"הלילה הזה כולו מרור": משפחת טהרלב על הפסח הראשון בלי אלחי ז"ל
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?", כתבה אביטל, אמו של אלחי לפני הסדר, "היה לנו ילד חי - עכשיו יש לנו ילד בישיבה של מעלה שמספר לנו סיפור". משפחתו של החייל, שנרצח בסוף השבוע האחרון בפיגוע הדריסה בעפרה, מספרת על הפסח הראשון בלעדיו
לפני שעזב את הבית בפעם האחרונה, בבוקר יום שלישי בשבוע שעבר, חיבק אלחי טהרלב את אמו אביטל חיבוק חזק במיוחד, והוסיף גם נשיקה. "כשהוא היה ילד, אלחי אהב מאוד חיבוקים", היא נזכרת עכשיו. "אבל כבוגר, מתוך צניעות, חיבק בעדינות. ופתאום הגיע חיבוק חזק כזה, שהוא לא נתן לי מזמן. הוא יצא מהדלת, ואני נשארתי עם מעין תחושה של 'מה בדיוק קרה פה עכשיו'", היא אומרת ומנגבת את הדמעות.
יומיים אחר כך, בבוקרו של יום חמישי, אלחי, שבעוד כשלושה שבועות היה אמור לחגוג 21, ניצב על משמרתו כחייל בגולני כדי להגן על האזרחים המחכים בתחנה שמחוץ לעפרה. "אנחנו בית יקה, והוא, היה לו לפעמים קושי עם זמנים. אבל בצבא החברים שלו אמרו שמעולם לא איחר לשמירה. רק ביום האחרון, אמר לנו רועי שנפצע לצדו שהוא חיכה לו כמה דקות לפני שעלו למשמרת כי באותו בוקר הוא האריך בתפילה", מתאר אביו, הרב אהד.
לליל הסדר השבוע הסבה משפחת טהרלב לבדה. "בדיוק בהרכב שתכננו, אלחי היה אמור להיות בצבא". הטקסטים ההיסטוריים שמדברים על גאולת העם, לא היו להם פשוטים לקריאה. "צלחנו את הסדר. צחקנו ובכינו. הלילה הזה כולו מרור", אומר האב. קירות הבית זוהרים בצבע צהוב טרי, שהתחדשו בו ימים ספורים לפני שנחת עליהם האסון. לקראת פסח הוחלפו הדלתות, ותוקנו פגמים קלים בקרמיקה. "כתוב בהלכה שהבית צריך להיות מכובד לשבעה. בלי שציפינו, כך היה".
הרב אהד הוא מרבני ארגון 'בית הלל' וראש מדרשת לינדנבאום הישראלית ('ברוריה'), שמלווה באופן צמוד את בוגרות המדרשה בעת שירותן הצבאי. אביטל היא פסיכולוגית חינוכית מומחית. במוצאי החג הראשון הם יושבים בסלון המבהיק ("בליל בדיקת חמץ פשטו כעשרה חבר'ה צעירים מהיישוב על הבית, ניקו אותו כמו שלא ניקו כאן 25 שנה"), ההורים עם האחים - איתם, רעיה, רננה, מתניה ותכלת, ומעלים זיכרונות. יושבים יחד בשקט היחסי ששורר כאן אחרי השבעה ההומה. מדברים על אלחי המוזיקלי והרגיש בלשון הווה.
הילד שניגן כמעט על כל כלי נגינה בלי ללמוד זאת באופן רשמי, זה שבורכו לו רגליים לרקוד עד אין סוף ונפש לזכור בה את כל הלחנים, ויד האוספת צדפים עלי חוף ואוזן קשובה לגדולים וקטנים. מתקשים להאמין שהוא באמת לא יבוא שוב. לא יחזור מהצבא וייקח מהר את האוטו לנשום קצת טבע, לטבול במעיין, לחזור מחייך ורגוע חמש דקות לפני כניסת השבת.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" כתבה האם אביטל לפני הסדר. "היה לנו ילד חי - עכשיו יש לנו ילד בישיבה של מעלה שמספר לנו סיפור. ומעבר לאבדן הפרטי, המשפחתי והקהילתי שלנו, אנחנו חלק מסיפור גדול - גדול עלינו - סיפור של מלחמת בני אור בבני חושך. ובסיפור הזה יש לכל אחת ואחד תפקיד משמעותי, שליחות חשובה, לבחור להוסיף אור ולהאיר את הלילה".
העובדה שההורים הם דמויות מוכרות שנגעו בחייהם של רבים, הביאה לכך שהמונים ביקשו לנחמם. פסח שהגיע קיצר את ימי השבעה, וכך השתרכו כמעט בכל שעות היום תורים ארוכים של מנחמים מחוץ לבית. ברגישותם הבחינו ההורים כי חבריו של אלחי אבודים קצת בשבעה. מגיעים ואין להם עם מי לשבת ולשוחח.
"הזמנו אותם להיות איתנו בשבת", מתארת אביטל. "חברים שלמדו איתו בתיכון ב'מקור חיים' ובישיבת ההסדר בתקוע. 17 חברים הגיעו מחוץ ליישוב. אחת המשפחות השכנות נסעה במיוחד כדי שיוכלו לישון בביתה. בליל שבת היו פה כ־50 חברים. שרנו יחד, והם סיפרו סיפורי אלחי שלא סופרו לפני כן לאבא ואמא". הרב אהד מוסיף: "ידענו תמיד שאלחי הוא שובב גדול. עשה הרבה מעשי קונדס, אבל היה לו חיוך ממיס לבבות שאי אפשר היה לעמוד בפניו".
אחיו של אלחי מתארים גם הם נער עם אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד, "כזה שיודע להקשיב ולהכיל את כולם". הוא היה הרביעי מבין שבעת ילדיהם של בני הזוג טהרלב, ילד הסנדוויץ'. אהד: "הוא עף מהפנימייה ב'מקור חיים' לתקופה מסוימת, בגלל טיול שיצא אליו ללא רשות. באותה תקופה הוא ישן בכל מיני מקומות, למשל אצל חברים בחדר, ולפני שהמדריך הגיע להשכים הוא קם וקפץ מהחלון. ישן על הגג. הצעתי לו שאדבר עם ראש הישיבה הרב דב זינגר, והוא הסכים. אלחי ניגן על כינור, פסנתר, גיטרה, מפוחית, חליל צד, נאי, קמנצ'ה, לימד את עצמו הכול. הרב דב אמר לו באותה שיחה שיקבל על עצמו ללמוד נגינה באופן מסודר, כדי לקבע את הכישרון וכמעין 'עונש חינוכי'. הוא הסכים, סידרתי לו מורה באפרת והוא הלך פעם אחת. זהו".
"מגיל צעיר לא היה לו צורך להוכיח שום דבר לאף אחד", נזכרת אביטל. "הוא לא אהב תחרויות וחידונים ולהעמיד את עצמו מול אחרים, אבל היה לו רף משל עצמו. היו לו מטרות פנימיות גבוהות והוא עמד בהן. ילד מאוד חרוץ. מכיתה ה', למשל, למד בהתמדה דף יומי".
גם האח איתם נזכר באחיו השקדן. "הוא מאוד אהב ללמוד. הלך כל ליל שבת וצהרי שבת ללמוד בחברותות קבועות. הגיע ל'מקור חיים' אחרי שסיים את רוב המסכתות בסדר מועד פעמיים-שלוש".
לדברי אביטל, "הוא היה בין שני עולמות. מצד אחד ראה בצבא קדושה. אחיו ואחותו שירתו במודיעין, אחות נוספת בחיל חינוך, והוא קרע את הזימונים שקיבל. היה לו ברור שיהיה קרבי. יום לפני הפיגוע הוא שמר בעמונה, וביקש מהמפקד שלו שלא ישים אותו שם כי הוא רוצה להיות במקום משמעותי, להגן על אזרחים ממש. היה לנו דיון בשבת כמה שבועות לפני שנפל, ואמר שאולי יצטרך למסור את הנפש. אמר את זה בטבעיות כזו".
איך הגבת?
"היה לי מאוד קשה. בכלל, המציאות הישראלית הזו שבה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות לוחמים, להקריב את עצמם..."
"בשביל זה אנחנו פה", משלים אהד.
"כן, אבל מותר לי לומר שזה היה לי קשה", היא מחייכת בעצב. "הייתה לאלחי מצד אחד נחת מאוד גדולה. היה לו עולם של רוחניות ועבודת השם, והיה לו עולם של הצבא. ואני הרגשתי אותו בתנועה בין עולמות".
אהד: "הוא היה עדין נפש. אבל את יודעת מה, ישבו פה אחרי ההלוויה מפקד הפלוגה, מפקד הגדוד והמח"ט ואת רואה שהם שלושה אנשים עדיני נפש. מה להם ולתדמית של גולני. הם כמו דוד המלך, 'עדינו העצני', לוחמים ועדינים, זה הצבא שלנו".
התמונה שפורסמה בכלי התקשורת, של אלחי המחייך כשפניו צבועים בצבעי הסוואה, צולמה בסוף מסע הכומתה. "החיוך הזה הוא אחרי 70 קילומטר של מסע. אני הלכתי איתם עשרה קילומטרים, שלושה מהם רצנו עם אלונקות, הייתי גמור. ואלחי, אחרי מסע שלם, ישב בנחת ונפנף, הכין את הבשר שהבאנו כדי לעשות על האש. זכר להזמין את החייל שההורים שלו לא הגיעו - לשבת לאכול איתנו. כזה הוא היה", מתאר אהד.
אביטל מקריאה מתוך רשימת משאלות עמוסת תום ילדותי שניסח לעצמו אלחי אי אז. מוצאת בהן כאלו שנשמעות עכשיו מתוקות-מרירות. "שאני אף פעם לא אתבגר". "אני מבקש לעשות משהו מרשים, שבעולם ידברו עליו במשך שבוע לפחות". היא נזכרת איך שנה אחת, כשאחיו התחפש להארי פוטר, "אלחי לקח את המטאטא, פתח את החלון והתכוון לעוף. מזל שתפסתי אותו רגע לפני".
דקות לפני שמכונית המרצח פגעה בו בעוצמה מאחור, הלך אלחי ל'פינה החמה' לחיילים הממוקמת בכניסה לעפרה, מצדו השני של הכביש. "זה היה מותר להם. הוא הביא כוס קפה וקרואסון בשביל החבר ששמר איתו. אמר לו 'בוא, תאכל חמץ', והושיט לו את המאפה. הוא עדיין עמד עם הפנים לכיוון צפון, ואז המחבל ניצל את הפתח הצר ליד הבטונדה, ונכנס בו בגב בעוצמה גדולה מאוד. הוא עף, וכנראה שבכך הוא הציל את רועי, החבר.
"בעיניי, לעלות בסערה השמימה עם כוס קפה ביד, כשהוא מגיש קרואסון לחבר, זה כל כך אלחי. רועי סיפר לנו שהתעורר מהמכה ולא ידע בשניות הראשונות איפה הוא נמצא - איזה יום היום, מה קרה, אבל היה לו טעם מתוק בפה מהקרואסון. הכול קרה בשברירי שניות", אומרת אביטל.
האב אהד אומר כי אינו מאמין שבנו מת ברגע ולא סבל. "לא יודע. כולם אומרים שהוא מת מיד, אני לא מאמין לזה. עברו שתיים-שלוש דקות עד שמצאו אותו. חיפשו בהתחלה מתחת לאוטו. אי אפשר לדעת. נוח לנו לחשוב שהוא לא סבל, אבל אני חושב שצריך לעמוד מול המציאות ולא לטייח. מישהו רצח אותו".
אביטל מצטרפת להערכות של בעלה. "זה נכון. אבל בעולם הזה היכולת שלנו להתחבר לקדוש ברוך הוא היא דרך המפגש עם האחר. והוא נרצח בתפקיד שהוא בחר בו - להגן על אחרים, ובזמן שהוא מגיש לחבר משהו מתוק. נגזרה הגזרה, והיא הייתה כל כך מדויקת".
רננה, אחותו הגדולה של אלחי, מספרת כי "הגיעה לכאן מישהי וסיפרה שהיא חיכתה שם לטרמפים באותו זמן, ואלחי ביקש ממנה כמה דקות קודם לעלות על המדרכה, לא לעמוד מחוץ לבטונדה. הקול שלה עדיין רעד כשהיא הגיעה לשבעה. היא מרגישה שהוא הציל את החיים שלה". אהד מוסיף: "הוא אמר לחברים שלו שהוא מרגיש שיהיה באותו יום אירוע, ושהם יתפעלו אותו כמו שצריך".
אתם עסוקים בשאלה איך יענישו את המחבל, איך ירתיעו?
איתם: "העמידו את אחד החיילים מהמחלקה מול המחבל, לשמור עליו בזמן שמפנים את הנפגעים מהזירה".
אהד: "החבר הזה הגיע הנה, ואני אמרתי לו שאני מאוד מחזק את ידיו שהוא לא ירה. הדבר האחרון שהיינו צריכים כאן זה סיפור אזריה ב'. המרצחים מנסים לפגוע באנושיות שלנו, מנסים לערער אותנו, ואלחי היה אדם מאוד אנושי. אני מתפלל שהקב"ה ימצה את הדין עם המחבל הזה על ידי שליחיו הנאמנים, שהם בית המשפט, הצבא, כוחות הביטחון. אני מקווה שהוא לא יצא מהכלא עד סוף ימיו. הייתה כאן בשבעה השרה איילת שקד, והיא הסכימה איתנו. צריך לחשוב איך מייצרים מערכת הרתעה שלא יקרו דברים כאלו".
איתם: "אין ספק שזה היה פיגוע מכוון. הנהג נסע וחזר ודהר בזווית מדויקת. אחרי שהוא פגע, הוא נשאר ברכב ומלמל 'איי אם סורי' או משהו כזה. לא הייתה לו חרדת מוות. הוא לא חשש לחייו. בן-אדם הולך לעשות פיגוע מתוך ידיעה שהוא יצא מזה".
אהד מקשיב לילדיו ואומר: "סיפור ההרתעה הוא סיפור קשה. בחברה המוסלמית יש הערכה לשהידים. צריך לייצר מצב, אני לא יודע איך, שזה לא יהיה כך".
ביום רביעי בבוקר, במקום טיול בחול המועד, נסעו בני המשפחה לטרמפיאדה בעפרה. לראות בעיניים היכן זה קרה. לנשום את המוצב שבו אלחי ישן לאחרונה. אליה, האח הצעיר בן השמונה, העדיף לא להצטרף. מתניה פרסם בפייסבוק צילום של מסך הטלפון שלו, ובו הודעה ששלח אליה לאלחי, שואל אותו אם הוא באמת מת. "לאליה מאוד קשה", אומרת האם.
היכולות המקצועיות שלך עוזרות?
"בכל מקרה זה לא קל. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מגיע למקום הזה עם סך כל מה שהוא. יכול להיות שבגלל הרקע המקצועי אני פחות מבוהלת מהסיטואציה".
אהד: "'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. שאלנו כל אחד מהילדים בכל שלב מה הם רוצים. נסענו לפני ההלוויה לצריפין, לראות את אלחי. להיפרד. מי שרצה בא. מי שרצה נכנס. אליה רצה לבוא. כל אחד ואיך שהוא מרגיש, כולנו אנשים שונים. אליה לא רוצה לבוא לבית הכנסת, לא רוצה לשמוע אותנו אומרים קדיש. קשה לו לראות את ההורים שלו בוכים. זה מובן. במשך כל ההספד שלי הוא החזיק את הידיים של אביטל על האוזניים שלו". "הוא שמע את אבא קורא לאלחי, לקח את הידיים של אמא ושם על האוזניים", מתארות האחיות.
אהד סיפר בהלוויה על הברית של אלחי. איך נאלצו להחזיק אותו על ברכי הרב שג"ר, הסנדק, כאילו לא רצה "להיעקד". מאז, אמר, היה לו חשש לגבי הילד הזה. "הוא השתולל אז, לא נתן שיתפסו אותו. אני לא שוכח את זה, וזה משהו שליווה אותי כל השנים, הסיטואציה הזו של 'עקדת יצחק'. עוד לפני שהוא נרצח, בנסיעות ארוכות, הייתי מוצא את עצמי בוכה לא פעם על אלחי. פחדתי עליו, והיו רגעים שפתאום זה עלה. אני לא יודע איך להסביר את זה", הוא אומר, כאילו לא מתחבר עד הסוף לאבהות המיסטית הזו. "מקווה שאתם לא כועסים עליי פה". ילדיו צוחקים לרגע, "אנחנו רק מקווים שאין לך תחושות כאלה לגבי ילדים אחרים".
אלחי נקבר בהר הרצל. "שאלו אותנו איפה, ולי זה היה ברור. יש לי בן דוד שקבור שם", אומר אהד. "אני מדריכה שם סיורים של 'מסע ישראלי'", אומרת האחות רעיה, "מגיעה עם בני נוער ומספרת את סיפורי הנופלים. קבורים שם אנשים שנתנו הכול. זה המקום שמתאים לו".
רננה מוסיפה בדמעות: "ברוך השם שעוד בחייו אמרנו לו כמה הוא מלאך. תמיד אמרו לנו - איזה אח יש לכם. נשמה זכה וטהורה, הוא בחר איך להתבונן בחיים ואיזו משמעות הוא נותן לחיים שלו. הוא ראה אנשים כמו שהם צריכים שיראו אותם. הייתה לו יכולת יוצאת דופן לראות את הפנימיות של האדם".
אקו"ם