ראשי » חדשות » צבא וביטחון

רופא ללא גבולות: עלה מאוקראינה ומשרת בגדוד הבדואי

על הצוואר של מפקד המרפאה בבסיס כיסופים, ד"ר ניקולאי חיימן, תלויה שרשרת עם מגן דוד, למרות שהלכתית אינו יהודי. מבחינתו השירות בצה"ל, ודווקא בגדוד הסיור המדברי, הוא המקום המתאים לו

הרופא הצבאי ד"ר ניקולאי חיימן בכלל לא היה חייב להתגייס לצה"ל. כמי שבעת עלייתו ארצה כבר היה נשוי ואב לילד, הוא היה יכול לדלג מעל שלב השירות הצבאי. אבל חיימן רצה לשרת. רצה מאוד. "זה לקח זמן וגם יצר כאב ראש גדול", הוא מספר, "אבל בסוף הבינו שאני מתעקש להתגייס, ודווקא לתפקיד קרבי ומבצעי".

קבלת הפנים שציפתה לו בארץ הייתה יכולה להרתיע רבים אחרים: חיימן נחת פה באוגוסט 2014, ממש בשלהי מבצע "צוק איתן", ישר למטח טילים על באר-שבע. הוא הגיע במסגרת "מסע", תוכנית של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להבאת צעירים יהודים בעלי השכלה אקדמית מהתפוצות.
 
בפרויקט "מסע רופאים", שבו השתתף, יכולים רופאים צעירים ללמוד על מערכת הבריאות הישראלית על ידי עבודה בבית החולים סורוקה בבאר-שבע או רמב"ם בחיפה. "בהתחלה לא הרגשתי בבית בגלל קשיי השפה", מספר חיימן. "זה לקח זמן, אבל כיום יש לי הרבה חברים מהתקופה הזו".

לאחר שסיים את התוכנית, הוא הבין שקיים מחסור דווקא ברופאים צבאיים, והחליט שעליו להתגייס לצה"ל. אחרי טירונות והשלמה חילית, ביקש באופן מיוחד לשרת כרופא של גדס"ר 585, גדוד הסיור המדברי. בגדוד החי"ר הזה, שיושב בבסיס כיסופים, משרתים בין היתר נוצרים, צ'רקסים ומעט יהודים – אבל בעיקר בדואים. המשותף להם ולחיימן הוא שהם כולם משרתים בצה"ל בהתנדבות.

"כשראיתי את שם הגדוד, מיד עשיתי עליו גוגל. באותה נשימה דיברתי עם החבר'ה בקורס ושמעתי שאנשים לא מוכנים להגיע לכאן. אני לא יודע להגיד מה היו הסיבות שלהם, לא נכנסתי לזה. פגשתי בחיים שלי באוקראינה גזענות בשפע, גם כלפיי וגם כלפי אחרים. אבא שלי יהודי ואמא שלי נוצרייה, לפי הדת אני לא יהודי, אבל שם, באוקראינה, כולנו נחשבים כ'יהודים', בהתאם לתפיסה המיושנת של ברית המועצות.

"אני לא רוצה לזכור מה שעברתי באוקראינה, שמתי את זה מאחוריי, אבל השארתי לעצמי דגשים לעתיד: שגזענות זה הדבר האחרון שאני רוצה לפגוש בחיים שלי, ושבכל מצב אפשרי אני אלחם נגדה.

"לפעמים אפשר לשמוע אנשים מטומטמים, סליחה על הביטוי, שאומרים 'כל הערבים מחבלים'. עליי זה לא מקובל. אין אנשים שמראש ניתן להחליט עליהם שהם לא טובים. אני משרת בגדוד מעולה של אנשים עם ראש פתוח ומוטיבציה גדולה, אנשים שלא מוותרים לעצמם".

אף שמבחינת ההלכה הוא אינו יהודי, על צווארו של חיימן תלויה תמיד שרשרת עבה עם תליון מגן דוד הנושא את הכיתוב "שמע ישראל". חיימן מסביר שזהו תכשיט שעובר במשפחה כבר שמונים שנה, וביום מן הימים יעבור ממנו אל הדור הבא.

בימים אלה מציין חיימן שנה במדים. לבסיס כיסופים הוא מגיע בכל פעם לעשרה ימים, ואז יוצא לארבעה ימים הביתה, לבאר-שבע. שם ממתינים לו אשתו קריסטינה, רופאה סטאז'רית במחלקת הילדים של סורוקה, ובנו דוד, בן שלוש וחצי.

כשהוא פוסע בבסיס, יש המברכים אותו ב"שלום דוקטור". כמפקד המרפאה נחשב חיימן לקצין רפואה, אך מכיוון שלא עבר את המסלול של בה"ד 1 הוא אינו נושא דרגות קצונה. העברית שבפיו מצוינת ואל נימת דבריו כבר מתחילה להתגנב המנטליות הישראלית וכמובן הסלנג הצבאי, שנשזר בשנינות הטבעית של חיימן ובחוש ההומור שלו.

כשהגיע לראשונה למרפאת הבסיס, המכונה בשפה הצה"לית "תאג"ד" (תחנת איסוף גדודית), לא שיער לעצמו שהפופולריות של תפקידו תרקיע בעקבות סדרת טלוויזיה הנושאת שם דומה. "צפיתי רק בפרק הראשון של תאג"ד", הוא מספר.

"עכשיו כולם רוצים פתאום לשרת כמונו, אבל מה שמראים שם הוא לא אמיתי. אם נצלם את סדר היום שלנו, נגלה שאצלנו לא בהכרח מצחיק ואנשים פה לא עושים חיים כמו שם. במציאות גם לא מוכרים לאנשים תרופות שפג תוקפן, כמו שמראים בסדרה. כשאנחנו מטפלים באנשים שזקוקים לנו - זו עבודה נטו, אין זמן לשטויות".

כמו בכל מרפאה צבאית, גם כאן יש "מסדר חולים" יומי, כפי שמעידה הרשימה השמית התלויה על הדלת. אבל ככזה שיושב בעוטף עזה, התאג"ד של חיימן יכול בכל רגע נתון לשנות את צביונו הרוגע ולעבור לפעילות סוערת.

"ידוע שבזמן מלחמה, הגורמים העיקריים למוות של פצועים הם דימומים וחסימת נתיבי אוויר", אומר חיימן. "לכן אני מאמן את הצוות שלי בעצירת דימומים בעזרת חוסם עורקים, ובמתן אינטובציות (החדרת צינור לקנה הנשימה) לפתיחת נתיב אוויר בשעת הצורך".

ואם לעבור לטיפולי שגרה - כבר למדת שההנחיה הרפואית הניתנת לכל חייל חולה היא "קח אקמול ושתה הרבה מים"?
"זה לא נכון, צריך להתייחס לכל אדם באופן אישי ולתת לו כל מה שהוא צריך. אני מכיר רופאים שמקשיבים יותר למפקדים ולא בהכרח נותנים גימ"לים, אבל אני חושב שהרופא הוא זה שצריך להחליט מי מקבל גימ"לים או מנוחה, בהתאם למצב הרפואי".
    
"אתמול היה לנו כאן חייל בסכנת חיים", מספר ראזי סארה, חובש פלוגתי בגדוד. "הוא היה חלש, סבל מחום גבוה, ממש רעד במיטה. פינינו אותו מכאן לסורוקה. אבל זה היוצא מן הכלל: במקרים רבים החיילים הבדואים בכלל לא באים להיבדק".

חיימן: "הם לא רגילים להתלונן. ראיתי פה פעם חייל גמור, עם חום של 40 מעלות, שעדיין התעקש לצאת לסיור כי הוא לא רצה שהחברים שלו יראו שהוא חלש. כמתנדבים, כולם פה בעלי מוטיבציה ויודעים למה באו. לכן גם פחות תשמעי פה ביטויים כמו 'עד מתי?', שנפוצים במקומות אחרים".

המנטליות הבדואית, הוא מספר, יכולה לבוא לידי ביטוי גם ברגעי לחץ. "לא מזמן אנחנו מפנים פצוע, והנהג שלי בזמן הזה יושב ברכב, מכין קפה בפינג'אן, ומבקש שעל הדרך נאפשר דקה לשתות יחד קהווה. הפינוי לא נעצר, אבל תוך כדי כולם שותים קפה שחור בצורה שלא מפריעה למקצועיות". 

כששומעים את הרקע המשפחתי של חיימן, כבר לא מופתעים מכך שהוא הכניס את עצמו למסגרת של שירות קרבי. הוא נולד וגדל בעיר סומי שבצפון אוקראינה, נצר למשפחה בעלת היסטוריה צבאית עשירה.

"סבא שלי מצד אמא לקח חלק ב'קרב קורסק', הקרב הכי גדול של טנקים במלחמת העולם השנייה. סבא מצד אבא שירת בחיל הלוגיסטיקה של הצבא האדום. אבא שלי היה לוחם בחיל הים באוקראינה, ויש לי בן דוד ששירת בסיירת מיוחדת של צבא רוסיה".

גם את השכול מכיר חיימן מאוקראינה, שידעה בשנים האחרונות מלחמת אזרחים. "לא גרנו קרוב לאזור הקרבות, אבל שני חברי ילדות שלי, שהתנדבו לשרת בצבא האוקראיני, נפלו שם. אחד מהם, ארטיום ארמניוק, נהרג ב-2014 בקרבות קשים שהתחוללו בשדה התעופה. ירו עליהם פצמ"ר, הוא הגן על חבר שלו בגופו, וכך נהרג. הייתי בהלוויה שלו, ועכשיו יש בעיר סומי רחוב על שמו. החבר השני שלי סיפק ציוד לצבא, ובאחת הנסיעות שלו הוא חטף טיל נ"ט. הוא היה אזרח, אבל ידע לאן הוא הולך".

וכשהגעת לארץ בזמן מלחמה, לא אמרת לעצמך "בשביל מה אני צריך את זה"?
"הרצון שלי לעלות לארץ היה כל כך גדול, שלא ספרתי את המלחמה. נכון, לא הייתי רוצה שהבן שלי יגור במדינה שיש בה פיגועים כאלה, אבל מצד שני – אם אגור במדינה אחרת, מי מבטיח שלא יקרה שם משהו דומה? ההבדל הוא שבמקום אחר לא תהיה לי יכולת להשפיע ולעזור, ופה בארץ לפחות יכולתי להתגייס".

לא מעט עולים חדשים מספרים כי הם חשים מופלים לרעה. אתה שותף לתחושות האלה?
"אף אחד לא אוהב שלבית שלו מגיעים פתאום אלפי אנשים שבאים עם חוקים משלהם. לאט-לאט משתפשפים ומתרגלים האחד לשני. כל מי שלא מוכן לשנות את התפיסה ואת המנטליות שלו - אין לו מה לחפש פה.

"כשאני הגעתי לארץ כעולה חדש, קיבלתי סל קליטה והטבות רבות. קיבלנו רדיאטור לדירה, שזה משהו שלעולה בלי שום ידע בשפה קשה לחפש ולמצוא. לי זה גרם להרגיש שאני רוצה להחזיר למדינה, אבל יש עולים שרוצים עוד ועוד הטבות".

חיימן (26) הגיע לארץ כשמאחוריו כבר שבע שנות לימוד בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה בסומי, כולל שנת סטאז' ברפואת משפחה. ב-2009, בשנתו השנייה כסטודנט, הוא ביקר בישראל במסגרת מסלול רופאים של פרויקט "תגלית".

"כבר אז ראיתי את רמת הרפואה הגבוהה בארץ. באוקראינה חסרים תנאים לרופאים, אנשים לא מקבלים אותה רמה של בדיקות כמו כאן, וקבלת תוצאות לוקחת יותר זמן. מטופל גם צריך לקנות ולממן את התרופות שלו, כי כמעט ואין בכלל תרופות בסל. ואם כיום הנטייה בעולם הרפואה היא לבצע ניתוחים בלי חתכים גדולים, באוקראינה עובדים בשיטות של לפני עשרים ושלושים שנה".
 

היו כאן כאלה שהתייחסו אליך בזלזול מכיוון שלמדת באוקראינה?
"בהתחלה כן, אבל זה עבר להם ממש מהר. יש מחשבה שהרפואה שלומדים שם היא פחות טובה, אבל זה משתנה ברגע שמגיעה ההזדמנות הראשונה להראות שאנחנו כן יודעים את העבודה. מדובר בסטיגמות כמו שיש נגד הבדואים, שגם הן עוברות מיד כשקיימת הזדמנות לראות מי האנשים האלה ומה הם עושים בחיים".

חצי השנה הראשונה של "מסע רופאים", מספר חיימן, מוקדשת ללימודים על הרפואה בארץ, בשילוב לימודי עברית באולפן. לאחר מכן עוברים מבחן ממשלתי לקבלת הסמכה רפואית. כשהוא וקריסטינה השתתפו בתוכנית, הם נאלצו להשאיר את בנם באוקראינה. "אין מסגרת לילדים בתוך התוכנית, ואסור גם לעבוד במקביל, אז נאלצנו להשאיר את דוד למשך כמעט שנה אצל הסבתות. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

בגדוד הבדואי הוא נחת במאי 2016, ישר לקו באיו"ש ומשם לקו בעוטף עזה. "ד"ר ניקולאי שמע שאנחנו בדואים ורצה לבוא ללמוד יותר עלינו, כי הוא חי בבאר-שבע", אומר החובש הגדודי מוחמד שיבלי.

"כשהגיע לפה לימדתי אותו עברית וגם ערבית. הוא הכניס למרפאה סדר עדיפויות: קודם כול טיפול בחיילים, גם אם זה בשעות לילה מאוחרות, ופחות התעסקות בישיבות ופרוצדורות. החיילים פה בגדוד מאוד אוהבים אותו ומעריכים אותו".

הקשר בין הרופא לחיילים לא מצטמצם לתחומי המרפאה, ואפילו לא לתחומי הבסיס: "כמה ישראלים ביקרו באמת בפזורות הבדואיות או בכפרים שלהם?", שואל חיימן. "אני הלכתי לבקר את החיילים שלי: הייתי בביר-מכסור, בכסייפה, בבית-זרזיר ובפזורה ליד ערד, שם גר אחראי המרפאה שלי. בכל מקום זכיתי לקבלת פנים נהדרת".

בתאג"ד של חיימן תשעה אנשי צוות, בהם חובשים קרביים שהגיעו מיחידות אחרות. הפרמדיק, רועי חי חזי, הוא חייל בודד שעלה לארץ מלוס-אנג'לס כדי להתנדב לצה"ל, הגיע לנח"ל ואחר כך נשלח לגדוד 585.

אחראי המרפאה, אחמד אבו-ג'ודא (25), משתייך לשבט אבו-רביעה ומתגורר ליד תל-ערד. מוחמד שיבלי (25) מגיע מהכפר שיבלי בצפון. "שיבלי הוא החובש הוותיק בצה"ל", אומר חיימן. "כשהחבר'ה האלה מנהלים את המרפאה - אני יודע שהם באו לעבוד. הם אנשי קבע שיש להם ותק וידע, והם דואגים לי לשקט".

לאורך השנים דווח על כמה מקרי התנכלויות לחיילים בדואים בתוך כפריהם, ועל כך שחלקם נאלצים לפשוט מדים בטרם יחזרו הביתה. בשיחות שלנו עם חיילי הגדוד לא עולים מצדם חששות מפני תגובות כאלה, אלא בעיקר מחויבות עמוקה לתפקידם ולצה"ל.

"אני גר בצפת וכולם סביבי יהודים", אומר החובש הפלוגתי סארה. "בחיים לא שמעתי ערבי אומר לא להתגייס. המשפחה שלי מאוד רצתה שאתגייס, כמו שעשו חלק מהדודים שלי".

גם החובש הקרבי מוחמד זויד, תושב שפרעם, מגיע ממשפחה לוחמת. "אני כבר שנה וחודשיים בשירות", הוא מספר. "היה לי חשוב להתנדב כי אני חלק מהמדינה, ומבחינתי כל אדם חייב להתגייס ולשרת את המדינה. כולם אצלנו במשפחה מתגייסים, חלק גם יצאו לקצונה. חובש רציתי להיות עוד בטירונות, ואני שוקל לשרת בקבע כחובש גדודי. כרגע אני בעיקר לוחם, כי אני נמצא בפלוגה מבצעית".

שיבלי מספר כי הוא מסתובב בארץ ועושה כל שביכולתו כדי להביא חיילים נוספים לגדס"ר המדברי. "הקמתי עמוד פייסבוק בקריאה להתגייס לגדוד, ואני מגיע לבתים כדי לעזור בשכנוע. השירות בצה"ל זה משהו שרץ אצלי במשפחה, בשבט ובכפר: אבא שלי, שהוא נכה צה"ל, שירת כגשש. אחי הגדול שירת בצבא, וגם אני הרגשתי שאני רוצה לתרום את חלקי, במיוחד בגלל כל הפיגועים והאירועים שהיו. החלטתי לחתום קבע כי בסוף השירות הסדיר לא הרגשתי שתרמתי מספיק. גם היום, שבע שנים אחרי שהתגייסתי, אני מרגיש שעדיין לא מיציתי".

במהלך שירותו עברו תחת ידיו חולים ופצועים רבים, לא בהכרח חיילים. "יצא לי לטפל בעשרות פצועים סודנים על גבול מצרים. לפני שהוקמה הגדר הם היו מנסים לעבור שם, ונפגעים מירי של המצרים. אנחנו היינו עוזרים להם ומפנים אותם לבתי חולים". בתקופת בניית הגדר הוזעק שיבלי לטפל בחייל שאבטח את העבודות. "הוא נפגע בחזה מירי צלף ונפצע באורח קשה. הגענו במהירות והצלנו לו את החיים. עוד כמה דקות והוא היה מת מחנק".

במבצע צוק איתן נכנסו חיילי הגדוד לרצועת עזה, והתפרסו באזור שדה התעופה הנטוש. שיבלי ניהל את העורף הרפואי, על הגדר. "טיפלנו אז בחיילים פצועים ובאזרחים שנפגעו מפצמ"רים".
 

גם תקופת השגרה מזמנת להם מפעם לפעם מצבי חירום. "לפני כמה שבועות קיבלנו קריאה להחייאה באחד היישובים הסמוכים", מספר גיא פויגלמן, חובש קרבי בתאג"ד. "אז אתה עושה סוויץ' בראש, מחייל שאמור לתפוס קו וכוננות כדי להגן על המדינה מאויב בחוץ, לחובש שנקרא להציל חיים בעורף. ביצענו החייאה באישה בת 93, ולצערי לא הצלחנו להציל אותה".

כששואלים את החובשים הקרביים הצעירים אם הם חוששים מאפשרות של כניסה לעזה, לא נשמע מצדם שום היסוס. "בתקופת צוק איתן עוד לא הייתי חייל", אומר סארה, "אבל אם אצטרך - אכנס לרצועה מכל הלב. הכול מכתוב". גם זויד מלא מוטיבציה קרבית: "זה מה שרציתי - שירות משמעותי", הוא אומר על האפשרות של סבב נוסף מול חמאס.

על התמהיל האנושי הייחודי של התאג"ד מספר רועי חי חזי ש"זה ממש מגניב, כי אנחנו לומדים המון דברים שלא הכרנו. כל אחד מנסה לתפוס קצת מהשפות האחרות - ערבית, רוסית, עברית, אנגלית. עובדים על זה לאט-לאט, ואנחנו גם מְתַרגלים קצת מהתרבויות השונות. כמות החגים שנחגגת פה היא משהו שלא תוכל לקבל באף גדוד אחר, זו חוויה אמיתית".

שיבלי: "הגדוד הזה הוא כמו ארץ ישראל בקטן. יש פה נוצרים, בדואים, רוסים, אמריקאים, הכול מהכול. כולנו חיים פה ביחד, כולנו נלחמים כתף אל כתף, אוכלים מאותה צלחת, וזה שונה לגמרי ממה שיש בחוץ. אנשים שעד גיל 18 לא ידעו מה זה בדואי, מגיעים לכאן, פוגשים אנשים שונים, ויוצאים עם סיפוק ועם עמדה אחרת. הם מבינים שערבים זה לא רק שטחים ומדינות אויב".

יש גם מקרים של חיכוכים בגלל הרקע השונה?
"מה פתאום, אין שום בעיות. זה מדהים איך כל אחד באמת מנסה להכיר את האחר".

החיים בבסיס כמו כיסופים, מספר חיימן, מפגישים אותו עם הדלקת נרות שבת, עריכת קידוש, הדלקת נרות חנוכה – וגם עם עץ חג מולד מקושט, שהובא על ידי אחד החיילים הנוצרים. גם את הלכות האסלאם הוא הכיר במסגרת התפקיד: החיילים המוסלמים קיבלו ממנו כללים בריאותיים נוקשים ובלתי מתפשרים לגבי צום הרמדאן, שיכול לחול בתקופה החמה ביותר בשנה.
 

 
"באוקראינה התרגלנו לשמור את הבעיות בבטן, ואילו הישראלים רגילים לדבר עם אנשים, להתייעץ בתוך המשפחה", מוסיף חיימן. "אני אוהב את הקשר שיש בתוך המשפחות בארץ, ילדים והורים נפגשים כל שבת וחג, וזה מעולה. זה משהו שמאוד חסר במנטליות הרוסית. ואם היהודים הם אנשים פתוחים, הבדואים עוד יותר פתוחים. אני אוהב את זה שפזורה או כפר מהווים משפחה אחת גדולה".

כיום הוא רופא כללי, וטרם החליט במה יתמחה. ההתלבטות שלו היא בין טראומה, כירורגיה והרדמה. הוא חתום בצה"ל עד יולי 2017, אך מתכנן לשרת מעבר לכך, ולהשלים מסלול קצונה בבה"ד 1.

"חשוב לי להמשיך בתפקיד מבצעי, להמשיך בשדה, כי פה אני מרגיש משמעותי. אני אומר את זה בלי שום זלזול כלפי רופאים שיושבים עכשיו בבסיסי האימונים או בעיר הבה"דים, בתנאים אחרים לגמרי. הם באמת עושים יופי של עבודה, אבל פחות מבצעית".

בעקבות חיימן עלו ארצה גם הוריו, ואחיו הצעיר התחיל את תוכנית "נעל"ה" (נוער עולה ללא הורים) בקיבוץ שובל. "אני בהחלט יכול להגיד לעולים חדשים, ולרופאים במיוחד: יאללה, חבר'ה, תתגייסו לצה"ל", אומר חיימן.

"אין פה משהו מפחיד. צה"ל פועל רק לטובת תושבי הארץ, כדי להגן על השקט ועל השלום, וכדי שהילדים שלנו יישנו בלילה ויגדלו בבריאות ובביטחון. ויש מסר לא פחות חשוב, שאני מנסה להעביר לכל אדם: חשוב לשבור את הסטיגמות שיוצרות אפליה או אי הבנה כלפי הבדואים. אני באמת מבקש שתגיעו לפה, תראו את משפחת הגדס"ר המדברי, איך אנשים מכל הדתות ומכל העולם מסתדרים יחד בלי שום ויכוחים או מריבות. תבואו, תסתכלו ותלמדו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg