ראשי » חדשות » בארץ

20 שנה אחרי: העדה לטבח עוד שומעת את הזעקות

אורנה שמעוני בכלל לא הייתה אמורה להיות בנהריים בבוקר הנורא ההוא, כשחייל ירדני רצח שבע נערות ישראליות. מאז היא מגיעה בכל בוקר ל"אי השלום" כדי לטפח במו ידיה את האתר הפרחוני שהקימה לזכרן, ולדאוג ששמותיהן לא יישכחו

הצרור הראשון נשמע כמו פליטת כדורים או ירי לא מכוון; בצרור השני כבר אי אפשר היה לטעות. בבת אחת הפסטורליה החצי-חורפית חצי-אביבית של אי השלום בנהריים הפכה לשדה דמים, כשהירוק המרהיב נצבע בדמן של בנות כיתות ח' מבית הספר אמי"ת בית-שמש. "הבנות בכו וצרחו 'אמא'", מספרת אורנה שמעוני, שנכחה במקום הפיגוע.

"הן היו כל כך צעירות. אף אחת מהן לא צעקה 'הצילו', רק 'אמא, אמא' מכל כיוון. מיד רצתי לביתן המשטרה הסמוך וצעקתי על השוטרת שם: 'תזעיקי מישהו! יש כאן טבח!'. היא לא הבינה מה אני רוצה, התקשרה למישהו ונתנה לי את השפופרת שאסביר לו בעצמי. התחלתי לצרוח שוב ושוב: 'יש כאן טבח! שלח מסוק!'. הנחתי את הטלפון, יצאתי החוצה, היו עוד קצת צרחות ופתאום – דממת מוות. כאילו אין כאן יותר חיים".
 
אנחנו נפגשות על הגבעה הפורחת, עשרים שנה לאחר הטבח הטראומטי ההוא, וימים אחדים לאחר ששוחרר מכלאו החייל הירדני אחמד מוסא דקמסה, שרצח כאן שבע נערות ופצע שש אחרות. שעה שאנחנו יושבות ב"גבעת הפרחים שנקטפו", פרויקט צמחייה אדיר ששמעוני הקימה בעשר אצבעותיה לאחר הרצח, היא מתארת את האירועים כאילו התרחשו זה עתה.

על פניה ניכר היטב שהיא עוד שומעת את הקולות הקשים ההם, את זעקות הבנות מבית-שמש, שכלל לא היו אמורות להגיע באותו יום למקום. היעד המתוכנן של הטיול השנתי היה הגלבוע, אולם בשל גשם לא צפוי המסלול הוסט צפונה משם, לכיוון נהריים. שעה שהאזינו להסברים על מפעל החשמל האדיר שהקים כאן פנחס רוטנברג בשנות העשרים, חייל ירדני שעמד מאחוריהן החל לירות בהן.

למעשה, גם שמעוני לא הייתה אמורה להיות במקום באותן דקות. טיול מקרי של נכדתה הבכורה במסגרת בית הספר הביא אותה לגבעה. "נכדתי, תושבת נופית, הייתה אז בכיתה ב' ובאתי לראות אותה כאן", מספרת שמעוני. "עמדנו ליד בנות בית הספר מבית-שמש, וירדנו משם באוטובוס. אחרי שהנכדה ובני כיתתה סיימו כאן את הסיור, הם המשיכו לדרכם, ואני ירדתי מהאוטובוס שלהם למרגלות הגבעה. ממש אז נשמע הירי. בהתחלה הייתי בטוחה שמדובר בפליטת צרור של חייל ישראלי לא רחוק ממני, אחר כך כבר היה ברור שזה ירי מכוון מהמוצב הירדני".

אי השלום, על גבול ישראל-ירדן, הוא מובלעת שהוענקה למלך חוסיין במסגרת הסכם השלום ב-94'. השליטה במקום ירדנית, בעוד האדמות עדיין שייכות לקיבוץ אשדות-יעקב הסמוך, שם מתגוררת שמעוני מאז נישואיה. "למעשה ירדן לא ביקשה כלל את השטח הזה", היא מסבירה.

"ההסכם היה מבוסס על סטטוס-קוו - בלי הריסת יישובים קיימים ובלי בנייה חדשה, כשהחקלאות הישראלית במקום ממשיכה וכך גם הביקורים והטיולים פה. לא הייתה אמורה להיות העברת שטחים כלל, אבל רבין אמר לחוסיין: אם לא תקבל חתיכת קרקע, מדינות ערב לא ישלימו עם ההסכם הזה. וחוסיין הסכים. הוא קיבל את אי השלום בנהריים ומובלעת נוספת בצופר שבערבה".
   
הטיולים במקום נערכים בתיאום עם הירדנים, ויש בהם אפילו מעין אטרקציה – ביקור בחו"ל בלי צורך בדרכון. האתר בנהריים אמור היה לסמל את השלום ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות, אלא שבאותו הבוקר, שלוש שנים לאחר חתימת ההסכם, הדברים נראו אחרת. "כשהחייל ניסה לירות מחסנית שלישית, החיילים הירדנים האחרים השתלטו עליו", אומרת שמעוני.

"הם פינו חמש בנות הרוגות שהיו במקום ועוד שתי פצועות, ביניהן מורה אחת, ומיהרו איתן לבית חולים ירדני לא רחוק מכאן. את הצוות של בית הספר הם הכריחו לעלות מיד לאוטובוסים עם שאר הנערות הניצולות והפצועות. הם לא הבחינו בשתי גופות נוספות שנותרו במקום".

השקט הנורא ששמעה שמעוני כשיצאה מביתן המשטרה, הקפיא את דמה. "הייתי בטוחה שלא נשארו חיים", היא אומרת. "רק כשראיתי את האוטובוס זז, הבנתי שפינו את התלמידות לתוכו. מדובר בירידה של שתי דקות, אבל הנהג כנראה התבלבל ולקח לו עשר דקות להגיע למרגלות הגבעה, לשטח הבטוח".
 

 
כשהאוטובוס נעצר בצד הישראלי, נכנסה שמעוני במהירות לתוכו ונשאה החוצה בידיה את הבנות המבוהלות. שוב ושוב עלתה לאוטובוס ויצאה ממנו כשבזרועותיה נערות מדממות. "השכבתי אותן על הרצפה כשאני לא יודעת מי חיה ומי לא", היא אומרת. "פה מלטפת, שם מרגיעה. אין מים, אין עזרה ראשונה. כלום".

בתוך המולת ההלם והכאב, היא הבינה מצעקותיהן את התמונה הקשה והמורכבת. "תביאי לי את אחותי", "החברה הכי טובה שלי נשארה שם!", "סיון! סיון עדיין שם!", זעקו הבנות. שמעוני מיהרה אל אחת המורות, ניערה אותה היטב ואמרה לה: "תספרי אותן!". המורה הצעירה ספרה את התלמידות שוב ושוב, וצרחה: "חסרות לי תשע בנות!". "הרגשתי כאילו הדם אזל לי מהפנים", אומרת שמעוני.

"בינתיים הגיע אמבולנס למקום, וצעקנו לו לעלות לגבעה. מורה אחת אמרה 'כיסיתי אותן בשיחי חרדליות', כשהיא מתייחסת לשתיים מהנרצחות. לכן הירדנים לא ראו אותן. האמבולנס הישראלי פינה את שתיהן, ובלילה העבירו הירדנים חזרה לישראל את ההרוגות האחרות ואת שתי הפצועות שאושפזו אצלם".

למחרת הרצח ביקשה שמעוני לבקר באמי"ת בית-שמש. על אף שהזהירו אותה כי במקום יש כעס רב על הסכם השלום עם ירדן, היא - הקיבוצניקית המזוהה עם השמאל - בחרה לבוא לשם בכל זאת, ומאז היא שומרת על קשרים הדוקים עם בית הספר ובעיקר עם משפחות ההרוגות. התלמידות שראו אותה בשער צעקו לעברה "הנה המושיע והגואל".

שמעוני התקבלה בחום, ולאחר ששוחחה עם אחת מכיתות ח', היא התבקשה לעבור בין כל חמש הכיתות שבשכבה, גם אלה שלא נכחו באירוע הקשה. מנהל בית הספר ופסיכולוג ליוו אותה מכיתה לכיתה. "עד אז לא הכרתי בתי ספר דתיים", אומרת שמעוני, ילידת תל-יוסף ובת להורים שהיו ממקימי התנועה הקיבוצית. "לבנות שם היה כושר ביטוי יוצא מן הכלל. מהן למדתי שזה היה טיול 'בדרכי הציונות', שהתחיל כאן באזור שלנו, בקיבוצים הראשונים. הבנות המתוקות ביקשו שנחזור בנו מהסכם השלום, כי לא עושים שלום עם רוצחי ילדות קטנות".

את הסכם השלום שמעוני לא ביטלה כמובן, אבל כבר אז היא הבטיחה לתלמידות להנציח את זכרן של שבע הנרצחות – שירי בדייב, עדי מלכה, יעלא מאירי, נטלי אלקלעי, נירית כהן, קרן כהן וסיון פתיחי.

מה הרגשת כששמעת על שחרורו של הרוצח?
"מובן שזה צבט בלב, אבל הוא לא חשוב. מי שחשובות הן שבע הנערות שנרצחו".

1997 היא שנת פצצת האטום, בלשונה של שמעוני. זו השנה של אסון המסוקים. זו השנה של טבח הנערות. זו גם השנה שבה איבדה את בן הזקונים שלה, איל, קצין בדרגת סגן שנפל בלבנון. עוזי שמעוני, אישהּ של אורנה ומקורבו של יצחק רבין, נפטר חמש שנים קודם לכן. "עוזי היה בין הבכירים במפלגת העבודה", היא מספרת.

 
"הוא זה שכתב את המצע המדיני של המפלגה ב-92', לבחירות שבהן ניצח רבין. והוא זה שהצליח להכניס למצע התחייבות לחיזוק ההתיישבות בגולן. ההסכם עם ירדן נבע למעשה מהדרך הפוליטית של עוזי, מפני שהוא הציע רעיון דומה כדי להציל את יישובי הגולן – הריבונות עוברת לסוריה כשהקרקעות נשארות בידיים ישראליות, עם חכירה ל-99 שנים. רבין בשנות שלטונו אמנם היה מוכן לרדת מהרמה – וכך נוצר עימות עם המתיישבים שם, שהרי זה עמד בסתירה להתבטאויותיו הקודמות - אבל בנאום האחרון שלו בכנסת הוא כבר דיבר על חיזוק ההתיישבות בגולן".

ביולי 92', חודש בדיוק לאחר הבחירות שהעלו את רבין לשלטון, נפטר עוזי שמעוני בעקבות טיפול רפואי שגוי שקיבל. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר, בימי ההלם של רצח רבין, החליטה אורנה להנציח את זכרו של עוזי באי השלום בנהריים. "על התוכנית שלי ידע רק בני הקטן איל, כי פחדתי שאחרים ילעגו לי", היא אומרת.

"תכננתי להקים ממש כאן פארק לנוער שוחר שלום ירדני וישראלי. חלמתי על דשאים ועצים, מקום מותאם לפיקניקים ולמנגל, פעילות חופשית ובילוי בטבע, בלי שום מעורבות פוליטית. הייתי אז מנהלת של מפעל גדול בקיבוץ, אחרי ניסיון ניהולי בשני מפעלים אחרים שלנו, ויצרתי שיתוף פעולה עם קק"ל לתמיכה בפרויקט. בדיוק ליום הטבח קבעתי פגישה במקום עם אנשי קק"ל, ורק בגלל הטיול של הנכדה שלי הגעתי לשם מוקדם יותר. כשעמדתי למחרת מול בנות כיתה ח' בבית-שמש, הבטחתי שבמקום פארק השלום, אנציח את הבנות במקום בעצים ובפרחים".

בדרך הביתה, בין בית-שמש לאשדות-יעקב, כבר היה לשמעוני שרטוט מדויק של פרויקט ההנצחה, ובתוך שלושים יום כבר פרחה "גבעת הפרחים שנקטפו". הצמחייה במקום שתולה בצורת עץ, שהגזע שלו עשוי אבני טוף אדום וענפיו טוף שחור – שניהם מסמלים את השכול והדם שנשפך מטרים ספורים משם. אולם מהענפים הכמו-חרוכים יוצאות שבע גבעות פורחות, כל אחת מהן מנציחה את שמה הפרטי של אחת הנרצחות – בצד האחד בפרחים ובצד הנגדי בעבודת זכוכית צבעונית.

בכל פרט במקום הושקעה מחשבה, כדי לתת לו משמעות מעבר ליופי המרהיב של הגבעה כולה. כך שיחי החרדליות השתולים כאן, כסמל לחרדליות שכיסו את שתי הנרצחות שנותרו בתחילה במקום הטבח; כך שִבעת זני האקליפטוס הנטועים ביער מסביב לגבעה, כמספר הילדות שלא שבו מהטיול; וכך גם אבני הטוף מתוצרת הגולן, לזכר דאגתו של עוזי להתיישבות בחבל זה.
   
"עוזי היה כל חיי", אומרת שמעוני. "היינו משפחה מאוד אוהבת, הורים וחמישה ילדים, ועוזי היה המרכז שלה. עולמי חרב כשהוא נפטר. איל היה אז בכיתה ט', הגיל שבו הנוער בקיבוץ עובר ללינה משותפת, אבל הוא חזר לגור בבית כדי שלא אהיה לבד. איל היה שם בשבילי, אני פחות הייתי בשבילו. הוא תמיד אמר לאחים הגדולים שלו: 'לאמא אל תדאגו. עליה אני שומר'. גם כשהיה בצבא, אמר לי שוב ושוב 'אני אגן עלייך'. אחרי הלוויה שלו, חבריו סיפרו לאחד הכתבים שכך איל גם התבטא בפניהם. אמר תמיד שהוא יגן על אמא שלו".

לפני תקופת שירותו האחרונה בלבנון, הספיק איל לפקד על צוערים בבה"ד 1. לחניכיו בקורס הקצינים סיפר על אי השלום בנהריים, שחקלאי אחד בחר להקים בו פארק נוער שוחר שלום, אך לאחר הרצח שינה את ייעודו של המקום לגבעת הנצחה. רק בסוף הקורס אמר לצוערים: "כשאתם עולים צפונה, קחו בצומת מנחמיה את הפנייה מזרחה, לגבעת הפרחים שנקטפו. זו אמא שלי שהקימה את המקום". "לא ידעתי על זה דבר", אומרת שמעוני. "הוא לא דיבר על זה בבית. רק בשבעה סיפרו לי כמה הוא היה גאה בגבעה הזו".

פצצת האטום של 97' רעמה בפברואר, באסון המסוקים שהביא למותם של 73 חיילי צה"ל. היא המשיכה ברצח שבע הנערות חודש לאחר מכן, ובשרפה בוואדי סלוקי שגבתה בחודש אוגוסט את חייהם של חמישה לוחמים, ובאסון השייטת בספטמבר שבו נהרגו 12 לוחמים נוספים. בין האירועים הספיקה שמעוני להצטרף לארגון ארבע אמהות, שקרא לנסיגה מלבנון.
 

 
"זמן רב לפני כן כבר טענתי שרצועת הביטחון לא מגנה על הצפון", היא אומרת. "אבל מי אני ומי יקשיב לי? אני יכולה לכתוב, אבל מי יפרסם? אחרי אסון המסוקים קראתי מודעה של 'ארבע אמהות' ומיד הצטרפתי. עוזי והילדים היו בעד רצועת הביטחון, רק אני הייתי נגד. לא בגלל ענייני כיבוש ולא כאמירה נגד צה"ל.

"אני מודה – בזמן הכניסה ללבנון הייתי בעד ארבעים הקילומטר לעומק השטח, הייתי בקונצנזוס. אבל בשנת 90' כבר היינו שמונה שנים בלבנון בלי שלאיש היו כוונות להישאר שם, ובכל זאת לא הצלחנו לצאת. מבצע של"ג היה נכון לזמנו, אבל היו צריכים לצאת משם כבר ב-85' ולא יצאו. השנים עוברות, האבדות גדלות, והרצועה לא מצליחה לממש את ייעודה".

בסופו של דבר צה"ל יצא מלבנון בשנת 2000 באופן שהביא הרבה ביקורת על ראש הממשלה דאז, אהוד ברק. את חושבת שהנסיגה התבצעה בצורה בעייתית?
"אני חושבת שיצאנו מלבנון בצורה מצוינת. בלי אף הרוג, אף פצוע, ובהסכמה עם מועצת הביטחון של האו"ם. אי אפשר היה לעשות זאת טוב יותר. זו היציאה הגדולה ביותר של הדור הזה. גם לא נפגעו, וגם לא נישלו איש מאדמתו או מערכיו".

אף שכל ילדיה התנגדו לארגון ארבע אמהות, שמעוני המשיכה בפעילותה שם. "הייתי הרבה יותר מבוגרת משאר הנשים, והובלתי שם לדיון של דילמה, לא של 'אני צודק ואתה טועה'. אנחנו הרי מאוד קרובים בדעות שלנו, זה 51 אחוז אני צודק מול 49 אחוז אתה טועה, לא יותר".

איל מצדו בחר באותם ימים לעזוב את המסלול שייעדו לו כמפקד טירונים, וחזר לגדוד שלו שעלה ללבנון. "אני את שלי כמחנך כבר נתתי", אמר. הוא הטיף לכך שכל מפקד בצה"ל צריך לשמש כמדריך בבה"ד 1, להוות דוגמה אישית ואז לממש את המילה "אחריי" וללכת לקו הראשון. "מפקד הפלוגה, שבהמשך היה מח"ט 7, רצה את איל איתו בלבנון", אומרת אמו. "הוא היה קורא לו 'הניצוץ', וראה בו ממש אח צעיר".

כשלושה חודשים לאחר שובו של איל ללבנון, ב-18 בספטמבר 97', חדר טיל פגוט לטנק שעליו פיקד. "ואז העולם התהפך סופית", אומרת שמעוני. "זה קרה ביום חמישי. ביום שלישי באותו שבוע איל התעורר מאוחר מדי, ולכן הקפצתי אותו לכביש הראשי ומשם המשיך צפונה, ללבנון. אחרי יומיים כרמלה מנשה מדווחת על אירוע בגזרה המזרחית. ידעתי שאיל משרת שם. התחלתי לרעוד קצת, כי שמתי לב שבניגוד לפעמים אחרות, לא הוסיפו 'אין נפגעים לכוחותינו'.

"הגעתי למזכירות הקיבוץ, אמרתי 'בוקר טוב' למזכירה דפנה, והיא מסובבת את הכיסא לצד השני. שאלתי אותה אם היא כועסת עליי בגלל משהו, היא ענתה שלא אבל לא הסתכלה עליי. המזכיר פותח את דלת החדר שלו, מציץ ובום - סוגר חזרה. אני יוצאת משם ונתקלת בעמוס, הגיס שלי, שנראה חיוור. גם הבן שלו, יפתח, משרת בלבנון.

"אני שואלת אותו, 'עמוס, למה אתה נראה ככה?', והוא חולף על פניי. ואז אני רואה את מזכיר הקיבוץ יוצא על האופניים. תפסתי בכוח את הכידון ושאלתי 'תגיד לי, קרה משהו לבן של עמוס?', והוא עונה לי: 'אני יכול להבטיח לך שלא קרה שום דבר ליפתח'. אני מרימה מבט ורואה מרחוק שמגיעה מונית עם ירוקים, אנשי צבא. ואז אני מבינה".

מרגע זה היא כמו בורחת מבשורה. היא נכנסת למגרש הטניס הסמוך ומתחילה לרוץ. רצה עד כלות הכוחות, ובסופו של דבר נופלת. אז ניגשים אליה נציגי צה"ל עם מזכיר היישוב. והיא מחזיקה בו ומתחננת: "תגיד לי שהוא פצוע! תגיד לי שהוא רק פצוע!". "וזהו", היא אומרת עשרים שנה אחרי כן, "ואז התהפך העולם".

במהלך השבעה הלכו והצטברו הסיפורים על אודות איל. האישיות המיוחדת שאורנה הכירה היטב, השתקפה גם מפי דוברים ממעגלי ההיכרות השונים שלו. כבר בספר המחזור תיארו אותו כמי שאוסף אליו את כל החולים והנדכאים, ולצד תמונתו כתבו "טוב למות בעד אידיאל".

פקודיו וחבריו לשירות סיפרו על דמות של מחנך שלא מוותר על אף אחד. איל לא הסכים להדיח צוערים חלשים כשהאמין בהם. הוא אף השקיע את זמנו הפנוי בשיעורים פרטיים עבורם. "תמיד הייתה לו נטייה לגלות אכפתיות ולשמור על החלש והשונה, זה שזקוק לעזרה", אומרת שמעוני. "ומתברר שגם היכרות של ארבעה חודשים בלבד, כשאתה יחד בטנק או בקורס, מספיקה כדי לגלות את האישיות הזו".

לאחר מותו של איל, הורי הבנות מהטבח בנהריים ביקשו משמעוני להוסיף באתר גבעת פרחים לזכר בנה. היא לא הסכימה; ההנצחה במקום יוחדה לשבע התלמידות. "הדבר היחיד שאני מוכנה לו זה שבאזכרה לבנות שנערכת בגבעה, אני מוסיפה משפט אחד בלבד עליו, בנוסח זה או אחר: 'איל שומר על המלאכיות שלכם שם בשמיים', בדומה ליער שמסביב לגבעה, הוא יער איל".
 

 
מזה עשרים שנה מגיעה שמעוני לגבעה הזו מדי יום בארבע לפנות בוקר, ומטפחת אותה עד לשעות הצהריים. היא שותלת ומנקה, מרחיקה חיות בר ומזיקים, ומנהלת מאבק אינסופי בעשבים השוטים. המטיילים הרבים שעוברים במקום מברכים אותה לשלום, חלקם עוצרים לשוחח איתה.

משום היא עוברת למפעל אחר, שגם הוא מימוש חזון של אישה צנומה אחת. אחרי שנה של שיחות בנושא נענתה שמעוני ללחץ מצד חבריו של איל, ומצאה כיצד להנציח את זכרו בדרך מיוחדת, שמשקפת היטב את היותו קשוב לצורכי הזולת. מרחק חמש דקות נסיעה מנהריים, בשטח הקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, מתנשא לתפארת "בית איל – הרמוניה של חיים, מרכז תרבות בריאות וספורט". הרעיון המרכזי במקום הוא פעילות ספורטיבית ותרבותית של תושבי האזור לצד בעלי הצרכים המיוחדים. כל פרט במבנה הרחב והמרשים הזה הוא פרי מחשבה עמוקה, שנועדה להתאים אותו לבעלי נכויות מכל הסוגים.

שמעוני ניצחה לבדה על גיוס מיליוני השקלים שנדרשו לצורך הקמת המקום. הבנייה התקדמה בקצב התרומות וההקצאות, כשכל חלק בבית איל נפתח לפעילות ברגע שהוא מוכן, בעוד הבנייה בשאר המתחם נמשכת מאחורי פרגודים כך שלא תפריע.

התקדמות משמעותית בגיוס הכספים הסתמנה כשהגיעו למקום נשים מרומא וממילאנו. הן ביקרו בחדר הכושר שהיה הראשון לפעול, ראו את הברכה הגדולה שהייתה אז רק בור חסר חיים, ושאלו מה הכי בוער לקדם במקום. מאחר שהשילוב הצליח מעל למשוער, וחדר הכושר כבר לא עמד בעומס המתאמנים, ביקשה מהן שמעוני שישקיעו בהקמת אולם כדי שאפשר יהיה להוציא את החוגים מחדר הכושר למתחם נפרד. מרגע זה התגייסה קבוצת הנשים לפיתוחו של בית איל, ובעקבותיהן הגיעו תורמים נוספים.

כיום מתפאר המקום בברכות טיפוליות לילדים ולמבוגרים, קפיטריה נעימה, ספא מטופח המציע מגוון טיפולים אישיים וזוגיים, אודיטוריום שבו מתקיימים שיעורים ערכיים והרצאות בריאות, אולם חוגים מרשים וחדר כושר, שגם היום צר מלהכיל. בקרוב, לאור הביקוש ובנוסף לתוכנית המקורית, יוקם לצדו חדר כושר שבו מכשירים מותאמים לנכים. כמו כן, לבקשת בעלי המוגבלויות, יוקם עבורם מתחם לפעילות שאינו חלק מהשילוב, כך שיוכלו לקיים בו מפגשים עם עובדים סוציאלים או כינוסים מיוחדים אחרים המותאמים לצרכיהם.

לצד כל אלה נחנך במקום לפני שלוש שנים מפעל הנצחה מרשים - יחיד בישראל – לזכר כל ההרוגים והנרצחים בגבול לבנון ומעבר לו. במעלה המדרגות הצופות אל הקפיטריה פרוסים שמות 1,358 חיילי צה"ל שנפלו בזירה הזו, לצד הכיתוב: "ארזי הלבנון – המלחמה על הבית בגבול הצפוני". ליד כל שם שמונצח על הלוח מופיעה דרגתו של החייל, תאריך הנפילה ומקום האירוע.

המעקב אחרי השמות מעביר רטט של בהלה. ביום החמישי למלחמת לבנון הראשונה, לדוגמה, נפלו שמונים לוחמים ביום אחד. החודש הראשון למלחמה גבה 280 חללים. עוד הרבה לפני כן, בתחילת הרשימה, מופיעים "יורדי הסירה" מ-1941, ולא במקרה.

"רצינו להבליט את העובדה שעוד לפני קום המדינה ביקשו לכבוש את ארץ ישראל מאיתנו", אומרת שמעוני. "בזמנו אלה היו הנאצים באמצעות צבא וישי. רצינו להדגיש שגם מלחמות לבנון לא פרצו בגלל תאווה שלנו לכיבוש עם אחר, אלא כתוצאה מרצח נוראי שבוצע בנו לאורך שנים ארוכות מאזור דרום לבנון".

ואכן, בקיר שמול חללי צה"ל מונצחים 212 האזרחים שנפלו קורבן לחדירות מחבלים ופעולות איבה שמקורן בגבול לבנון. 160 נרצחים עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה, מציינת אורנה. הראשון שבהם, יוסף שלום יפה מצפת, הוצא להורג בשנת 1916 בצידון על לא עוול בכפו.
 

 
למרבה ההפתעה, אף גוף לא הסכים לסייע באיסוף שמות הנופלים. בסופו של דבר נעזרה שמעוני במשפחת רוגובסקי מאלקנה, שיצרה את אתר הנופלים "יזכור". "הם פגשו אותי בגבעת הפרחים שנקטפו, שמעו את הסיפור והתחילו במפעל הזה. בלעדיהם זה לא היה קורה. הם מיפו את שמות חללי לבנון וסייעו למצוא את כולם, כך שלא יהיה חייל אחד שלא יונצח בפרויקט. רק הודות להם רשומים כאן כל השמות".

מלבד הלוחות הללו, מפעל ההנצחה עשיר בלא פחות מ-56 סרטונים קצרים על אודות אירועים בולטים דוגמת אסון המסוקים ("גם זה בזכות משפחת רוגובסקי"). על מסכי מחשב קטנים מופיעה תצוגה קבועה, שמעלה למשך כמה שניות את תמונתו של כל חלל וחלל, עם כמה פרטים על חייו. בתוך כל אלה מופיעה גם תמונתו של איל. למרות הלחצים, אורנה סירבה להקנות לו סרטון ייחודי משלו או להבליט בדרך אחרת את זכרו. רק ברחבת הברכה מתנוססת תמונה גדולה שלו, בכרזה שהציבו במקום העובדים המסורים של בית איל.

שמעוני מתגאה בכך שהמקום מצליח להחזיק את עצמו כלכלית באמצעות המנויים, וגם להעביר חמישים אחוז מההכנסות לפעילות הנכים. "בזכות המקום הזה, הנכד שלי רואה ילד מוגבל וזה לא נראה לו מוזר", היא אומרת. "כאן יש שיקוף של המשפחה הישראלית כולה: בריאים ובעלי מוגבלויות. ילדים וקשישים. החיים והחללים. כל אלה הם חלק מהמשפחה הישראלית".

והשילוב הזה של החלש בחברה, הקירוב וההתאמה לכל סוגי המוגבלויות, הם מבחינתך רוחו של איל.
"לא, זה ה'אני מאמין' של כל אחד מהמונצחים פה, וגם של החיים. לא את כולם שמענו, אנחנו לא יודעים מה מסתתר אצלם. החלק הכי מוסרי פה, לצד העובדה שאנחנו מחזיקים את עצמנו כלכלית, זה השילוב של כולם יחד. הווילון היחיד בכל המתחם הזה הוא בברכה הטיפולית, וגם הוא סגור רק כשמתקיים שם טיפול של אחד על אחד.

"יש פה קשישים שבאים לטיפול בזמן שהנכדות שלהם באות לשחות ועושות להם שמח. יש פה עיוורים וחירשים, אוטיסטים ובעלי תסמונות שונות, והם כולם יכולים ליהנות כמוני וכמוך מברכה שבה הם מפסיקים להיות נכים, ויש להם אפשרות להגיע להישגים מרשימים. וכמוני וכמוך הם יכולים ליהנות מחוגים והרצאות, מחדר כושר ומטיפול בספא. כאן כולנו נפגשים יחד לפעילות עשירה ושמחה, כשלצדנו מלווים אותנו שמותיהם ופניהם של אלה ששילמו בחייהם למען השמירה על גבול הצפון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg