ראשי » חדשות » צבא וביטחון

משחרור עצורי עתלית ועד משט המרמרה: סיפורו של עמוס חורב

האלוף במיל' חורב השתתף בקרבות על ירושלים, עזר להשיג צדק בפרשת "עסק הביש", התלווה לצנחנים בעיר העתיקה, הקים את מחלקת אמצעי הלחימה הצה"לית וכיהן כיו"ר רפא"ל וכנשיא הטכניון. הצצה בספרו האוטוביוגרפי חושפת זווית יוצאת דופן על התפתחות ביטחון ישראל

משך שנים רבות נחשב אלוף במיל' עמוס חורב לאויב המר של טנק המרכבה. ויכוח בן עשרות שנים ניטש בינו ובין אלוף ישראל טל (טליק), אבי מיזם המרכבה, שהיה מפקד גייסות השריון וסגן הרמטכ"ל. חורב היה אז קצין חימוש ראשי וראש אג"א (אגף אפסנאות, כיום אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אט"ל). עד היום הוא חושב שהטנק הזה תוכנן בצורה שגויה.

"הוא רב איתי. היה בינינו מתח גדול", כותב חורב בספר האוטוביוגרפי שהוא עמל עליו בימים אלה. "אצל טליק הכול היה אמוציונלי. כקצין חימוש ראשי, היה לי בתחילת שנות השישים על שולחני דגם קטן ממדים של טנק נמוך, עם מנוע חזק מאוד, תותח עם טעינה אוטומטית, צריח צף - התותח והצריח חטיבה אחת... ב־1966 פרשתי מתפקידי כקצין חימוש ראשי. בשעתו חיברתי יחד עם האלוף אברהם אדן (בְּרֶן), שהיה קצין שריון ראשי, אפיון של הטנק העתידי של צה"ל. הבאנו את המסמך לידיעתו של טליק. אך טליק, בשיתוף פעולה עם רב־סרן ישראל טילן בחיל חימוש, תכננו ואפיינו את ראשיתו של טנק ה'מרכבה': טנק כבד מאוד, שהמנוע שלו מלפנים".
 
"חלק מההגנה על הטנק היא הניידות שלו", מסביר חורב את עמדתו בריאיון. "טנק שמאבד כושר ניידות הוא טנק אבוד, ולכן התנגדתי שהמנוע, כאלמנט שמנייד את הטנק, יהיה במקום הפגיע ביותר - בקדמת הטנק. לא שכנעתי, כי הייתה דעה מנוגדת שלפיה הימצאות המנוע לפנים מוסיפה הגנה לצוות הטנק. היו הרבה ויכוחים וחיכוכים, אבל כלום לא עזר. באותם ימים מוניתי לראש אג"א, והדבר היחידי שיכולתי להגיד לטליק הוא שאם זה הטנק שצה"ל רוצה - נייצר אותו במפעל לייצור טנקים שהקמתי בחיל החימוש".

ביוני יחגוג חורב את יום הולדתו ה־93, אבל הוא עדיין נמרץ וחיוני. הוא זוכר כל פסיק בעשורים הארוכים של העשייה הצבאית והציבורית שלו. הוא היה מפקד בכיר בפלמ"ח, והשתתף כלוחם וכמפקד בקרבות מרכזיים במלחמת העצמאות, ובהם פריצת הדרך לירושלים הנצורה. הוא הקים את מחלקת אמצעי הלחימה במטכ"ל, והיה חברם הקרוב של יגאל אלון, יצחק רבין ומשה דיין, שלהם הוא מקדיש פרק מיוחד בספרו.

כקצין חימוש ראשי וראש אג"א הוא פיתח והרחיב את פעילות חיל החימוש של המדינה הצעירה. הוא היה יו"ר רפא"ל, סגן המדען הראשי ואחר כך המדען הראשי של מערכת הביטחון, נשיא הטכניון. עד היום הוא נחשב לאשף בגיוס משאבים לצורכי ציבור. הוא גם עמד בראשות ועדות ציבוריות, ובהן הוועדה שהוקמה לאחר הטבח במעלות וחבר בוועדה לבדיקת נסיבות המשט לעזה (ועדת טירקל). בשנת 2011 קיבל את פרס ביטחון ישראל למפעל חיים.

יחד עם חבריו מהפלמ"ח צביקה זמיר, המשורר חיים גורי, שייקה גביש ואליהו סלע ("רעננה"), חורב הוא בן לדור הנפילים של בני התשעים פלוס, דור תש"ח. רבים מחבריו, ובהם אלון, רבין ודיין, כבר אינם. גם הוויכוח על טנק המרכבה, נוקב ככל שיהיה, כבר לא יכול עוד להתנהל עם הדמויות המקוריות. טליק איננו. ברן איננו.
"מידלדלות השורות מאוד", מסכים חורב. "אבל עדיין, איבדתי יותר חברים במלחמת העצמאות מאשר היום. כשאני קורא את השמות בבית הקברות בקריית־ענבים או במקומות אחרים אני זוכר אותם. את כולם. אבל אני לוקח את זה כעובדה. זה הטבע, אין מה לעשות".

בדקות שלפני הריאיון השקה חורב בצינור, בתנועות נמרצות, את גינת ביתו בשכונת נווה־מגן ברמת־השרון, כשלרגליו נעלי עבודה אוסטרליות משופשפות. הוא עוד נוהג בעצמו, ברכב בן למעלה משלושים שנה. בסלון ביתו הצנוע שולחן כתיבה, ועל המדפים תלויות תמונותיו שלו ושל אשתו האהובה שושנה, שהלכה לעולמה בנובמבר 2015. הוא פעיל בוועד המנהל של הטכניון ובוועד המנהל של האוניברסיטה הפתוחה, חבר עמותת דור הפלמ"ח, ועדיין חקלאי: מטפח את המשק המשפחתי במושב נטעים, ומבלה עם ילדיו ונכדיו.

חורב טרם החליט באיזו מתכונת יוציא את ספרו לאור. כבר שנים שחבריו בארץ ובארה"ב לוחצים עליו לכתוב את סיפור חייו. מה שדחף את חורב להקשיב להם סוף־סוף הוא מותה של שושנה. בשנה האחרונה החל להיפגש עם הסופר אביטל ענבר ולספר לו את קורות חייו, וענבר כתב אותם בשבילו בגוף ראשון. בצעד לא שגרתי, חורב וענבר מעניקים ל'מקור ראשון' הצצה לפרקי הספר המתהווה, שחושף לא מעט על ההתנהלות מאחורי הקלעים בתעשיות הביטחוניות, באקדמיה וגם בפוליטיקה הלאומית.
 

באחד הפרקים, למשל, מדבר חורב על מה שראה כיחס מזלזל של יצחק רבין כלפי יגאל אלון: "הסתכלתי מהצד, והיו דברים שלא אהבתי. יצחק מונה לראש ממשלה בפעם הראשונה, ויגאל שר החוץ ולא שר הביטחון. חשבנו שיצחק מתנהג לא כשורה כלפי יגאל. זה התבטא בשפת הגוף המזלזלת של יצחק. כאב לנו. דיברנו עם יצחק, החברים, לא עזר".

בפרק אחר, שעוסק במלחמת יום הכיפורים, הוא מתאר במילים קשות את דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל המלחמה: "כשאני אומר שדדו היה יהיר, תאמין לי. דדו היה בפלמ"ח, לחם גם בסן סימון. הכרתי אותו כשהיה מ"מ. עד שנעשה רמטכ"ל, היה חבר. מה קרה אז? לא יודע. התאכזבתי. הוא עשה שגיאה אסטרטגית כשהצעיר את הצבא בחיפזון, זרק דור שלם עם המון ניסיון. סיימתי את תפקידי באג"א. ההתעניינות שלו בלוגיסטיקה של צה"ל היתה מועטה. אמרתי לדדו הכול, בארבע עיניים, לפני המלחמה וגם במהלכה. לא הקשיב לי במיוחד. ועדת אגרנט לא חסה עליו, ובצדק. הוא לא נקי. כרמטכ"ל, היה אחראי על כל מה שקרה. גם על ראש אמ"ן והתנהגותו".

באחד הפרקים הוא חושף את תפקידו בבירור הלאומי של פרשת "עסק הביש" שפרצה בשנת 1954: הוא שכנע את אברי אלעד לבוא לישראל. אלעד, שכונה "האדם השלישי" בעיתונות, שדיווחה על הפרשה תחת מגבלות צנזורה חמורות, נשלח למצרים במסווה של קצין נאצי לשעבר כדי להפעיל שם רשת סוכנים ישראלית שתפגע במטרות מערביות ותסכסך בין המצרים ובין המעצמות. לפי החשדות בישראל הסגיר אלעד את אנשיו לשלטונות בקהיר, וזמן מה לאחר התפוצצות הפרשה ברח לאירופה. רק בסוף שנות החמישים הוחזר לישראל והועמד לדין, ו"הפרשה" זעזעה שוב את המערכת הפוליטית.
 
"הוא היה פלמ"חניק, שירת בגדוד השישי אצל צבי זמיר כשהייתי סמג"ד בגדוד", כותב חורב על אלעד. "לימים נסעתי לפריז בענייני חימוש, ומשם לדיסלדורף, לקבל כספי שילומים. אני נכנס לקרון של מחלקה ראשונה, וראה זה פלא, הנה אברי. עדיין לא ידעתי את פרטי ה'פרשה'. הוא סיפר על מצרים והראה לי דרכון בלבוש הנאצי. הוא עשה אז עסקים.

"בשובי סיפרתי למישהו על הפגישה, והידיעה עשתה את דרכה. ב־1957 שאל אותי יוסי הראל, חבר, איש המוסד, אם אהיה מוכן לעזור להביא את אברי לישראל. הסכמתי. נסענו לשטוטגארט. הודעתי לאברי שאני רוצה לפגוש אותו. הוא בטח בי. בא לפגישה איתי ועם יוסי. סיפרתי לו מעשייה ושכנעתי אותו לבוא לארץ. הפיתוי היה כלכלי: עסקה כלשהי. ידעתי שהוא ייעצר. הוא לא ידע. בא ונעצר. הייתי שלם עם זה, כי בינתיים נודע לי מה עולל במצרים: הוא מסר את החבורה".

בפרק מתקדם יותר, העוסק ברפא"ל, הוא מספר שבנימין בן־אליעזר (פואד), שהיה שר הביטחון בשלהי כהונתו של חורב כיו"ר רפא"ל, לא נפגש עמו אפילו פעם אחת. "הוא היה שר הביטחון כשסיימתי אחרי תשע שנים", כותב חורב. "לא הכרתי אותו ולא הלכתי אליו כשהייתי יו"ר רפא"ל. לא קרא לי, לא אמר מילה טובה. שר הביטחון הוא אחד התפקידים הרציניים ביותר בארצנו. הוא לא ידע מה אני עושה. מי טיפל בתעשייה הצבאית במשרד? אף אחד. לא עניין אותם. לא אכפת לי, זה נתן לי חופש לעשות הכול".

הוא נולד בירושלים בשנת 1924 לאליהו (אלק) וטובה־גניה סוכצ'בר, שהגיעו לארץ מוורשה. היה בגן של חסיה סוקניק, אשת הארכיאולוג אלעזר ליפא סוקניק ואמם של יגאל ידין, השחקן יוסי ידין ומתי סוקניק, מטילן בחיל האוויר שנפל במלחמת העצמאות. "בגן לא היו הרבה ילדים, אבל היו שם אלעד פלד, מתי פלד, יגאל ויוסי ידין ועוזי נרקיס. מהגן יצאו ארבעה אלופים. זה היה גן ציוני, גן נהדר".
 

אביו היה המהנדס הראשי של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ופיתח בהסתר נשק בשביל ארגון ההגנה. בבית המשפחה היה סליק נשק גדול, ולבר המצווה קיבל חורב מתנה מאביו אקדח. מאז נערותו היה חורב פעיל בתנועת הנוער "לגיון הצופים", ולאחר מכן היה ממקימי "גורדוניה", תנועת נוער ציונית־חלוצית ברוח ערכי העבודה של א"ד גורדון. כשהיה בן 14 בלבד הצטרף להגנה והוסיף להתאמן בשלל סוגי נשק במסגרת "חי"ש צעיר", חיל השדה של הארגון.

בשנת 1941, כשהוא בן 17, הצטרף לפלמ"ח ועבר בו מסלול פיקודי. שם הוא פגש את יצחק רבין, והיה סגנו. לפני הקמת המדינה הוא השתתף בשחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית ובמבצעים אחרים. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות רבים, ותרם תרומה משמעותית מצפון עד דרום. אחת העשיות הבולטות ביותר שלו, שנצרבו בתודעה הלאומית, היא השתתפותו בקרבות לפתיחת הדרך לירושלים.

חורב זוכר היטב את הלילה הנורא שבו נפלה שיירת הל"ה, מחלקה של 35 איש בפיקודו של דני מס ז"ל, סמג"ד הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהייתה בדרכה לתגבור הגוש הנצור בלילה שבין ה־15 ל־16 בינואר 1948. הוא מסביר שקיבל אז את הפיקוד על "חבל 5", שכלל את אזור קו התפר בין ירושלים המזרחית והמערבית, כולל אזור שייח ג'ראח, העיר העתיקה והרובע היהודי.

"כשיצאתי מהעיר העתיקה, נאמר לי שדני מס ניסה ללכת עם תגבורת לגוש עציון וחזר כי היה קשה מאוד להגיע. שמעתי שדני והיחידה שלו ממוקמים בבית ספר תיכון בבית הכרם. נסעתי אליו ואמרתי לו: 'למה לך ללכת כפי שהלכת? זה קשה מאוד, בוא נביא אותך להרטוב, תצא משם עם חשכה בדרך נוחה ותגיע לגוש'. זה מה שקרה בפועל, אבל הוא יצא מאוחר מדי, ומפקד הרטוב הזהיר אותו והציע לו לדחות את היציאה ליום המחרת. אך דני חשש למצב בגוש עציון והחליט בכל זאת לצאת".
 
בפועל, המחלקה עדיין הייתה בדרכה כשעלה השחר, וניהלה קרב אבוד מול מאות ערבים, "אולי אפילו אלפים", כפי שמעריך חורב. באותו לילה חורב הוביל שיירה מירושלים לתל־אביב, ירד ממנה בראשון־לציון, ונסע למושב נטעים לבקר את אשתו ובנו. "למחרת אני אומר לשושנה: 'לא שמעתי כלום על דני'. רק אחר כך, בחדשות, כבר שמענו שכל ה־35 נפלו, שדני הלך. ואני החלפתי לאחר מכן את דני כסגנו של צבי זמיר, בגדוד השישי של הפלמ"ח".

מה מרגישים כשמקבלים ידיעה קשה כזו?
"לא בכינו. הנושא של השיירות התחיל להתפתח בצורה הדרגתית: בכל פעם יותר משאיות שירושלים היתה תלויה בהן. בשיירה כזו לא היו משוריינים, אלא משאיות רגילות. מה שהגן עלינו היו שקי הקמח. כל משימה כזו הייתה משימה של כמעט התאבדות.

"לאחר הקרב היה צריך לפנות את החללים. גם אני השתתפתי בזה, עם חיילים ומפקדים אחרים. היו לנו בעיות בזיהוי בגלל התעללות בגופות. אנשים פוצצו רימון ליד הראש כדי לא ליפול חיים. אספנו אותם, זיהינו את כולם, ואני יודע על מקרה אחד שבו היה זיהוי בטוח של מישהו, קברנו אותו אבל התברר שזה מישהו אחר אחרי שמצאנו את הגופה".

הוא גם זוכר בפירוט מצמרר את הקרב שאירע כשיצאה שיירת חולדה בפיקודו לכיוון ירושלים הנצורה. היה זה ב־31 במרץ 1948. "תכננתי את יציאת השיירה בלילה בגלל גורם ההפתעה. עם חשכה, הובלתי את פלוגתו של עוזי נרקיס לתפוס בשער הגיא את הרכסים הצפוניים, כדי להגן על מעבר השיירה. עם שובי לחולדה קיבלתי הוראה לצרף לשיירה כוחות נוספים עם בוקר. בזה איבדתי את אפקט ההפתעה. פתאום התחיל גשם. הדרך מחולדה עד הכביש הייתה דרך עפר חלקלקה מאוד, ואני אמרתי: 'יהיה קשה בבוץ'. אבל נתנו לי פקודה, ופקודה היא פקודה.
  

"היה אור יום, ויציאת השיירה היתה ידועה לכל הערבים באזור. התחיל קרב קשה. ידעתי שבסליק באחד מכלי הרכב המשוריינים הייתה מרגמה שלושה אינץ', תוצרת התעשייה הצבאית. לא הייתה בררה אלא להחזיר את כל הכוחות בחזרה לחולדה. כשהמשוריין עבר שלפתי את המרגמה ויריתי לכיוון ואדי סראר, ששם היו כוחות עיראקיים.

"בנסיגה לחולדה של כל הכוחות היה לי קשר עם המשוריין האחרון שלנו, שבו ישב מפקד המשוריין, סטודנט עילוי לפיזיקה באוניברסיטה העברית, יורם טרבס מרחובות. אחד הדברים שלא רצינו זה ליפול חיים בידי הערבים, והייתה לנו שקית עם חומר נפץ במשוריין, להתאבדות. יורם אמר לי בקשר: 'אני מוקף ערבים, אני מפוצץ'. הוא פוצץ את המשוריין וכולם נהרגו".

בתור מי שחווה רגעים קשים בשדה הקרב, חורב מחזיק בעמדה נחרצת לגבי פרשת אלאור אזריה. "אם האויב דקר - אתה יורה בו כדי להרוג וכדי שלא יפגע בך. אולם אם האויב מרים ידיים, לא נוגעים בו. עלול לקרות מצב נפשי כזה או אחר בעת אירוע עם מחבל, אבל מה שהיה עליו לעשות זה להביע חרטה, ולא לספר סיפורים שחשב שיש על המחבל חומר נפץ. את הוריו של החייל אני יכול להבין, אבל אני לא יכול להבין את הציבור שהפך אותו לגיבור".

בהיותו מכובשי הקסטל ומפורצי דרך בורמה במאי 1948, חורב הוא פעיל בולט כיום במאבק מלווי השיירות לירושלים להנצחת נופלי השיירות בשער הגיא. זאת, לאחר שהחלטת ממשלה משנת 2011 קבעה שהאזור ישמש להנצחת מורשתו של השר לשעבר רחבעם זאבי (גנדי). "זה אבסורד", הוא מסביר. "מה רוצים פה, לשנות את ההיסטוריה? בדרך לירושלים עברה אספקה רבה ונהרגו מאות אנשים, ובהם אזרחים. מה לגנדי ולמקום הזה? הכרתי את גנדי מהגימנסיה, הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ואני משוכנע שהוא לא היה רוצה את המורשת שלו בשער הגיא. אנחנו אמנם זקנים, אבל נילחם בהחלטה הזו ולא נוותר".

אחרי מלחמת יום העצמאות היה חורב הקצין הראשון שצה"ל שלח ללימודים בחו"ל. חורב בחר במודע במסלול הזה על פני מרוץ לקידום בתחום המבצעי בצה"ל. הוא למד שני תארים בהנדסת מכונות ב־MIT, המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס שבארה"ב. כששב לארץ הקים את מחלקת אמצעי הלחימה במטכ"ל, בסיוע משה דיין, שבאותם ימים בדיוק נכנס לתפקיד הרמטכ"ל.

"הפרויקט הרציני ביותר שיזמתי בשיתוף רפא"ל היה טיל ים־ים גבריאל, שנקרא גם ג־25 או לוז", מספר חורב בספרו. "הטלתי את המשימה על רפא"ל, שפיתחה טיל עם ראש קרבי אדיר - 300 ק"ג. חיל הים לא רצה אותו, והוא הפך לטיל קרקע־קרקע לטווח של קרוב לשלושים ק"מ, וגם בחיל התותחנים לא רצו אותו. אמרתי למפקד החיל: 'אם לא תעשה מעשה, לא תהיה חיל לא של תותחים וגם לא של טילים'. זה מה שקורה כשלא חושבים מטר קדימה. אילו היו לנו הטילים האלה יכולנו להשתמש בהם במלחמת יום הכיפורים. אולי ניתן היה להרוס מרחוק את הגשרים על התעלה".
  

בשנת 1954 מינה אותו דיין לקצין חימוש ראשי. חורב שימש בתפקיד עד 1962, ואחר כך חזר למשרה שוב, ב־1965 ו־1966. בשנים ההן הוא הרחיב מאוד את פעילות חיל החימוש, כדי שייתן אמצעי לחימה ותחזוקה נאותה לצה"ל. כמי שחווה על בשרו את קשיי הלחימה תחת האמברגו של מלחמת העצמאות, חורב שאף תמיד לאי תלות בייצור הנשק, והתווכח על כך עם חברו רבין. בין 1955 ל־1967 היה חורב בקשר קרוב עם צבא צרפת, כחלק מ"היחסים המיוחדים" בין המדינות. חורב והצרפתים הגיעו להסכמה על האפשרות לייצר טנק בארץ, אך רבין, שלא האמין אז ביכולות הטכנולוגיות של ישראל, לא אישר את המהלך.

אחת הדרכים לייצור אמצעי לחימה באותם ימים הייתה איתור עודפי ציוד צבאי במדינות אחרות בעולם, והשמשתם לטובת צה"ל. למשל, ב־1955 רכש חורב במגרשי גרוטאות בארה"ב לא פחות מאלף טנקי שרמן. הוא הורשה להוציאם מארה"ב רק אם יהפוך אותם ללא צבאיים, וכך היה: הטנקים נמסרו קצוצי קנה, ועל בסיסם פיתחו חורב וחיל חימוש מערך ירי המסוגל להתמודד עם הטנקים הסובייטיים שהובאו באותם ימים למזרח התיכון.

כיום משקיף חורב מהצד על "תיק 3000", העוסק ברכש הצוללות הגרמניות לחיל הים: חקירה פלילית שמעורבים בה בכירי ביטחון ואנשי עסקים מחו"ל. "צפיתי בתוכנית של רביב דרוקר, וגם אם רק חלק אמת, זה נורא", הוא אומר. "היו ימים שעסקתי הרבה בכספי ציבור, ואני יכול לומר שמעולם לא ניהלתי שיחה בתפקידי בצבא עם גורם חיצוני אזרחי בלי נוכחות פקיד של משרד הביטחון. כשהייתי קצין חימוש ראשי היו לי קניינים שקנו ציוד לפעילות של החיל, והקפדתי שכל קניין ישהה בתפקידו תקופה קצרה מאוד, כדי לא לפתח יחסים".

הוא זוכר בגעגועים את ניקיון הכפיים שהיה בפוליטיקה, לדבריו, בימים ההם. "הכרתי את פנחס ספיר כשר אוצר. כשהייתי מבקש פגישה איתו, הוא היה מזמין אותי למטבח ביתו בכפר־סבא בשש בבוקר ואשתו הייתה מגישה לנו כוס תה ובחצי שעה היינו גומרים עניין. בצניעותו ובניקיון הכפיים שלו הוא שימש דוגמה אישית. יגאל אלון היה חבר קיבוץ כשהיה שר חוץ, ומשפט ידוע שלו הוא: 'הרי רכוש אין לי, והון אין לי, הנכס הגדול ביותר שיש לי הם חבריי'".

במלחמת ששת הימים היה חורב סגן המדען הראשי של מערכת הביטחון. כחמש שנים כיהן במשרד המדען הראשי, חלקן בתפקיד המדען הראשי בעצמו, אך הוא לא שש להרחיב על הפיתוחים החסויים. בימי המלחמה הוזמן להפגין נוכחות במערכה על כיבוש ירושלים, שמבחינתו לא הושלמה במלחמת העצמאות. אבל עוד קודם לכן הוא היה מהמעטים שידעו על התמוטטותו הנפשית של חברו, רמטכ"ל המלחמה יצחק רבין, זמן קצר לפני שפרצה.

בספר הוא כותב: "באתי אל יצחק אחרי ההתקף שעבר והזריקה שהחזירה אותו לעניינים ב־25 במאי. אמרתי לו שאני לרשותו. חיים בר־לב, שמונה לסגן רמטכ"ל, שלח אותי לבדוק מה המצב ביישוב מבשרת, שהירדנים הפגיזו בתותחים. הייתי בהפגזה. אחר כך הצטרפתי לעוזי נרקיס בירושלים. הייתי איתו בבית הספר לשוטרים לפני ואחרי הקרב בגבעת התחמושת, ובשייח ג'ראח. המשכתי איתו לרוקפלר. נפגשתי עם מוטה גור בעמדת הפיקוד שלו. עם זרו (האלוף מאיר זורע, מ"פ) נכנסתי בעקבות הצנחנים לעיר העתיקה, להר הבית ולכותל המערבי. זה היה רגע מרגש מאוד. ידעתי גם שבנו הטייס של זרו נפל ברמת הגולן, ולא אמרתי לו".
  

בעוד המלחמה מתנהלת חשף אותו אלון למה שכונה "תוכנית אלון". התוכנית המדינית של שר העבודה, שנוסחה באותם הימים, כללה שני עקרונות: גבול ביטחון מזרחי על בקעת הירדן והיפרדות בינינו ובין האוכלוסייה הערבית ביו"ש. חורב כותב בספרו: "לא רצינו לשלוט באוכלוסייה ערבית צפופה, וגם אסור לעשות זאת. רצינו אוכלוסייה שכנה עם תוואי פתוח לעבר הירדן, אוכלוסייה הקשורה לעולם הערבי הגדול. רוצים הסדר, בבקשה. לא רוצים, ניפרד חד־צדדית, כמו אריק בעזה, כעבור שנים. עצם ההיפרדות חסך מאיתנו שני מיליוני פלסטינים".

לדעת חורב זה גם הפתרון הדרוש כיום: "להחליט להיפרד. אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. לקבוע לעצמנו את הקו לפי הכלל של רוב יהודי. באנו הנה, למקום הזה, כדי שנהיה רוב. אני לא רוצה להיות מיעוט ולא רוצה שיובילו אותי להיות מיעוט, אלא להיות רוב מסיבי יהודי, וצריך להבטיח זאת, כי אם לא נהיה רוב לא נהיה מדינה יהודית".

חורב גם לא מאמין בחלוקת ירושלים, וחושב שעליה להיות יהודית בלבד, עם מיעוט ערבי. ליהודים, לדעתו, יש קשר היסטורי בל יימחה לירושלים. "ירושלים לא ניתנת לחלוקה. לא בתפילות ולא במעשים", הוא מדגיש. "צריך לשנות ולקדם את הבסיס הכלכלי של בירתנו, היא אינה יכולה להמשיך להיות העיר הענייה במדינה. אני יליד ירושלים, חונכתי בה ולחמתי למענה. אינני מאמין במשיחים. כל מה שנעשה כאן או שלא נעשה הוא מעשה ידי אדם. כל אזרח במדינה חייב לשאת באחריות הבסיסית וליהנות מזכויותיו. אין מקום ללחם חינם".

אך בה בעת, חורב מבקר את מפעל ההתנחלויות שלשיטתו לא מביא בחשבון את הסכנה הדמוגרפית. "בתפיסתי, אינני מאמין שארץ ישראל השלמה יכולה להיות מדינה עם רוב יהודי. התנאי לקיום מדינת ישראל, רוב יהודי, חייב להכתיב לנו הקמת ישות נפרדת, מדינה ערבית ליד מדינה יהודית".

כראש אג"א הכין חורב את צה"ל בסיני למלחמה הבאה אחרי ששת הימים, אך בשנת 1972 רצה הרמטכ"ל דאז, דדו, להצעיר את צה"ל, והחליט לא להאריך לחורב את הקדנציה. חורב מצר על כך עד היום. לתפיסתו, ניסיונו הרב היה מאפשר לו לתרום גם בהמשך כהונתו לקידום האי תלות בפיתוח אמצעי הלחימה, ולהבטחת המוכנות הלוגיסטית של צה"ל למלחמה, כפי שעשה מ־1954 עד 1972, כשסיים את תפקידו.
 

בצד זה, חורב חווה כאב אישי חריף במלחמת יום הכיפורים: בתו הצעירה נירה איבדה בה את בעלה הטרי סגן משה (מוישל'ה) יפה ז"ל, קצין שריון שנפל בקרבות רכס חמוטל במערב סיני. חורב: "הכישלון היה בהתייחסות למודיעין שהיה בידינו, אותו ויכוח שאנחנו מכירים בין ראש אמ"ן אלי זעירא לראש המוסד צבי זמיר, אבל עזבי אותם. מוישל'ה של נירה הגיע הביתה מהתעלה שבוע לפני שפרצה המלחמה. הוא בא וסיפר לי דברים שהיו כנראה סימן מעיד: לטנקים הרוסיים היו מכלי דלק שעם הכניסה לקרב מנתקים אותם, והוא אמר לי שהם הסתובבו כבר בלי מכלי הדלק. הוא גם סיפר שחיילים מצרים ירדו למדוד את עומק התעלה. אפשר היה להניח מזה משהו".

יפה נהרג ב־8 באוקטובר 1973, אך לא אותר מיד. חורב השתתף בחיפוש אחר גופתו, ובספר הוא מתאר את הרגעים הקשים שבהם נמצא הטנק שלו. "הבטנו במשקפת ענקית. בשטח הפקר בינינו לצבא המצרי, בהפוגה, ראינו שני טנקים, אחד מהם של מויש'לה. כקצין חימוש ראשי לשעבר ידעתי מאיזה מחסן חירום יצאו, וניחשתי את מספרי הטנקים.

"בלילה גררו את הטנק לצד שלנו. כשפתחנו את הצריח, אליעזר (אחיו של יפה, מ"פ) ואני חבשנו מסכות וירדנו פנימה. מצאנו את מויש'לה, שרוע. חודש אחרי שנהרג... כוח של אריק, מפקד אוגדה, פינה את חמוטל בלי לתאם עם אוגדת ברן הסמוכה, והמצרים נכנסו... הכוח שבו היה מויש'לה נמנה עם אוגדת ברן, ונכנס לחמוטל בגלל חוסר התיאום".

משה דיין היה חבר שלך. לא כעסת עליו בעקבות המלחמה?
"השגיאה של דיין היתה שהוא מינה את זעירא לראש אמ"ן. ראש אמ"ן לא יכול להיות איש עם ביטחון עצמי מופרז ובלי כיס מלא שאלות. ייתכן שזעירא היה אלוף פיקוד נהדר, אבל לא דמות להציב בראשו של נושא שאתה חייב להיות בו עם ספקות".

בין 1972 ל־1982 היה חורב נשיא הטכניון. תחת שרביטו הכשיר המוסד בתשע שנים כ־13 אלף מהנדסים, מדענים, ארכיטקטים ורופאים בעלי תוארי מוסמך, ומספר הסטודנטים בפקולטה למדעי המחשב זינק בכ־400 אחוזים. בפתיחת שנת הלימודים בשנת 1974 הוא נשא נאום חריף על מלחמת יום הכיפורים. "חייבים היינו להפיק לקחים, להסיק מסקנות וליישמן. אמרנו זאת אחרי המלחמה באמונה עמוקה, בכוונה כנה לשנות. אבל למרות הכול – לא עשינו מאומה. ובמחדל ידינו אנחנו מאבדים את עצמאותה של מדינה זו, ואת הזכות הגדולה לעמוד זקופי קומה ולא כפושטי יד", אמר בנאומו.
 

כיום חורב מודאג אף יותר מהמצב במדינה. "אנחנו עם קטנטן ומפולגים בינינו לבין עצמנו, וזה אבסורד. מבחינה מסוימת, אגיד לך שב־1948, עם 600 אלף איש, היינו יותר עם מבחינת אחדות התפיסה מאשר היום. אבל אני אופטימי, ובתפיסה שלי לכל אקציה יש ריאקציה. לא ראיתי מימיי מטוטלת תקועה".

במקביל לעבודתו בטכניון, עמד בראש הוועדה שהוקמה ב־1974 לבדיקת נסיבות הפיגוע בבית הספר במעלות, שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת שישנו בעיר. בניסיון חילוץ כושל נרצחו 22 מבני הערובה, נהרג חייל צה"ל ו־68 נפצעו. הלקח החשוב היה הצורך בהקמת הימ"מ, ככוח משטרה מיוחד לטיפול במקרי טרור חריגים כאלה.

"חשפנו אי־סדר נורא כבר בשלב תיאום הטיול, ושגיאה בשלב מוקדם של תפיסת בני הערובה", הוא כותב בספרו. בדו"ח הוא כתב "את האמת, בלי משוא פנים לאיש. היינו חברים, משה דיין ואני, והוא כעס עליי מאוד מפני שמצאתי פגם בדרך עבודתו: קבעתי שהוא לא שאל את הרמטכ"ל, מוטה גור, שהגיע לפניו לשטח, מהו המידע שנאסף עד לאותו רגע. איני יודע אם הם כלל נפגשו בשטח.
  

"דיין בא והתחיל כאילו מאפס. האמין באינטואיציה שלו. מתאים לדיין. היה במשה, אני לא רוצה לומר 'אל תבלבלו אותי עם העובדות', אבל באופן טבעי חשב שהוא יכול להבין לבד, משהו בנוסח: 'עזוב אותי מהסיפורים שלכם'".

שנים לאחר מכן היה חבר בוועדה אחרת, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל, שהוקמה בשנת 2010 ובדקה את תקיפת משט המרמרה לעזה בידי שייטת 13. הגיל המופלג של חברי הוועדה גרר כותרות דוגמת "ועדה של זקנים" בתקשורת הישראלית. "לא נפגעתי ממה שכתבו, אני מצפצף עליהם", אומר חורב. "מה גם שהיו כתבות נגד שבהן נאמר שהלוואי שאנשים צעירים היו חושבים כמונו. זו היתה ועדה מצוינת, עשינו את העבודה ולא הדלפנו כלום, ועובדה שבאו"ם קיבלו את המסקנות שלנו".

בשנים 1993־2001 היה חורב יו"ר רפא"ל. רבין הוא שביקש שיכהן בתפקיד; וכשרבין ביקש שחורב ישב בקהל באוסלו בעת שקיבל את פרס נובל לשלום, חורב התייצב – אף שהתנגד נחרצות להסכמים ולניסונות לקיים הסדר בגולן. הוא היה באותם ימים ממקימי התנועה האידאולוגית "הדרך השלישית", יחד עם חבריו חיים גורי, צביקה זמיר, יצחק (חקה) חופי ואחרים.

"התהליך עם ערפאת", כותב חורב בספרו, "היה מנוגד לאופיו של רבין, אך לא לאופיו של פרס. לא מובן לי כיצד הצליח פרס הצליח לשכנע את רבין. אמרנו ליצחק, אל תלך שולל אחרי שמעון. הלא הכרנו את יצחק, אלוהים אדירים! עם רבין יכולת לדבר ולהבין מה הוא אומר, ולהאמין במה שהוא עושה. עם פרס לא. ברגע שקבוצה בדרך השלישית, עם אביגדור קהלני, החליטה להיות גוף פוליטי, פרשנו".

מדוע לא הלכת לפוליטיקה?
"הפעם היחידה שהייתי מוכן ללכת לפוליטיקה הייתה עם יגאל אלון. השמועה הייתה שאני הולך להיות שר התעשייה והמסחר, אבל זה לא קרה כי יגאל מת. החבורה שלנו גדלה אחרת לחלוטין. ייתכן שהיינו חבורה של שליחות ולא של קריירה, ולו גם קריירה פוליטית".
  

ארבעה ימים לפני שרבין נרצח ביקש חורב להיפגש עמו. "כמה שבועות קודם לכן הוא הופיע ברמת הגולן, והחלו שמועות שהגיעו להסדר לפי התביעות הסוריות לחזור לגבול הבינלאומי על הכנרת. אמרתי לו: 'יצחק, תמכנו בך כשאמרת שההסכם יהיה על הרמה, אתה מאמין להם? אתה באמת מוכן לראות את הסורים משכשכים בכנרת?' והוא אמר לי: 'עמוס, מה עם שלום?'. אמרתי לו שאם זה מה שיהיה, שלא יהיה שלום, ועזבתי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

בספר הוא טוען שלאה רבין כעסה על שהיה ממקימי הדרך השלישית, וראתה בכך אופוזיציה לדרכו של בעלה. ביום שאחרי הרצח היא לא נתנה לו ולשושנה להיכנס לביתה ולנחם אותה. "כיו"ר אגודת דורשי הטכניון, יזמתי הקמת קתדרה להנדסת מים על שם יצחק, והיא באה", מספר חורב בספרו. זו הייתה "הפעם הראשונה שדיברנו מאז הרצח. היא ישבה לידי. בכך זה נגמר".

כיו"ר רפא"ל פגש חורב ארגון במשבר. הוא שינה את המבנה של החברה והפך אותה ממעבדה לאומית ומיחידת סמך לחברה ממשלתית שמפתחת, מייצרת וגם משווקת. בימיו ברפא"ל הוא גם הגביר את שיתוף הפעולה עם הטכניון, ובספר הוא מתאר איך השתמש בידע ישראלי כדי למנוע תלות במדינות אחרות.

"עשינו דברים בעלי משמעות אסטרטגית, שרק הטכניון יכול לעשות. נתנו תשובות לבעיות שהתעוררו בתחום המקצועי שלנו, שעיקרו אלקטרוניקה ומחשבים. בפיתוח טילי אוויר־אוויר זקוקים לחיישן שמזהה את המטרה החמה, ומפעיל את מערכת הטיל שרודפת אחריה. איש לא מכר לנו. זה סיפורו של המכון למצב מוצק של יצחק קדרון, שצמחה ממנו יכולת אסטרטגית, אי תלות!"

אחרי תקופת רפא"ל כיהן חורב בדירקטוריונים של חברות ובשלל ועדות ואף היה ממונה על מלאי החירום של אנרגיית הפחם, הדלק והגז של מדינת ישראל. הוא גם הקים במשרד האנרגיה ועדה בראשותו שבדקה את הכדאיות של שילוב אנרגיית גרעין במערך ייצור החשמל היישראלי, בשאיפה – שוב - להשתחרר מהתלות במקורות דלק עולמיים.

"התחלנו במשא ומתן עם הצרפתים, כמדינה שמייצרת עד היום כשמונים אחוז מהאנרגיה החשמלית שלה בכורי כוח גרעיניים ובעלת ניסיון רב. הצרפתים גם לא התחשבו באיסור של מכירת כורים למדינות שאינן חברות ב־NPT (האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, מ"פ) והיו מוכנים למכור לישראל. היינו במשא ומתן עמם בשיתוף חברת החשמל לרכישת שני כורים, והדבר לא התממש בגלל עסקות נשק גדולות יותר של צרפת עם מדינות ערב".

לשושנה ועמוס חורב שני ילדים. יחיעם, בן 70, קרוי על שם יחיעם וייץ, חברו של חורב שנפל ב"ליל הגשרים". הוא איש מחשבים בכיר, בוגר הטכניון, שלמד כמו אביו ב־MIT. בתם השנייה, נירה בת ה־65, היא ציירת בוגרת בית הספר של המוזיאון לאמנויות היפות בבוסטון (SMFA at Tufts). יש להם ארבעה נכדים, שניים מהם רופאים, ושני נינים.

"הושפעתי מאוד ממותה של אשתי", אומר חורב. "צריך להבין: שבעים שנות חיים יחד, זו סימביוזה. אתה זוכר, וזה חסר ואתה לבד. אבל החיים הם דבר חזק מאוד, וממשיכים לחיות. אחד המפלטים הוא העבודה שאני עושה בהתנדבות שנים רבות ללא הפסקה. עברתי בחיי המון, אולי יותר מדי, אבל כמי שטיפס לא אחת על הר אני מרגיש שהפסגה עוד מעלי. אני לא גר בבית אבות, אני בבית שלי ויש לי גן משלי ואני עובד בו עם טוריה וזוכר. כל זמן שאני יכול לעבוד ואני יכול ליצור, הרי זה טעם החיים".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg