ראשי » חדשות » משפט ופלילים

אהרן ברק: מצבה של ישראל בעניין זכויות האדם – מהמובילים בעולם

כנס בנוכחות משפטנים בכירים באוניברסיטה העברית הוקדש לתפקיד בית המשפט בחברה ובעניין זכויות האדם. השופט מזוז: השימוש במשפט ככלי להכרעת סוגיות ציבוריות פוליטיות אינו בריא

במאבק בין ימין ושמאל בישראל בעשורים האחרונים, בית המשפט הפך לזירה מכרעת בדיני ערכים ואידיאולוגיה. אך כשבית המשפט תופס לעצמו עמדה כה עוצמתית, לפתע ביקורת משני הצדדים החלה להיות מוטחת בו ובשופטיו: מצד שמאל מזהירים כי ללא פעולה תקיפה דיה תהפוך ישראל ל"מדינת אפרטהייד", ומנגד טוענים בימין כי שיח זכויות האדם שמושל בכיפה בפסיקות המשפטיות מאלץ את ישראל לקבל על עצמה ערכים ליברליים קיצוניים, שמטרתם להפוך אותה למדינת כל אזרחיה.
 
רק בחודש שעבר הכריזה הוועדה לבחירת שופטים על מינויים של ארבעת שופטים חדשים בבית המשפט העליון. בימים שלפני כן וגם לאחר מכן עסקו כולם בשאלת מידת האקטיביזם של נציגי העליון החדשים והפתק ששלשלו בקלפי, ופחות נשמעה התהייה כמה ידע משפטי מצוי באמתחתם ומה עמדתם בענייני חוק וסדר, למשל.

סוגיה זו עלתה לדיון נוקב לפני ימים אחדים באולם הסנאט של האוניברסיטה העברית, כשבכירים במערכת המשפט הישראלית התקבצו כדי לדון במצב זכויות האדם בישראל ובתפקיד בית המשפט באכיפתן. חבורה מכובדת של משפטנים התכנסה שם לרגל יציאתו לאור של ספרו החדש של פרופ׳ ברק מדינה, ׳דיני זכויות האדם בישראל', והיא כללה את נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, פרופ' רות גביזון, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שופט בית המשפט העליון מני מזוז, מנכ"לית 'האגודה לזכויות האזרח' עו"ד שרון אברהם-וייס, עו"ד חסן ג'בארין מארגון 'עדאלה' ושרת המשפטים לשעבר ח"כ ציפי לבני (המחנה הציוני).

"המאה העשרים הייתה מורכבת וקשה בעולם", פתח ואמר פרופ׳ ברק, "הלקח שנלמד ממלחמת העולם השנייה היה חשיבות זכויות האדם, וכן חשיבותן של אמנות בינלאומיות ואזוריות וחוקות שיש בהן פרקים על זכויות אדם. כך גם (גדלה - נ"ב) חשיבותם של בתי המשפט שרואים את תפקידם להגן על זכויות. עד סוף המאה העשרים כמעט התרחשה פריחה אדירה בזכויות האדם, אך כיום אני חושש על עתיד זכויות האדם בעולם. סוגיות הפליטים והטרור - אלו התרחשויות בעולם שהסיכוי שלהן לפגוע בזכויות גדול. בתי המשפט החוקתיים והעליונים לא יודעים עדיין כיצד להתמודד איתן".

בניגוד למקובל לחשוב, נשיא העליון לשעבר דווקא סבור שמצבה של ישראל בעניין זכויות האדם הוא מהמובילים בעולם. "הוזמנתי לבית המשפט האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, ו-300 שופטים שם שאלו אותי כיצד נגן על זכויות אדם בתקופת טרור. הם אובדי עצות. בישראל הצלחנו להתמודד טוב יותר מאחרים בהגנה על זכויות אדם. אף שיש לנו בעיית ביטחוניות, כל הזמן הצלחנו בחברה הישראלית, בכנסת ובבית המשפט להכיר בקיומן של זכויות האדם. כל פסקי הדין הגדולים של בית המשפט העליון הלכו בקו הזה, ונלמדים כיום בעולם".
 
עם דבריו של ברק הסכים היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, שציין כי בישראל המצב טוב – אך הדגיש שגם זכויות האדם הן לא הערך העליון ביותר. "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", הסביר היועץ המשפטי, "צריך לעשות איזונים, ולא תמיד זכויות אדם יגברו. עם זאת, צריך לקחת אותן בחשבון".

מנדלבליט סיפר על שגרת יומו ועל מקומן של זכויות האדם בו. "המתחרה הגדול (בזכויות האדם – נ"ב) הוא שיקולי ביטחון, בטח במדינה כמו שלנו", אמר היועץ המשפטי לממשלה, "אין דיון שאני נמצא בו וזכויות האדם לא שם. כך למשל, הריסת בתי מחבלים, או פרקטיקה אחרת שחזרנו אליה לאחרונה והיא הימנעות מהשבת גופות מחבלים למשפחותיהם: נעשתה סדרת דיונים ארוכה ומורכבת בעניין, גם בקבינט וגם בממשלה, והצגתי את העמדה ולפיה כבוד המת הוא חלק מכבוד האדם, ועל כן אנו מחויבים להשיב את הגופה לצורכי קבורה. עם זאת, אף אמרתי שבמקרים מסוימים, כשיש שיקולים ביטחוניים מתאימים, עלינו להציב תנאים להשבת הגופות - כמו מועד הקבורה והיקף המשתתפים בה, שאף זו לא מגבלה פשוטה".

ח"כ לבני, שרת המשפטים לשעבר, חלקה על חבריה באשר לטיב מצב זכויות האדם בישראל. גם שופט העליון כיום והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז הצטרף לעמדתה. לדבריו, "למרבה הצער, במדינת ישראל אין מסורת עמוקה ואמיתית של זכויות אדם". השופט מזוז הוסיף גם כי החזון העתידי אינו ורוד בעיניו בהקשר זה. "מדינת ישראל איבדה את ההזדמנות להנחיל את תרבות זכויות האדם כשלא קיבלה חוקה רשמית במעמד החגיגי של הקמת מדינת ישראל. קרוב לוודאי שזו הייתה ההזדמנות היחידה.

"חומרת המצב מתעצמת, כי קל יותר להנחיל את הרעיון של זכויות אדם בחברה הומוגנית", הסביר מזוז, "לאדם קל לקבל עיקרון הדורש ממנו שוויון עם חברו לעבודה, ספסל הלימודים או בית הכנסת, אך הרבה יותר קשה להנחיל את רעיון זכויות האדם בחברה הטרוגנית של מיעוטים ומהגרים, בחברה של שסעים חברתיים ופוליטיים משמעותיים מאוד. ציבורים שונים בארץ מתנגדים לשיח של זכויות אדם, והאירוניה היא שדווקא הציבורים הביקורתיים ביותר נגד זכויות האדם בישראל נמנים על קבוצות מיעוט חלשות שזכויות אלה נועדו להגן בעיקר עליהן".
 

אלא שהשופט מזוז לא הפנה את ביקורתו דווקא לצד הימני של המפה הפוליטית, ודבריו כוונו גם לעברו של עו"ד חסן ג'בארין מ'עדאלה', שסיפר על השיח בחברה הערבית על בית המשפט העליון. "השיח ברמאללה, בנצרת ובחיפה הוא שכבר פנינו הרבה פעמים לבית המשפט העליון, והוא כמעט אישר את כל הפרות זכויות האדם שלנו. כך למשל, השופטים לא הפסיקו את מדיניות הריסת הבתים, שמהווה פגיעה מהותית בזכויות האדם. הפלסטינים סבורים שמאז המהפכה החוקתית לא התקבלה עתירה אחת נגד חוק שאינו חוקתי, ולכן צריך להפסיק לפנות לבית המשפט, כי הוא רק מוסיף לגיטימיות לכיבוש".

עו"ד ג'בארין הוסיף כי "כשלעצמו, עצם קיומו של כיבוש הוא פגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים ושל אזרחי המדינה השייכים לעם תחת כיבוש. גם ההדגשה של מדינה יהודית ודמוקרטית מעמידה את הפלסטינים כאזרחים סוג בי"ת".

לטענתו של ג'בארין ענתה המשפטנית פרופ' רות גביזון, שבדבריה הציגה קו שונה יחסית מרוב הנוכחים בכינוס. גביזון, שישבה בסמוך לפרופ' אהרן ברק – שכנשיא בית המשפט העליון עצר את מינויה כשופטת בערכאה זאת – טענה כי "שיח זכויות האדם במשפט הישראלי עשה צעדים כבירים קדימה. זו עובדה שאין עליה מחלוקת. מדפים שלמים של דיני זכויות האדם קיימים בישראל, והם אינם קצרים מדיני חוזים ומכל דינים אחרים". היא אף השיבה לשופט מזוז ואמרה כי "בדת היהודית יש התייחסות מאוד עמוקה ורחבה לזכויות אדם".
   
ובכל זאת, הסבירה גביזון, הבעיה בדיון על זכויות האדם נובע מכריכתן בסוגיות אחרות, שאינן קשורות בהן. "אחת הצרות של שיח זכויות האדם היא הנטייה לתרגם כל סוגיה חשובה ללשון זכויות אדם, ואז לבחור את הסוגיה הפוליטית הכי חשובה ולקשר ביניהן – כמו במקרה של ה'כיבוש'", אמרה גביזון, "זכויות האדם אינן סתם זכויות, אלא זכויות מוסריות שיש לכל אדם באשר הוא אדם. המדינה לא מעניקה אותן, אלא הן קיימות כעניין של מוסר. עם זאת, אם זכויות האדם לא מוכרות על ידי בית המשפט, אין כלי לאכוף אותן. בהקשר זה, תפקידו של המשפט כמערכת ממוסדת, שיש לה סמכויות אכיפה, הוא לבחור מה משיח זכויות האדם המוסרי ניתן לתרגום בחברה הנוכחית שלנו, על כל אתגריה".

גביזון הוסיפה עוד כי גם הקבוצות השונות בחברה צריכות לשתף פעולה עם גישה זו. "יכולתו של בית המשפט למנוע תקיפה של מיעוט היא רק מפני שאותו מיעוט משדר שהוא תופס את זכויות האדם כמינימום הנדרש לנו, מבלי לתרגם אידיאולוגיה נבחרת של חברה כזאת או אחרת לשיח הזכויות. לא כל מה שפוגע בזכויות אדם הוא אנטי־דמוקרטי, לא הכול תחת אותה הכתובת", היא הוסיפה.

סוגיה אחרת שהמשפטנים בכנס דנו בה הייתה השימוש הגובר והולך בבית המשפט כמקום להכרעת מחלוקות פוליטיות. "תופעה לא בריאה היא שימוש יתר בכלים משפטיים על חשבון מאבקים ציבוריים, חברתיים ופוליטיים", אמר מזוז, "כמעט כל מחלוקת ציבורית פוליטית ואידאולוגית מנותבת מיד לזירה המשפטית, בין כפנייה ליועץ המשפטי לממשלה ובין כעתירה לבג"ץ. זו תופעה שאין לה אח ורע במדינות אחרות בעולם, שבהן יש ערוצים אחרים משמעותיים של מאבקים".

היועמ"ש מנדלבליט הציג קו דומה, וציין כי "שינוי קווי היסוד של החברה אינו עסק לבית המשפט, אלא לחברה. הציפייה שמערכת השלטון תיקח על עצמה את הסוגיות הללו - זו התקווה שלנו״.

השופט מזוז הוסיף כי לנוכח הביקורת הרבה כלפי בית המשפט, הוא כבר לא יכול לפעול בחופשיות ועליו לבחור בקפידה את המאבקים שיחבר להיכנס אליהם. "עלינו למקד את המאבק בתחום זכויות האדם בנושאי ליבה אמיתיים של ערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר למאבקים אזוטריים שמגיעים לבתי המשפט. מערכת בתי המשפט מוצפת באינסוף עתירות ציבוריות מצדם של חברי כנסת, עורכי דין ועמותות שמנסים לאתגר ולמתוח את הגבולות בנושא זכויות האדם. בית המשפט צריך להגדיר את המאבקים שיש לנהל ואת אלה שראוי לדחות".
 

השופט ברק התרעם למשמע המדיניות הסלקטיבית של השופט מזוז, ואמר כי "אנחנו כשופטים אומרים לממשלה 'את הפרת את החוק', בין אם זה נעשה בקטן ובין אם בגדול. בית המשפט לא עוסק בפוליטיקה אלא במשפט. אני חושב שארגוני זכויות אדם טועים כשהם אומרים שהתייאשו מבית המשפט. בית המשפט עשה ככל שאפשר לעשות שהתנהגות רשויות השלטון בשטחים תהיה על פי האמנות הרלוונטיות".

מנכ"לית 'האגודה לזכויות האזרח' הציגה את עמדתה בעניין. "יש אלפי עתירות לבג"ץ בעניין הפרת זכויות אדם בשטחים ועוולות הכיבוש, ובית המשפט העליון נתן פעמים לגיטימציה לכיבוש", היא אמרה לברק, "היו גם פסיקות אמיצות כמו אליס מילר וקעדאן, שיצאו נגד הזרם. הציפייה שבית המשפט ימלא תפקיד כשומר הסף בהגנה על דמוקרטיה, ולא יישר קו עם לחץ חברתי. הפסיקה בעניין הריסת בתים היא צעד פופוליסטי עם תמיכה ציבורית רחבה", היא ציינה, וסיפקה דוגמה אחרת בעניין: "מטריד אותי, למשל, שבית המשפט פסק שמצעד הגאווה שאמור היה אמור להתקיים בבאר-שבע לא יצא לפועל בגלל הנטל על משטרת ישראל".

אך את השופט ברק הטרידה בעיה חמורה יותר: האמון הירוד שרוחש מרבית הציבור הישראלי לבית המשפט, ולא ההגנה על זכויות האדם. "בית המשפט העליון לא יכול להגן על זכויות אדם אם החברה לא בוטחת ומאמינה בו", הוא הסביר, "בחברה שסבורה שבית המשפט הוא מעוז של מרצ, בית המשפט לא יגשים את תפקידו. דרוש אמון של הציבור. אי אפשר להשאיר את בית המשפט לבד. כוחו הוא בזה שהוא לא נוקט חשיבה פוליטית. כוחו הוא האובייקטיביות שלו, והוא יכול להתממש רק אם החברה מאמינה לו. הרבה שנים החברה האמינה לבית המשפט, אני לא יודע מה המצב היום. אם מתחילים לראות בשופטים אויב, מתחילים לראות בבית המשפט שחקן פוליטי - אז בית המשפט אבוד. אם לא תגנו על בית המשפט, הוא לא יגן עליכם".

גם שיח האקטיביזם השיפוטי, המיוחס לברק ושבשנים האחרונות הפך שהפך רווח במיוחד בישראל, עלה לדיון בפאנל – ודווקא בהקשר של האמון בבית המשפט. פרופ' גביזון, המשתייכת לפלג השמרני בעולם המשפט, פנתה לברק ואמרה ש"חלק מהביקורת על בית המשפט מופנית לעברו כי הוא מרחיב מדי את זכויות האדם. זה מה שהחליש אותו. כדי לזכות באמון הציבור צריך בית המשפט להיות א־פוליטי, אבל העובדה היא שהאמון נשחק. הנחות היסוד של בית המשפט אינן אמינות על חלק מהחברה".

גביזון הוסיפה כי "יש גם טשטוש בבית המשפט בין שאלות אידאולוגיות לבין שאלות זכויות אדם. בבית המשפט כיום יש שיח פוליטי מובהק. אני חושבת כמו מני מזוז, שטוב היה לבית המשפט לסנן את הפניות אליו. לא צריך לפוצץ כל מוקש. הרי בית המשפט לא החליט בחוקיות ההתנחלויות אף שניסו לגרור אותו לשם. הוא יכול להחליט איזו חזית של סוגיות ציבוריות בשלה להחלטה משפטית״.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg