ראשי » חדשות » בארץ

נוכח בחיינו: הסיפור של יוצאי אתיופיה שייך לכולנו

הן נולדו לתוך המסורת היהודית-אתיופית, בעטו בה, ועכשיו החליטו לבחור אותה. סרט חדש מביא את סיפורן של שלוש יוצאות אתיופיה, נשים מצליחות שמבקשות למצוא את הדרך בשביל הדור הבא

באחת הסצנות של הסרט "שמגלוץ׳", רב-פקד עדן טפט מקבלת תלונה על מפגע רעש בשעת לילה מאוחרת בשיכון בחולון. כשהיא מגיעה למקום עם ניידת המשטרה היא נתקלת בבני נוער מהקהילה האתיופית שמבלים יחד ברחוב.

המפגש בין השוטרים לנערים טעון כבר מהרגע הראשון. טפט מבקשת מבני הנוער להציג תעודות זהות. אחד הנערים אומר שאין בידו תעודה וטפט מסבירה לו שמגיל 16 הוא מחויב להסתובב איתה. "אנחנו עושים את התפקיד שלנו", היא אומרת לנער, ואז מוסיפה משפט שמלהיט את האווירה. "אני חלילה לא פונה אליך כי אתה אתיופי".
 
"עצם זה שאת אומרת את המשפט הזה, כבר אומר שאת מגדירה אותנו ופונה אלינו רק בגלל הצבע", מטיחה בה אחת הנערות. בתוך רגע נזרקת לאוויר גם המילה הטעונה 'גזענות׳ שמעצימה את המתח בין הצדדים. "היה צורם ומטלטל לשמוע אותם", מודה אחר כך טפט, בעצמה בת לקהילה האתיופית.

הסצנה הזו מזקקת היטב את סיפורן של שלוש הנשים שמככבות בסרט "שמגלוץ׳" (המגשרות), סרטם של נעם דמסקי ומורדי קרשנר שיוקרן ביום שלישי הקרוב בערוץ הראשון. הנשים - עדן טפט, יובי תשומה ורונית סלומון – שעלו לישראל מאתיופיה כילדות, מבקשות לגשר בדרכים שונות בין הקהילה שלהן לבין כלל החברה הישראלית.

טפט היא קצינת נוער ותיקה במשטרה שמתמודדת עם משבר אמון קשה בין הקהילה האתיופית ובין הארגון בו היא עובדת. סלומון היא עובדת סוציאלית בתחום האלימות במשפחה שעובדת בתוך הקהילה האתיופית, מנחה קבוצות תמיכה של גברים מכים ומכשירה עובדים סוציאליים לעבודה בקהילה האתיופית. תשומה היא פעילה חברתית, ממייסדות עמותת 'חברים בטבע׳ שמקימה גרעינים קהילתיים בתוך קהילות של יוצאי אתיופיה.

עד שנחתה בישראל בגיל תשע במסגרת מבצע שלמה, נקראה עדן טפט (35) בשם הבטנש, שפירושו עושר. "כשהגענו לארץ, הדביקו לי מדבקה עם מספר על המצח ויחד איתה הדביקו לי גם שם חדש והחליטו שקוראים לי עדן".

כבר 17 שנים היא משרתת במשטרה. החלה כלוחמת במשמר הגבול, המשיכה כבלשית נוער וקצינה בתחום האלימות, והיום היא קצינת נוער בדרגת פקד. באחת הסצנות בסרט היא מגיעה לביתו של צלם תל-אביבי, שתיעד מחלון ביתו את ההפגנה האלימה של בני הקהילה בראשית מאי 2015, שפרצה בעקבות הכאתו של דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי, בידי שוטר יס"מ. 
   
בביתו של הצלם התל-אביבי, טפט יושבת וצופה בזעזוע בסרטונים הקשים שצולמו מהחלון, ובוכה. "חשבתי על סבא וסבתא שלי כשראיתי את התמונות האלה", היא מספרת עכשיו. "החלום שלהם היה לעלות לארץ וכשראיתי את הצילומים מההפגנה לא יכולתי לעכל שהן צולמו בתוך מדינת ישראל. בשביל זה חיכינו כל כך הרבה שנים?".

היא מותחת ביקורת על מובילי המחאה שלקחו אותה לכיוון אלים. "יש הרבה אמצעים להפגין ויש דרך להביע מחאה, אבל לעשות כזה דבר ולזרוע כזה הרס במרכז תל אביב? אני הייתי מנהלת את זה אחרת".

מצד שני, כשבמהלך הסרט שואל אותה השוטר הפרנג׳י (לא אתיופי) שמסייר איתה איך הוא אמור לכבד את בני הקהילה כשהוא חוטף מהם אבנים ויריקות, היא מנסה להסביר. "אנשים חיו במדינת עולם שלישי, הגיעו לארץ וקיבלו סטירת לחי מצלצלת. כשבני נוער לא מתקשרים עם ההורים שלהם ואין מי שיכין איתם שיעורי בית, חלקם פונים לעבריינות ואז כל מפגש עם שוטרים הופך להיות נפיץ מאוד".

בקטע אחר בסרט, טפט מרצה בפני שוטרים על חוסר האמון בין הקהילה האתיופית לבין המשטרה. "צעירים מהקהילה הגיעו אליי למשרד ודיברו על המשטרה כגזענית ועל השוטרים כגזענים. להגיד שמדובר רק בתחושות זה עוול.

"כשאישה אתיופית מתלוננת שבעלה אמר לה 'אני אראה לך מה זה׳, השוטר משוכנע שהוא הולך לרצוח אותה, אבל זה לא באמת כך. הנוער מרגיש שהמשטרה מחפשת אותו ולכן אני מצפה שתבדקו היטב, ותעזרו לשפר את המצב הזה".

מאידך, בשיחתנו טפט לא מוכנה לומר שיש תופעה של אפליה גזענית כלפי בני הקהילה. "כבת העדה האתיופית וכקצינה במשטרה שהייתה בשטח וביצעה מעצרים, לא הרגשתי שיש שיטור יתר או התייחסות מיוחדת לרעה כלפי הקהילה האתיופית.

"המשטרה כגוף שמבקר ובוחן את עצמו גם לקחה על עצמה ללמוד את כל נושא ההיכרות עם התרבות של הקהילה האתיופית. תחושת הקיפוח שהנערים האתיופים מסתובבים איתה לא מתחילה מהמפגש הראשוני שלהם עם השוטר אלא הרבה לפני שהמשטרה נכנסת לתמונה".

במפגש שלך עם השוטרים השמעת דברים קצת שונים.
"כשאני עומדת מול קציני משטרה אני מעבירה להם את תחושות הקיפוח של חלק מבני הקהילה שלי. יכול להיות שהתחושות הללו התחילו לפני המפגש עם המשטרה ויכול להיות שיש גם אפליה במציאות, אבל אני לא מרגישה את זה. אני מעלה את זה מול השוטרים רק כי זה צף מהשטח.

"אם הייתי חווה את זה בעצמי, אני לא יודעת אם הייתי במקום שאני נמצאת בו היום. בעיניי, תחושות של קיפוח מעכבות ולא מצמיחות. ובכל מקרה, אי אפשר להגיד באופן גורף שהמשטרה גזענית. יכול להיות שיש שוטרים ספציפיים עם התנהגות כזו, אבל לא נכון להגיד באופן גורף שאלו פני המשטרה.

"המשטרה מובילה מהלכים יפים שהציבור לא מודע להם, ומקדמת אנשים באופן שוויוני - ואני אומרת את זה גם בתור אישה. אני לא מרגישה שום הבדל ביני לבין הקצין שלידי. מי שרוצה להצליח יכול לעשות את זה. גם אני באופן אישי מתקדמת יפה במשטרה, ועוד אגיע למקומות רחוקים כי לא יעמדו בדרכי".
   
בסצנה אחרת בסרט מדברת עדן טפט עם אמה ועם אחותה הצעירה רחל על פערי הדורות בקהילה. האחות מדברת על המופנמות של האם, שמייצרת אצלה תסכול. עדן מביעה צער על כך שאחותה הקטנה אינה דוברת אמהרית. "צריכים להשריש את התרבות ואת השפה", היא אומרת לאחותה.

"אם בני הנוער היו מחוברים יותר לשורשים שלהם היו פחות דיבורים על קיפוח", היא מוסיפה בשיחה בינינו. "כשהחיבור לבית, לתרבות ולמנטליות לא חזק - נוצר אצל הנוער קונפליקט בין היותו אתיופי לבין היותו ישראלי. דווקא כשיש חיבור למנטליות האתיופית יש חיבור גם לישראליות, והחיבור הזה חשוב כי הנוער צריך לעזור למבוגרים ולגשר בינם לבין המוסדות הישראלים". 

כשרונית סלומון (39) עלתה מאתיופיה בגיל עשר היא נקראה אליטאש, שפירושו "תהיי איתי". "מאוד לא אהבתי את השם הזה", היא אומרת בפתיחת הסרט. "יש בשם הזה הרבה אחריות. תמיד חלמתי להחליף את השם, והעלייה לישראל הייתה הזדמנות לעשות את זה".

כשהייתה נערה למדה סלומון באולפנה במירון, וחוותה שם שבר תרבותי. "אני בת של רב ובכל זאת נתנו לי שם להרגיש שאני לא מכירה את היהדות. היו לי געגועים קשים לאתיופיה והיה אפילו שלב שרציתי לחזור לשם". אחרי שלוש שנים במירון היא עברה לכפר הנוער בכפר-חסידים, ושם סיימה את לימודי התיכון בהצלחה. את השירות הלאומי שלה עשתה בקרב הקהילה, באתר קרוואנים סמוך לחיפה.
 

  
"רציתי לעזור לעולים, כחוויה מתקנת למה שאני חוויתי", היא אומרת. שם נחשפה סלומון למקצוע העבודה הסוציאלית, והחליטה שהיא רוצה לעבוד בקהילה האתיופית. היא התמחתה במסלול של אלימות בתוך המשפחה, ובשנת 2002, כשהגיעה למחלקת הרווחה בנתניה עיר מגוריה, היא הופתעה לגלות שהיא העובדת הסוציאלית הראשונה בקהילה שהתמחתה במסלול הזה.

כבר 15 שנה היא שם, מובילה תוכנית לשיקום גברים מכים, ובמקביל מכשירה עו"סים בכל הארץ לעבודה בקהילה האתיופית. אין לה ספק שבעיית האלימות במשפחה האתיופית החריפה בעקבות העלייה לישראל.

"באתיופיה האישה הייתה צייתנית, ואם היו מכות זה נחשב לחינוך ולא לאלימות. בארץ נשים התחילו להיות עצמאיות, והן זקוקות לגברים פחות. לגברים האתיופים קשה עם זה. הם לא התאקלמו כאן לתרבות השונה, והמשיכו להתנהג כמו באתיופיה בלי להפנים שאפשר לשמור גם על הכבוד שלהם וגם על הזוגיות".

הדרך לפתור בעיות זוגיות באתיופיה הייתה להיוועץ עם זקני העדה, וסלומון מבקשת להיעזר בערוץ הזה גם בארץ. "זקני העדה הם בית בשבילי, וחזרתי אל הבית. אני מבקשת מהם עצות והם מסייעים לנו בהשכנת שלום בית באמצעות משלים ופתגמים, כמו שהם נהגו לעשות באתיופיה".

סלומון מפנה לזקני העדה זוגות שנמצאים במשבר. הגישור שלהם מוכר במערכת הרווחה ובמערכת המשפט. "לפני הגישור אני מכינה גם את הזוגות וגם את זקני העדה המגשרים, שנקראים שמגלוץ׳. המגשרים הם מקצוענים ואני לומדת מהם המון. בסוף התהליך הם כותבים לי פרוטוקול".

סלומון מזהה תמורה לטובה בתחום האלימות במשפחה בקהילה האתיופית. "כמי שחיה את השטח אני רואה שינוי משמעותי. יש יותר מודעות בקהילה לנושא הזה ופחות מקרים קיצוניים. הגברים עצמם, לפחות אלו שאני פוגשת, כבר מדברים אחרת.
   
"נשים פונות יותר להתלונן מאשר בעבר, ובמקביל יש יותר גברים שקמים ועוזבים בשעת משבר, ולא פותרים את הבעיות באלימות. אין ספק שיש עוד הרבה עבודה וגם חסרים עוד עובדים סוציאליים בתחום הזה, אבל יש התקדמות גדולה ואני אופטימית".

כשיובי תשומה עלתה ארצה בגיל שש היא נקראה יובמרט, שפירושו "תוצרת טובה". אף שגם היום היא משמרת באופן מסוים את שמה האתיופי, ואף שמרבית פעולותיה היום מוקדשות לשימור התרבות של קהילתה, במשך השנים היא חוותה גם התכחשות והתנערות משורשיה.

עד אחרי שירותה הצבאי היא השתמשה בשם רחל, שניתן לה בארץ, וזמן רב לא דיברה אמהרית. "רציתי להיות ישראלית. התנכרתי לקהילה שלי, התרחקתי ממנה, והשארתי את העבר מאחור", היא מספרת.

באחת הסצנות המרגשות בסרט, היא מספרת לאמה על קונפליקט שחוותה בימי נעוריה, בפנימייה של חברת הנוער שבה התחנכה. לפי המסורת האתיופית נשים בזמן מחזור אינן נכנסות לבית הכנסת, אבל בפנימייה היא צייתה למדריכה, שדרשה ממנה להיכנס לתפילה גם בזמן המחזור. "מצד אחד נזכרתי בך ובסבתא", אומרת תשומה לאמה כשדמעות בעיניה, "ומצד שני המדריכה צחקה עליי שאני פרימיטיבית".

אחרי שירותה הצבאי, בניסיונותיה למצוא עבודה, חוותה תשומה מקרה קשה של אפליה. מקום עבודה מסוים הגיב כלפיה בחיוב ובהתלהבות בשיחה הטלפונית המקדימה, אך כשהגיעה לריאיון ופגשו אותה פנים אל פנים נאמר לה פתאום, עוד לפני שהחלה לדבר, שהם אינם צריכים עובדים. את הכעס והעלבון היא הוציאה בבית על אמה, אבל המקרה הזה גרם לה בסופו של דבר להתחיל להתחבר יותר לקהילה האתיופית ולמסורת שלה.

  
אחרי שעבדה כרכזת מועדון נוער ומנהלת בית ספר שדה היא ייסדה עם חברים נוספים את עמותת "חברים בטבע – העצמה קהילתית" שמקימה גרעינים של יוצאי אתיופיה וישראלים ותיקים בשכונות שבהן ריכוז גדול של יוצאי אתיופיה. מטרת העמותה היא לעודד צעירים מצליחים מהקהילה לחזור לגור בשכונות שבהן הם גדלו, ולהיות מודל לחיקוי.

תשומה עצמה חברה פעילה בגרעין כזה, ביישוב גדרה. היא גרה שם מאז 2006, ובמסגרת פעילותה היא מדריכה סדנאות בנושאי זהות, חקלאות אורגנית, הורות והנרטיב של יוצאי אתיופיה. היא זכתה בפרס ראש הממשלה על פעילותה, וגם הדליקה משואה בטקס המשואות בהר הרצל, בערב יום העצמאות לפני שש שנים.

בסרט מדברת תשומה על הרצון שלה להנגיש לקהל הרחב את החוכמה של הנשים המבוגרות בקהילה האתיופית. באחד הרגעים היא אומרת שם לנשים הקשישות: "באתיופיה לא היו באות אליכן עובדות סוציאליות כי לא הייתן צריכות סיוע. אתן חייבות להעביר את הידע שלכן הלאה".

כדי לקדם חשיפה לתרבות האתיופית ולהעביר את הידע הבין-דורי, מביאה תשומה קבוצות של נשים מבוגרות מהקהילה לסדנאות חוויה ולמידה בבתי ספר שונים, וגם מארחת קבוצות מרחבי הארץ בקהילה בגדרה.

בגינה הקהילתית החקלאית שהקימה הקהילה, מבוגרים אתיופים לצד צעירים אתיופים ופרנג׳ים מגדלים יחד גידולים חקלאיים שמקורם באתיופיה. "הנכס הזה, של המבוגרים, חשוב לקהילה האתיופית וגם לכלל החברה הישראלית", היא מסבירה.

את התהליך האישי שעברה ביחסה לקהילה תשומה מגדירה כתהליך קלאסי של בני ה׳דור וחצי׳ - הדור שעלה ארצה בילדותו, והוא חצי עולה וחצי ישראלי. "נולדנו לתוך התרבות הזאת, בעטנו בה, ועכשיו אנחנו בוחרים בה מחדש. והבחירה הזאת מאוד חזקה כי היא משדרת שזה שלנו".

הילדים שלך גם עוברים את התהליך שעברת?
"הילדים שלי מצניעים פחות את התרבות שלהם. אני, למשל, בתור ילדה, בחיים לא הייתי חושבת לקחת אוכל אתיופי לבית הספר. לילדים שלי אין בעיה לעשות את זה".
   
ועדיין, כשתשומה מסתכלת על התמונה הכללית של השתלבות הקהילה האתיופית בחברה הישראלית, היא מביעה גם חרדה. "בגדרה יצרנו לנו קהילה נהדרת של 16 משפחות מכל הגוונים והצבעים, אבל בסופו של דבר זו בועה. דרך בני הנוער שבשכונה אני נחשפת לבעיות קשות שמדאיגות אותי כאמא.

"אחרי מחאת הקהילה האתיופית לפני שנתיים המשטרה הגיבה בניסיון להסביר את תרבות העבודה שלה לבני הקהילה. בעיניי זה עיוות, כי נקודת המוצא הייתה שהבעיה נמצאת בקהילה האתיופית - אבל מי שלוקח אחריות צריך קודם כול לבדוק את עצמו ולא להתנער. לצערי, אני מזהה את זה בעוד רשויות של המדינה שבאות לתקן אותנו במקום לעשות אצלן בדק בית".

תשומה משוכנעת שהיחס של הרשויות לקהילה האתיופית מוכרח להשתנות. מנגד, בכל מה שקשור לפעילות בחברה האזרחית היא אופטימית יותר. "כשאנחנו נפגשים זה עם זה אנחנו מסתדרים מצוין, ומהבחינה הזאת המפגש מבטיח. אנשים אוהבים את המגוון בחברה הישראלית ורוצים ללמוד אותו, ובמקביל הכוחות שתופסים תאוצה בקהילה האתיופית הם מדהימים, ולכן ברמה האזרחית אני ממש אופטימית".

לנעם דמסקי ומורדי קרשנר, הבימאים של הסרט "שמגלוץ׳" (וגם, גילוי נאות, חברים של הח"מ), יש רקורד עשיר של עשרים וחמש שנות עשייה תיעודית. דמסקי ביים בין השאר את הסרטים "אומן סיפור מסע", "פאות ירוקות" על חיילי הנח"ל החרדי, "משחק ילדים" על ילדים בכפר דרום בתקופת העקירה, ואת הסדרה "הישיבה", על תלמידים בישיבת כפר הרא"ה.

קרשנר עבד בפרויקט תיעוד ניצולי השואה של סטיבן ספילברג, היה מפיק ראשי של ערוץ "התכלת", יזם וביים את פרויקט התיעוד של תושבי גוש קטיף וניהל את ערוץ מאיר בטלוויזיה.

שניהם בוגרי המחזור הראשון של בית הספר לקולנוע 'מעלה׳, ו"שמגלוץ׳" הוא לא הפרויקט המשותף הראשון שלהם. קדמו לו הסרטים "חרדים לגורלם" על נוער שוליים בחברה החרדית, "ארבעה בנים", "האוסף של ידידיה" והסרט "האחיות ולדרמה", שמלווה שלוש אחיות מקהילת "בני משה" בפרו.

"הסיפורים הגדולים בכל חברה נמצאים בשוליים שלה ולא במיינסטרים", אומר דמסקי. "בין אם אלה מתנחלים, עולים מפרו, עולים מאתיופיה או חרדים שמשרתים בצבא. בשוליים יש משהו מאוד ברור, וכשאתה נוגע בהם אתה גם מאפשר לקהל הצופים שלך לראות חומרים שהם לא חשופים אליהם בדרך כלל.

"הסיפור של הקהילה האתיופית נוכח בחיינו כבר שלושים שנה אבל הוא עדיין שכן רחוק. הוא מוכר רק ככותרות וכנתונים, אבל אנחנו לא באמת מכירים את הקהילה. לרבים מאיתנו הם הפכו לשקופים".

למה בחרתם דווקא בשלוש נשים כדי לספר על הקהילה?
"הרעיון היה לחפש דמויות שעושות שינוי בתוך הקהילה ולהביא את ההתמודדויות הקשות ממקום של עוצמה. הבחירה להתמקד בנשים הייתה כי הן עברו את המהפך הכי גדול בעקבות העלייה, ממקום שבו הן היו במעמד נמוך מאוד, תחת חסותם של הגברים, ספונות בבית ולא עובדות, למקום שבו הן מפרנסות, משפיעות על חינוך הילדים ונמצאות בעשייה ציבורית. הגברים היו במקומות של סמכות כבר באתיופיה, ומעניין יותר להתמקד בנשים שלא היו במקום הזה".

דמסקי וקרשנר בחרו להפריד בין הסיפורים של שלוש הנשים. לאורך כל הסרט הנשים אינן נפגשות. "הייתה לנו מחשבה להפגיש ביניהן, אבל הרגשנו שזה יהיה מאולץ אם זה לא יתרחש באופן טבעי", אומר דמסקי.

"למרות ההפרדה בין הסיפורים, יש קשר הדוק ביניהם. העריכה יוצרת התכתבות בין הנשים. הן לא מכירות, אבל מדברות על נושאים דומים מזוויות שונות. סוגיית הגזענות, המתח עם המשטרה או היחס למסורת - כולן מתייחסות לאותם דברים".

"מאחורי ההפרדה בין הסיפורים של הנשים יש גם אמירה שהאתיופים הם כבר הרבה אנשים ולא קיבוץ שבו כולם מכירים את כולם", מוסיף קרשנר. "זו קהילה גדולה. הם מפוזרים במקומות שונים בארץ, עוסקים בכל מיני תחומים, והם לא מוכרחים להכיר זה את זה".
   
אחד הדברים שבולטים בסרט הוא שחלקים לא מבוטלים ממנו הם בשפה האמהרית. "היה לנו חשוב לתת להם לדבר אמהרית", אומר קרשנר. "הגברים שמתראיינים בסרט היו יכולים לדבר בעברית אבל את הכאב שלהם הם יכלו לבטא בצורה הכי טובה רק באמהרית. פתאום הם פתחו את הלב. אני חושב שהם גם העריכו את העובדה שלא ביקשנו מהם לדבר בעברית".

בכלל, השפה האמהרית היא אחד הנושאים המדוברים בסרט. "הדילמה של הצעירים האתיופים אם לדבר באמהרית היא דילמה של מגזר חלש", אומר דמסקי. "ביישוב שגדלתי בו, אפרת, אנשים שעלו מארה"ב מדברים אנגלית גם אחרי שלושים שנה. גם אצל העולים מברית המועצות הילדים יודעים את השפה הרוסית, אבל בקהילה האתיופית אתה נתקל בהרבה צעירים שלא יודעים אמהרית.

"בקטע מסוים בסרט רונית מדברת באמהרית בתוכנית רדיו. כשצילמנו את זה, ישב שם בצד בחור אתיופי. ביקשתי ממנו שיתרגם לי והוא לא ידע לתרגם. בעיני זו טרגדיה גדולה". "הצעירים לוקחים את תחושות הקיפוח אבל לא את המסורת", מוסיף קרשנר. "יכול לגדול פה ילד אתיופי שירגיש מקופח, אבל הוא לא ידע אמהרית".

אני מבקש מקרשנר ודמסקי לבחור סצנה חזקה במיוחד מתוך הסרט, והתשובות שלהם שונות. דמסקי: "בסרט כזה, שעוסק בתהליכים של קהילה, אתה רוצה לראות שהדמויות עוברות תהליך. כשעדן מגיעה לביתו של הצלם התל-אביבי ורואה את החומרים הקשים מההפגנה של בני הקהילה, שהיא לא הייתה בה, קורה לה משהו.

"היא מבינה פתאום שהיו שם אלפים ושהייתה שם אלימות קשה, והיא יושבת ובוכה. הצפייה הזאת הניעה אותה לפעול יותר בתחום יחסי השוטרים והנוער, ומבחינתי היה סיפוק גדול לראות את התהליך הזה".
 

 
קרשנר: "אותי ריגשה הסצנה שבה רונית מדריכה את קבוצת הגברים המכים ועושה איתם תרפיה באמנות. אתה רואה גברים בני ארבעים או חמישים יושבים, מציירים ומפסלים בפלסטלינה, ובמובן מסוים חוזרים לכפר שלהם באתיופיה, שבו הם גדלו על מסורת של סיפורים ומשלים על חיות.

"בסצנה הזאת רונית, אישה צעירה, מצליחה להביא אותם לגילויים של צער וחרטה. גילינו בסרט גם את הכוח החזק של הסיפורים והמשלים, שהיו דומיננטיים מאוד בתרבות האתיופית. לא תמיד הדיבור הישיר הוא הנכון. לפעמים כשאתה יושב עם אדם ורוצה להעיר לו משהו, עדיף שתספר לו סיפור או משל, והוא יבין לבד".

אבל קרשנר מעיד שהוא מתקשה להשתחרר מזיכרונות של אירוע שחווה במהלך הצילומים אך דווקא לא נכנס לסרט. "עדן החליטה לקיים מפגש חיובי בין הנערים האתיופים שהיא פגשה ברחוב בחולון ובין המשטרה. היא הפגישה אותם עם קצין בכיר, אבל היה גם זמן של המתנה שבו נכנסתי עם הנערים לחדר מעצר של המשטרה. למי שלא היה בחדר מעצר, צריך לומר שזה מקום מאוד לא נעים ולא סימפטי.

"ישבתי שם עם הנערים ולרגע נוצר שקט. שאלתי אותם מה הם מרגישים, ואחד הנערים, בערך בן 16, אמר שיש לו תחושה שיום אחד, והוא לא יודע למה ומתי, הוא יגיע למקום הזה. שאלתי אותו למה, והוא אמר 'כי אני אתיופי וזה הגורל שלנו׳. חשבתי על הדברים שהוא אמר, והם ממש טלטלו אותי. הרי אם הייתי מגיע עם הילדים שלי לסיור במשטרה ונכנס איתם לחדר מעצר, אף אחד מהם לא היה חושב שהוא מן הסתם יגיע לשם בשלב כלשהו בחייו.

"פתאום אתה נתקל בחבר׳ה שברור להם שפעם הם ייעצרו. כשחזרתי הביתה באותו יום לא הפסקתי לחשוב מה קרה לנו ואיך נכשלנו. איך הצלחנו להכניס לראש של הנערים הללו את המחשבה האיומה הזאת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg