב".
גברא (59), אב לחמש בנות וסב לשניים, משמש היום כגבאי בבית הכנסת שח"ל בבני-ברק, אחד מבתי הכנסת הבודדים בעיר שבהם נאמרת תפילה לשלום המדינה. בית הכנסת הזה פועל במתכונת של מיזוג גלויות, כשכל מי שעובר לפני התיבה מתפלל בנוסח שלו - ירושלמי, מרוקאי, אשכנזי או תימני. החיבור בין העדות השונות הוא גם ערך מוסף שרואה גברא במחקריו.
"עד היום סיפרו וחקרו בהרחבה את ההיסטוריה של יהודי אירופה. אבל כשחוקרים רק עדה מסוימת, זה כמו לחקור רק את תפקוד היד בלי להתייחס להשפעה של הלב או של הראש. רק חקר כל העדות ייתן לנו את התמונה המלאה של העם היהודי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם