כותב הנאומים של רה"מ בבחירות מסביר מדוע הימין ממשיך להפסיד
ארז תדמור, ממייסדי תנועת "אם תרצו", מונה את כישלונות הימין ומנסה להסביר מדוע גם היום השמאל מכתיב מדיניות אוהדת פינויים ומסתננים. הוא בטוח שאם כולם יביטו למציאות בעיניים המהפכה תגיע
זה היה באשמורת הבוקר שלפני היום העצוב שבו הגיעו כוחות צה"ל לעקור את היישוב שא-נור בצפון השומרון. ארז תדמור ואני, שנינו אז כתבי מקור ראשון, ישבנו על הגבעה, התבוננו אל העמק שלמטה, ושפשפנו את העיניים.
אינספור כלי רכב צבאיים, עוד ועוד חיילים, זרמו לשם ומילאו את השטח. גם אחרי שבוע קשה בגוש קטיף, המראות האלה היו בלתי נתפסים. העוצמה שהשקיעה מדינת ישראל במשימת ההתנתקות הייתה פשוט מייאשת.
את הכוחות האלו שלח כזכור אריאל שרון, שעמד בראש הליכוד. רבים מתומכי ההתיישבות שהצביעו לו מצאו את עצמם נדהמים לנוכח המראה של יישובים פורחים המוחרבים תחת שלטונו, ללא כל סיבה הגיונית.
השבוע יצא לחנויות ספרו הראשון של תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" (הוצאת סלע מאיר), שמבקש להסביר אחת ולתמיד איך זה שוב ושוב קורה לנו. איך בוחר ממוצע בעל דעות ימניות חושב שהוא משלשל לקלפי את הפתק המתאים, ומופתע לראות מדיניות אחרת ממשיכה ושולטת בכיפה.
את שורשי הכישלון מציב תדמור, בניתוחו, כבר ב-1977, עת מנחם בגין עלה לשלטון אך לא החליף את דרג הפקידות הגבוה. משם הוא ממשיך בסקירת האקטיביזם השיפוטי ומעמדם המתעצם של היועצים המשפטיים, ולא מקפח כמובן גם את חלקה של התקשורת.
"הספר עוסק בעובדה שאמנם הימין עלה כאן לכס השלטון לפני ארבעים שנה, אבל עדיין לא השכיל למשול במציאות הישראלית", אומר תדמור. "ברור שהמציאות כאוטית ואי אפשר לתפוס הכול, אבל ניסיתי לתת תמונה מדויקת כמה שאפשר, על סמך הניסיון, התובנות שלי והמחקר שעשיתי בנושא. לשרטט את התמונה הכי מדויקת של מלחמת הרעיונות שמתקיימת כאן".
למי הספר מכוון, בעיניך?
"זה שיח פנימי ימני. שמאלנים יכולים מבחינתי לקרוא את הספר ולהתעצבן, אבל זה שיח פנימי שנועד לעורר שינוי. אני בכוונה תוקף בספר בחריפות אנשים כמו בני בגין ורובי ריבלין, שעשו דיל פשוט גם אם לא במודע.
"הם משרתים ברמה כזו או אחרת את העמדות של השמאל, ובתמורה הם מקבלים ליטוף כ'אחרוני הרוויזיוניסטים בליכוד'. הם לא עשו דבר כדי לקדם את עמדות הבוחרים שלהם לעמדות הכוח, ולא פעם אפילו תקפו את אנשי הימין שכן ניסו לשנות ולעשות, ופגעו בהם.
"בספר אני מוכיח שהדברים שהם עושים סותרים את התפיסה של ז'בוטינסקי. לתמוך למשל באקטיביזם השיפוטי, במהפכה השיפוטית שנותנת כוח מופרז לאנשים שממנים את עצמם - זו סתירה מפורשת של ז'בוטינסקי. לומר שכך מממשים את תורתו, זה או שקר או בורות. ז'בוטינסקי היה מתהפך בקברו אם היה שומע אילו עמדות פרוגרסיביות מקודמות בשמו", אומר תדמור בנחרצות אופיינית.
תדמור בן 36, נשוי לשרון, אב לשלושה. מתגורר באפרת, לשם עבר לפני כעשר שנים משדה-בעז, המאחז שהיה בין מייסדיו. כיום הוא מגיש תוכנית יומית דעתנית ברדיו "גלי ישראל" וכותב באתר "מידה". את "אם תרצו", התנועה שהיה בין מקימיה, עזב ב-2012.
הוא גדל בקריית-ארבע במשפחה חילונית. "ביסודי למדתי בבית הספר הממלכתי בקריית-ארבע, ואחר כך ב'בית חינוך', תיכון עירוני ג' בירושלים. שמאלנים. מבחינתי זה מה שחישל אותי".
כבר אז היית מתווכח?
"בלי הפסקה. אני נגד עשרה שמאלנים והמורה. בכל בוקר היו 'עשר דקות אקטואליה', שהפכו תמיד לחצי שעה של ויכוחים. ולי הייתה שעה של נסיעה לבית הספר כדי לחשוב על טיעונים".
לחילונים ימנים קל יותר לעמוד בחזית הוויכוח?
"לא תמיד. המחשבה שהדתיים הם אפולוגטיים יותר, לא תמיד נכונה. גם לא יודעים שיש הרבה ימין חילוני בארץ. הוא פשוט לא נמצא במוסדות חינוך משלו ולא בקהילות נפרדות משלו, אז הוא כאילו נבלע, אבל יש יותר ימין חילוני מימין דתי. ויש כל מיני סוגי ימין, על הסקאלה שבין אריה אלדד ליואב קיש. בציבור הדתי יש נטייה לפסול את כל מי שהוא לא 'ארץ ישראל השלמה', 'עד הסנטימטר האחרון', כל מי שהוא לא בדיוק-בדיוק.
"מיכאל בן-ארי יגיד את זה על בנט ובנט על הליכודניקים ובתוך הליכוד חלק מחברי הסיעה יגידו על אחרים. אבל זה לא נכון. הימין הוא לא כת כמו השמאל, שכולם חייבים בו לדבוק בדיוק באותה תפיסת עולם ולפמפם את אותן סיסמאות. זו תפיסת עולם רחבה וגדולה יותר.
"בעיניי, הבסיס לימניות הוא בתפיסה שצריכה להיות מדינה יהודית בארץ ישראל, ושאין קדושה בקו הירוק. כי נסיגה עד אליו מבטאת כניעה לנרטיב של הפלסטינים, וזה שמאל. ימני הוא אדם שאומר - אני דבק באתוס הציוני, באינטרס הציוני. זה אמור להיות המכנה המשותף של כל מי שמגדיר עצמו ציוני, אבל לצערי השמאל כבר לא דבק בזה".
לא רק בשנות התיכון היה תדמור קול מרכזי בכל דיון פוליטי. גם באולמות ההרצאה של האוניברסיטה העברית, שבה למד לתואר ראשון במדעי המדינה, קולו נשמע בטוח כלפי חוץ - אף כי מבפנים, הוא מודה, נדרש לא מעט אומץ.
"התחלתי ללמוד ב-2006. מהיום הראשון שלי שם התווכחתי עם המרצים, והייתי כמעט לגמרי לבד. אולי עוד סטודנט אחד היה תומך בי. כשהייתי מדבר - ורואים את זה קורה גם היום בוועדות הכנסת - השמאלנים היו עושים קולות כאלו של לעג. מצחקקים, נושפים בבוז. זה מכוון. נועד להקטין אותך, לגרום לך להרגיש לא נעים.
"התחושה בשיעור הייתה שיושבים כאן, באולם של מאתיים איש, אולי עוד שלושה אנשים שחושבים כמוני. אבל אחרי השיעור, עשרות אנשים במצטבר היו ניגשים ואומרים 'כל הכבוד', 'אנחנו בצד שלך'. אתה מבין שחצי מהסטודנטים כאן חושבים כמוך, אבל הם פשוט לא מעזים לדבר.
"לפני עשר שנים זה היה דרמטי יותר ממה שקורה היום. מאז המצב קצת השתפר. הייתה אחידות רעיונית בסגל, ואנשים קלטו במהירות מה מותר להגיד ומה אסור. ברגע שמישהו באקדמיה או בתרבות או בתקשורת מבטא מסר מעט שונה, הם כולם צולבים אותו".
מי אלו אותם "הם"? אתה באמת סבור שמתכנסת היכנשהו מועצת גדולי השמאלנים ומחליטה את מי לקדם ואת מי להחרים?
"יש לזה שתי תשובות בספר. ראשית, אין להם באמת שליטה מלאה, אבל דמוקרטיה היא עניין מורכב יותר ממי מנצח בבחירות, וצריך להיות מודעים לזה. הספר גם טוען שכדי שתהיה תקשורת מונוליטית חד-צדדית אתה לא צריך ועדת עורכים שתחליט את מי מטווחים ואת מי מאתרגים. מספיק שיש רוח מפקד שבה מי שמשמיע קול שונה מיד חוטף, מי שתומך בנתניהו חוטף, ומי שמעז, כמו חיים אתגר, להיות איש שמאל שמתפכח - חוטף.
"את רואה את העליהום שעשו לעירית לינור. היום עירית יכולה ללכת עם מה שהיא חושבת, כי גם אם יפטרו אותה, היא יכולה למצוא עבודה בגלי ישראל ובערוץ 20. אבל לפני 20-15 שנה, עיתונאי שהביע דעות כאלה פוטר מהעיתון שעבד בו. רמסו אותו, ניתקו איתו קשרים חברתיים. על כל אחד שחצה את הקווים בפומבי, היו עשרה שרק הרהרו הרהורי כפירה בשמאל הסוציאליסטי אבל לא העזו לפתוח את הפה".
בשמאל טוענים שהימין נוכח מספיק בתקשורת.
"אנשים שעדיין מבוססים בשאלה אם התקשורת שמאלנית, אין לי בכלל מה להתווכח איתם. אנחנו מעבר לזה. הדוגמאות רבות כל כך. הנה, תראי מה קרה לאילנה דיין, אחרי שהעזה לשדר ב'עובדה' כתבה המבוססת על עבודה של עמותה ימנית". הוא אומר, ומתכוון לתחקיר של "עד כאן".
כזכור, פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי צולם שם כשהוא מתהדר בהלשנה על פלסטינים שמכרו קרקעות ליהודים, והסגרתם לגורל מר במרתפי מנגנוני הביטחון של הרש"פ.
"עם כל המעמד של אילנה דיין בתקשורת הישראלית, הוליכו אותה לקנוסה. היא לא הביעה דעה, היא רק הביאה סיפור שפגע בעמותת שמאל. על זה גינו אותה ויצאו נגדה בלי להתבלבל. כשעושים את זה לאילנה דיין הבכירה, מישהו באמת צריך שתהיה ועדה של פוליטרוקים שתגיד מה האג'נדה?
"כל עורך זוטר כבר מבין לבד מה נכון. אחרי זה דיין הייתה צריכה להביא סיפורים שחוקים על נתניהו כדי לכפר על מה שעשתה. מכיוון אחר, נסי להגיש תסריט ציוני לקרנות הקולנוע הישראלי. או תראי מה קורה עם המסתננים, כשמערכת המשפט בולמת כל ניסיון חקיקה. אין ויכוח מי שולט במוקדי הכוח".
חרדת הסטודנטים הימנים השותקים בהרצאות הייתה אחד מהגורמים שהביאו אותו לייסד יחד עם רונן שובל את "אם תרצו". "פגשתי את רונן פעם במרכז בגין, בשיעור פרשת שבוע של מיכה גודמן, ואחרי זה ב'תא כתום' במאבק נגד ההתנתקות. אני סיקרתי את תא כתום ככתב, והייתי איתו בקשר.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה שוחחנו הרבה על זה שצריך להקים תנועה. אולמרט דיבר אז על 'תוכנית ההתכנסות' והכול היה מוטל על השולחן, כולל ירושלים. אמרנו לעצמנו שאם מועצת יש"ע תנהל את המאבק על ירושלים, הלכה ירושלים. הבנו שצריך להקים גוף חילוני, צעיר, לא מגזרי, לא מועצת יש"ע. שיוכל לדבר עם כלל הישראלים. שנינו חילונים, ויכולנו לפנות אל אנשים בשם הלאומיות, לא בשם הדת".
בתחילת הדרך יצאה תנועת "אם תרצו" לקמפיין גדול נגד "הקרן החדשה", שזכור במיוחד בגלל האיור של נעמי חזן כשקרן מתנוססת על מצחה. בנוסף הם פעלו לרענון סגל המרצים במחלקות למדעי המדינה.
"שחטנו כמה פרות קדושות, והשמאל, שאוהב כל כך לשחוט אותן, גילה שזה יכול לכאוב כשעושים לו את זה בחזרה. הצלחנו לייצר בפעם הראשונה ביקורת מימין על השמאל. השמאל מצא את עצמו במגננה. לא היה דבר כזה לפני כן, שבמשך שנה או שנה וחצי הימין קבע סדר יום והשמאל התגונן.
"זה הצליח יותר משחשבנו, ושכנע אותנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. הבנו שהדבר הגדול הזה שנקרא השמאל, האליטות, הוא חלש הרבה יותר משחושבים. הוא כמו בניין עם דלת רקובה. אם אתה בועט בה בזווית הנכונה - כלומר אם אתה בוחר את האווירה, את המסגור - היא תיפרץ.
"קבוצת סטודנטים עם כמה גרושים הצליחה לזעזע ממסד. וזה בדיוק הספר - ארבעים שנה אחרי שלכאורה הימין ניצח בבחירות, מה שאנחנו עשינו בתנועה חוץ-פרלמנטרית היה משמעותי יותר ממה שעשו שרי חינוך, שרי תרבות, מזכירי ממשלה. איך יכול להיות? כי הם בכלל לא ניסו. הם נכנעו".
למרות ההצלחה המפתיעה, כבר חמש שנים תדמור לא חבר בהנהגת "אם תרצו". "מה שעשינו אז, עשינו בתקציבים מגוחכים. כדי לשמור על אותה רמת השפעה אחרי כמה שנים אתה חייב לגדול תקציבית, והכסף בימין לא הולך למקומות הנכונים.
"כמעט העברנו חוק עמותות אמיתי, לא החרטא הסמלית וחסרת השיניים שעברה עכשיו. אני ניסחתי במחשב שלי, זה עבר ועדת שרים לחקיקה, שינה נוסחים, עבר את כל התהליכים, ונתקל בהתנגדות של בני בגין ודן מרידור, שתקעו אותו בוועדת השרים.
"היה לנו קמפיין מצוין על הנושא, שבסבירות מסוימת היה מאפשר לרתום את דעת הקהל. אבל לא הצלחנו לגייס בימין 100 אלף דולר כדי להרים אותו. אני לא מזלזל במפעל ההתנחלויות, שהוא מפעל אדיר ובזכותו לא הוקמה מדינה פלסטינית, אבל הימין צריך להשקיע גם בדברים אחרים".
בין אנשי התקשורת הימנים יש כיום תחושה שצריך לגלות הבנה למשבר וללחץ שהשמאל חש אחרי ההפסד בבחירות 2015. לא לעשות להם את מה שעשו לימין כל השנים.
"זו פסיכוזה. הזוי שאנשי ימין יכולים לקנות את זה. אני בטוח שיש בשמאל מי שהחוויה האישית שלהם, שבה הם חשים רדופים, היא אמיתית - אבל בחייכם, מי הרודף ומי הנרדף פה? מי הפרופסורים? מי הפרקליטים? מי העיתונאים שיכולים לייצר עליהום על אנשים ולגמור להם את הקריירה בתוך יום? מי היועצים המשפטיים? מי המבקרים? אלו בעלי הכוח האמיתיים בחברה הישראלית. מי מאיים עליהם, הטוקבקיסט שמנבל את הפה? איך הוא רלוונטי לחיים שלהם בכלל?
"הם יושבים על משכורות שמנות, יש להם מיקרופונים, מצלמות, קביעוּת. כולם מצטטים כל פיפס שהם אומרים, כאילו הם האורקל מדלפי, והם הנרדפים? הם מפחדים? ממי? זו פשוט פסיכוזה. אף סטודנט שמאלני לא חושב פעמיים לפני שהוא מביע את דעתו. סטודנטים ימנים לא חושבים פעמיים, הם חושבים עשרים פעם, ובסוף הם מעדיפים לשתוק. אין עיתונאים שמאלנים שפוחדים להביע את דעתם, תפסיקו לקשקש".
מה חשבת על הריאיון של שמעון ריקלין עם שרה נתניהו בשבוע שעבר?
"הבנתי שהוא התלקק, ואני סבבה עם זה לגמרי. עושים הכול כדי להתעלם מערוץ 20, כי הדרך הכי טובה להקטין כלי תקשורת היא פשוט להתעלם ממנו. כאן ברור שצריכים להתייחס אליו, ולכן זה בסדר גמור שהוא עשה את זה.
"השמאל מכניס אותך מראש לפוזיציה שבה אתה צריך לצעוק או לקלל או להתלהם, ואז הם אומרים – 'אתה לא אלגנטי, אתה קיצוני, איך אתה מדבר'. אז הרבה אנשי ימין למדו את המשחק: זורקים את הטריגר ואז מנסים לתקן. אבל השינוי לא יבוא מעוד מסתנן ימני כזה או אחר בתקשורת. השינוי האמיתי יגיע כשיהיו כלי תקשורת שלא יזרקו פירורים, אלא יקבעו סדר יום. כרגע זה רק 'ישראל היום'".
את הספר שלו החל תדמור לכתוב לפני שלוש שנים, כפרויקט סיום בסמינר "קרן תקווה" שהשתתף בו בניו-יורק. היום, כשהתוצר הכתוב יוצא לאור, תדמור קובע שאנחנו כבר על סִפה של המהפכה המיוחלת.
אחד הגורמים שקירבו את המפנה אך פחות מנותחים בספר הוא כוחן של הרשתות החברתיות. הסטודנט שבעבר פחד לדבר, אומר לעצמו בשנים האחרונות: "יותם זמרי כותב מה שאני חושב ומקבל 5,000 לייקים, אז כנראה מותר לחשוב ככה".
"נגעתי בזה אבל לא יותר מדי, כי עם כל הכבוד לפייסבוק ולהשפעה העצומה שלו, את עדיין רואה שמי שמקבלים עשרות אלפי לייקים הם עיתונאים מוכרים, שיש להם מעמד בתקשורת המיינסטרים. אנשים עדיין מחפשים איזו מדורת שבט שכולם מכירים. זה לא עולם מבודד שעומד בפני עצמו. הכוח שלו יגדל, וטוב שכך, אבל התקשורת משפיעה על פייסבוק והוא משפיע על התקשורת".
למה לדעתך המהפכה מתרחשת עכשיו, ומה צריך לקרות כדי שהיא תושלם?
"לנו בימין, הרבה פעמים האסימון נופל מאוחר מדי. אנחנו מתחילים לעשות באיחור של הרבה שנים את מה שהשמאל השכיל לעשות מזמן. קיבלנו הרבה כאפות במהלך השנים - הסכמי אוסלו, ההתנתקות, עשרים שנה שבהן כל ניסיון שלנו להגיע להסכם נענה ברצח מצד הפלסטינים - ולאט-לאט מבינים".
מה עם חיבור לתהליכים גלובליים? טראמפ, הברקזיט?
"באוניברסיטאות בארה"ב הורידו את השלטים של 'גברים' ו'נשים' בכניסה לשירותים, כי זה כופה על סטודנטים לבחור מגדר. הוציאו את המשקל מחדר הכושר, כי יש אנשים שחשים פגועים מקיומו. אני ואת צוחקים על זה, אבל הדברים האלו קורים במציאות, במוסדות שאמורים להיות המגדלור האינטלקטואלי של הקדמה המערבית. זה אינפנטילי.
"זה הביטוי של הדקדנס, של ההתנוונות הערכית שעובר השמאל במערב. ההתנוונות הזו גורמת לנזקים עצומים, כמו הבעיות הקשות שיש באירופה עם המהגרים. ולכן הדקדנס מעורר תגובת נגד.
"מה שקרה לשמאל האירופי – וגם קצת לשמאל הישראלי שמושפע ממנו - הוא שאחרי מלחמת העולם השנייה הסיקו שם שהנאציזם, הפשיזם והלאומיות הם אותו הדבר. כדי להימנע מזה, החליטו, חייבים ללכת לקיצוניות ההפוכה, לקוסמופוליטיות, לרב-תרבותיות. זו טעות: לכרוך יחד לאומיות ופשיזם זו בורות. אבל זה מראה כמה אנחנו בימין לא מצליחים להציג את הטיעון שלנו בצורה ברורה. לא מצליחים לומר 'אני רוצה לחיות עם הזהות שלי, וזה לא מעיד על רצון לכבוש אחרים'.
"בשמאל הכניסו הכול לאותה סלסילה: אם אתה אוהב את עצמך, אתה שונא מישהו אחר. דיכאו לחלוטין את הרגש הלאומי ויצרו אנטי כלפיו. גדי טאוב כותב על זה ב'מרד השפוף', שהתחושה המגדירה היא התפוררות תחושת המשמעות. אם הרוע המוחלט הוא פשיזם, גזענות ולאומיות, צריך למצוא מישהו כזה להיאבק בו כדי להחזיר לעצמך תחושת מהות. ואם אין לך כובשים או פשיסטים אמיתיים בסביבה, אתה ממציא כאלה".
בשלב הזה תמיד מגיעים לשאלת "אז מה הפתרון שלכם".
"פה הימין צריך להביא את התשובה השמרנית. לא לכל מצב יש פתרון. לא יהיה פה שלום במאה השנים הקרובות, כי לפלסטינים אין שום מגדיר זהות חוץ משנאת ישראל. צריך להתמודד עם המצב הקיים באופן שימזער נזקים, ואילו השמאל רוצה להחמיר את המצב. צריך לומר את זה בלי להתבייש".
"אנחנו היום במקום טוב יותר, אבל עדיין בעמדת נחיתות. עם זאת, טעות לחשוב שאם מצביעים ימין והשמאל נשאר במוקדי הכוח, אז אין צורך להצביע, או שלא משנה מי מנצח בבחירות. כי בקדנציה שבה השמאל שולט הוא מצליח לעשות נזקים עצומים, שגם חמש קדנציות ימניות לא מצליחות לתקן.
"תרשמי מה שאני אומר לך: הפוליטיקאי הימני הראשון שיעשה שינוי במוקד כוח, שיילך ראש בראש עם האליטות, יהפוך את עצמו למועמד אוטומטי לראשות הממשלה. כל כך התרגלנו במשך השנים לפוליטיקאים שמתכופפים, שאדם כזה מיד יבלוט".
אם מירי רגב, נניח, תסגור לגמרי את רשת ב' וגל"צ, היא תהיה לדעתך ראש ממשלה?
"זה יקרב אותה מאוד. רגב מנסה לעשות שינוי אמיתי, ובעיניי כבר על זה מגיע לה קרדיט עצום, למרות שהיא לא רושמת עדיין הצלחות מדהימות. אפשר להרגיש שמישהו מנסה לעשות דבר אמיתי לפי עוצמת האש שמיד מופנית כלפיו. יש הרבה פוליטיקאים שאני מעריך, כאלו שטובים מאוד בתמרון בתוך מערכת האילוצים הקיימת, אבל תפקיד הדור הבא של הפוליטיקאים יהיה לשנות את כללי המשחק. לא לשחק בכללים הקיימים".
איך אתה רואה את יאיר לפיד? שמאל שחוזר להיות ציוני?
"זה שילוב של שני דברים. ראשית, ברמת המהות הוא באמת פטריוט ציוני אוהב ישראל, ואין ספק שהיחס שלו ל'שוברים שתיקה' למשל הוא לא משחק. הוא מתעב אותם באמת, ובצדק. כל ישראלי הגון אמור לתעב את מי שמרוויחים כסף, יוקרה ודימוי עצמי מהפצת שנאת ישראל.
"מצד שני, ברור שמבחינת לפיד זו גם אסטרטגיה פוליטית נכונה. כי כמו שמפלגות השמאל הפכו להיות, האלקטורט שלהן מוגבל. ההתיישרות הזו עם כל עמדה של הפלסטינים, הראייה שלהם תמיד כצודקים - כמה אנשים יכולים להזדהות עם זה? לפיד הוא לא שמאל כזה.
"ובכל זאת, הוא כן שמאל. בסוף הוא יחתור לנסיגה שקרובה מאוד לנסיגה מוחלטת. אלו העמדות שלו. בטורים שכתב במשך השנים רואים את היחס האמיתי שלו למתיישבים, להתנחלויות. גם כשהוא אומר שלא יחלק את ירושלים, אני לא קונה את זה. מאוד יפחיד אותי אם הוא יהיה ראש ממשלה.
"אני יכול לקבל פוליטיקאי חסר ניסיון אם הוא אינטלקטואל בעל ידע היסטורי עשיר. אבל ללפיד אין ניסיון פוליטי, אין רקע של עשייה ואין מטען אינטלקטואלי. מה שכן, הוא כנראה מספר אחת בארץ בלהבין לאן נושבת הרוח. הוא עילוי בזה. הוא קולט את הסנטימנט הציבורי יותר טוב מסקרים, אבל זה עדיין מפחיד אותי".
במערכת הבחירות של 2015 שימש תדמור ככותב נאומים עבור בנימין נתניהו. לדבריו, בשבוע שלפני הבחירות הוא עבד לצד ראש הממשלה 14 עד 16 שעות ביממה. הוא לא מסתיר את הערכתו לאיש.
"כשכולם מפמפמים את אותן מנטרות במשך שנים, זה עלול לזרוע בך ספק. כולם אומרים למשל שהוא לחיץ וסחיט. וזה מחלחל. אבל אני ראיתי אותו ברגעים שהכול היה מוטל על כף המאזניים, והוא היה קר כקרח, מקבל החלטות שהוכחו כנכונות, בשיקול דעת ובלי להתלבט".
אתה רואה את עצמך נכנס לפוליטיקה?
"אני שואף להיות איפה שאוכל להשפיע ולעשות דברים טובים למען עם ישראל. יכול גם להיות שזה יהיה בפוליטיקה".
תשובה של פוליטיקאי.
"כן? אולי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם