להקדים מכה: ישראל צריכה לנצל את מצוקת חיזבאללה
עם כל הקושי לצאת למלחמה יזומה, מתבקש שישראל תנצל את המצוקה האסטרטגית של הארגון השיעי. במלחמת לבנון למדנו שהטילים לא יחלידו, ולנסראללה יש 150 אלף כאלה. ומה בנוגע לזוועות בסוריה? חובת הזעקה מוטלת על העם היהודי, בארץ ובעולם
אי-שם במרחב 'העיניים של המדינה', עקבו גם ביממת שלישי השחור אחרי שופכי דם האדם בסוריה. המספרים בלתי נתפסים. הברבריות לא נקלטת. הזוועות מחדדות אילו נהרות של רצחנות, רוע, אכזריות ומוות, ייפתחו עלינו משערי הגיהינום אם חלילה נרפה מהאצבע שעל שמורת ההדק, אם נשמוט את המרחבים שחוצצים בינינו לבין המרחב הערבי.
או כמו שניסח זאת השבוע בטוויטר מזכיר הממשלה לשעבר, צביקה האוזר: "ורק נזכיר שהם אותם אלה שרצו לטבול רגליהם בכנרת, והיו רבים וטובים אצלנו שהמליצו בחום על ירידה מהגולן תמורת הסכם ארוך טווח עם הפרטנר הזה".
נכון להיום, למרות השנאה היוקדת והמשותפת כלפי היהודים, אף לא אחת ממיליציות הרוצחים מנסה לפגע בישראל. אפשר לשער כי ההפצצות המיוחסות לכוחותינו לאורך שנות המלחמה הבהירו לחיות הטרף שם שעם המג'נונים מתל־אביב לא כדאי להתעסק. די ברור גם שלמרות הניסיונות השונים להביא להפסקת הלחימה בהידברות מדינית, ואף ששלטון אסד נחלץ מכלל סכנה, הקטל בסוריה יימשך עוד שנים.
המדינות הסוניות, בראשן סעודיה וטורקיה, ממשיכות לממן ולהפעיל את שרשרת האספקה של המורדים בטבּח מדמשק. הכורדים נוגסים את שלהם בצפון. 'המדינה האסלאמית' בבריחה מתמשכת, אך לא תיעלם. אסד, מה שנותר מצבאו ורוסיה, ממשיכים להילחם למענו. וכמובן ישנה איראן, שמלבד כוחותיה שלה מפעילה כידוע גם את חיזבאללה. אם יש חידוש כלשהו בשדות הקטל, הרי שהוא המיליציות השיעיות שאינן חיזבאללה. המיליציות הללו, שהוקמו על ידי איראן, שִכללו בחודשים האחרונים את פעולתן והפכו להיות כוח נייד ואפקטיבי המוקפץ לזירות שבהן סובל המשטר מנסיגה פתאומית באחיזתו.
הנחת העבודה בישראל היא שכשם שחיזבאללה יתפנה יום אחד לעסוק בנו, גם המיליציות הללו, שכבר טעמו טעם מלחמה ושונאות אותנו לא פחות, יסובבו בעתיד את נשקן לעברנו. אחרי הכול, שום דבר מהותי לא השתנה במזרח התיכון מאז דבריו האלמותיים של ג'ורג'י בסרט 'שתי אצבעות מצידון': "הנוצרים שונאים את השיעים, ואת הסונים, ואת הפלסטינים. הדרוזים שונאים את הנוצרים, ואת הסורים, ואת השיעים. השיעים שונאים את כולם כי דפקו אותם כל השנים. הפלסטינים שונאים אחד את השני, חוץ מזה שהם שונאים את כולם. והסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אומר להם לשנוא... לכולם יש מכנה משותף אחד. כולם שונאים, מה זה שונאים, את הישראלים". או בגרסה המקוצרת של יצחק שמיר ז"ל: "הערבים אותם ערבים, והים אותו הים".
שאלת השאלות אפוא היא: מה עושה ישראל כדי להתכונן לאותו יום פקודה שבוא יבוא? הצד החיובי במאזן הוא ההצלחה הישראלית להדוף את כל ניסיונותיה של איראן להקים אחיזה של קבע בסוריה. לא בסיסים יבשתיים ולא נמל ימי, לא קרוב לישראל ולא רחוק ממנה - כל המאמצים האיראניים כשלו, ונשאיר ליד הדמיון לשרטט את האמצעים שגרמו לכך. בהיעדר אחיזה קרקעית, כמו מאז תחילת מלחמת האזרחים ולמעשה כמו בשנים שקדמו לה - אלה המטוסים האיראניים שעושים את דרכם יום-יום מטהרן לדמשק עם משלוחי נשק. רובו מופנה למערכה למען אסד. מיעוטו המתוחכם מיועד לחיזבאללה, אך מיורט בדרך ולא מגיע למחסניו. אותו יירוט, על פי פרסומים זרים, מיוחס לישראל.
אלא שבידי חיזבאללה כבר ישנם על פי ההערכות כ-150 אלף טילים שמכסים את פני ישראל. לעוסקים בתחום ברור שכוח האש הזה ירסס את המדינה פי עשרה מאשר במלחמת לבנון השנייה. באותה מלחמה כבר למדנו שהטילים לא מחלידים במחסנים. להפך, הנשק שהוברח במערכה הראשונה יירה בזו האחרונה. אם כך, הדעת נותנת שאת חולשתו האסטרטגית של חיזבאללה - השקוע במלחמה בסוריה, שבה איבד 1,700 מלוחמיו, שנאלץ לטפל באלפי פצועיו, ושעדיין מתגונן בדעת הקהל הלבנונית על התערבותו במלחמה לא לו - ובכן, את צרותיו אלה של נסראללה כדאי לישראל לנצל כדי לקחת ממנו את כלי המשחית.
לא חייבים לפתוח מיד במלחמה יזומה. ראוי להתחיל מדרישה עקרונית, כמו זו שמציג ראש הממשלה לגבי נוכחות עתידית של ישראל בגולן, או בנוגע לקווים האדומים הנ"ל בסוריה. ישראל תאמר שהיא דורשת לפרק את חיזבאללה מהנשק הרקטי. הרי החלטה 1701 של מועצת הביטחון, זו הקובעת שהאו"ם וצבא לבנון ימנעו את הברחות הנשק לחיזבאללה, הפכה לחוכא ואטלולא. כך, לישראל יש מנוף מדיני להיתלות בו כדי להעלות את דרישתה. אפשר לשער שבעניין זה נקבל סיוע מהשגרירה הכוכבת של ארה"ב באו"ם, ניקי היילי.
בהנחה שהדרישה המדינית של ישראל לא תיענה, והיא לא תיענה, אפשר יהיה לשקול מהלך צבאי. שיקול ראשון: מבחינה צבאית תמיד עדיף להיות היוזם-המפתיע ולא המתגונן-המופתע. שיקול שני: לצה"ל אין קסמי הוקוס-פוקוס מול האתגרים המורכבים שמציב חיזבאללה, ובמלחמת 2006 למדנו עד כמה מתקשה ישראל למנוע ירי טילים או לפצח את שמורות הטבע - אותם מוצבים קטלניים שחפר חיזבאללה בהרי לבנון. נכון שישנה 'כיפת ברזל', אך מול מספרי טילים אסטרונומיים שכאלה, הכיפה לא תהיה הרמטית.
שיקול שלישי ומשמעותי: עדיפה מלחמה עם נסראללה כאשר ראשו חבול ונתון בסוריה, מאשר בעת שהוא פנוי לעסוק בנו ורק בנו. בדיעבד ברור שמוטב היה לנקוט מהלכים שכאלה לפני שנשיא לבנון מישל עאון התייצב לימין חיזבאללה, ולפני שרוסיה נכנסה לאזור. כיום, צעדים ישראליים נגד חיזבאללה עשויים להרגיז את הרוסים. לפני שנתיים, כשהם לא היו כאן, הבעיה לא הייתה קיימת. כלומר, על ציר הזמן, ככל שהמלחמה נמשכת ואסד מתחזק, לנסראללה יהיה קל יותר להתעסק איתנו. לכן מתבקש שאנו נקדים את מכתנו למכה שלו.
כי אם כבר להתערב בסוריה, כמו שהציע השבוע ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, אז זו ורק זו צריכה להיות ההתערבות. כלומר, לא באמת לתפוס צד במלחמת הכול בכול המתרחשת שם, אלא לנצל את הכאוס לקידום האינטרסים שלנו. בעניין זה אפשר ללמוד מפוטין.
הרודן הרוסי נימק את פלישתו לסוריה ברצון לפגוע בדאעש, אך בפועל הוא רק מגן על אסד וכמעט לא נוגע במדינה האסלאמית. עלינו להפעיל את אותו טריק. לטעון ש'איננו יכולים עוד' לסבול את הזוועות בסוריה, ועל כן מסיבות הומניטריות אנו מתערבים נגד תומכי אסד. מיהם אותם תומכים? חיזבאללה, שמולו יש לנו חשבון נפרד ואינטרס אחר: שלילת היכולות של הארגון השיעי לטווח אותנו בטילים מלבנון. שם, ולא בסוריה, עלינו לעשות מעשה.
ומה באשר לסורים הנטבחים? ובכן, אף שהקרביים מתהפכים למראה תמונות הזוועה, למדינת ישראל אסור בתכלית האיסור להכניס את ראשה לשם. התערבות פירושה עימות - במקרה הטוב רק דיפלומטי - עם רוסיה, וזהו לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו, בהתחשב בפירות שמניב הקשר נתניהו-פוטין. שלא לדבר על כך שלישראל, עם כל הצער, אין באמת היכולות להביא לסיום ההרג. רק שליטה קרקעית ורודנית, כמו של סדאם חוסיין או עבד אל-פתאח א-סיסי, יכולה לשים קץ לשפיכות הדמים בסוריה, ולכך נדמה לי שגם ידלין לא מתכוון.
כך שאת הקול המוסרי בנוגע לרצח העם בסוריה לא צריכה להשמיע מדינת היהודים אלא העם היהודי, זה שבישראל וזה שבתפוצות. אכן, כיהודים חובה עלינו לזעוק זעקה גדולה ומרה, ועבדכם הנאמן כבר עשה זאת בכמה הפגנות. נדרשים מצעדים המוניים בתל-אביב ובניו-יורק, בירושלים ובוושינגטון. מתחייב שבעלי הטורים היהודים הממלאים את התקשורת האמריקאית ינצלו את כוחם זה להשמעת עמדתם. מי אם לא אנחנו מחויבים להעיר את העולם, ומה אם לא העניין הזה יאחד את עמנו המפולג והמפוזר.
במקום להתבהל מעלייה מדומיינת באנטישמיות, האליטה היהודית באמריקה צריכה להפנות את משאביה הרבים לבעיה ההומניטרית הדחופה ביותר בעולם - עצירת הקטל בסוריה. אם יש קבוצה שיש לה כוח מוסרי ופוליטי לקדם מהלך כזה זוהי היהדות האמריקאית, והיא תקבל מכאן, מהעם היושב בציון, רוח גבית. אם כתוצאה מהלחץ הזה תתגבש קואליציה בינלאומית אפקטיבית להפסקת הזוועה - מהלך שכרגע לא נראה באופק - יהיה מה לדבר על השתלבות ישראלית בה. עד אז עלינו כיהודים למחות, לזעוק ולצעוק, אך כישראלים לנקוט צעדים שיבטיחו שלא אסד ולא נסראללה יירו לכאן יום אחד את הנשק הכימי שבו הפגיזו את בני עמם.
אקו"ם