חישוב מסלול מחדש: שיחה עם ראשי מכינות על גיוס נשים ודברי הרב לוינשטיין
אמירותיו של הרב לוינשטיין, אליטיזם מול פריפריה, שילוב נשים בצה"ל, והתנהלות שר הביטחון נגד מכינת עלי. כינסנו שישה ראשי מכינות קדם-צבאיות, דתיות וחילוניות, לדיון מיוחד בנושאים הבוערים
כמעט שלושה עשורים אחרי הקמת המכינה הדתית הראשונה בעלי, ושני עשורים אחרי הקמת המכינות הקדם-צבאיות הכלליות, נדרשו בשנה האחרונה ראשי המכינות בישראל לחשב מסלול מחדש בנוגע לדרכם המשותפת. הסערה שעוררו דבריו של ראש מכינת 'בני דוד' בעלי, הרב יגאל לוינשטיין, ב'נאום הסוטים' ואחר כך ב'נאום הבנות הלא-החמות', התנהלה באופן מתוקשר ופומבי. אולם במפגשים ובשיחות פנימיות, שנערכו בעיקר בחודש האחרון, ניסו ראשי 54 המכינות, 24 מתוכן דתיות, לגשר על השבר ולהתמקד במשימה החינוכית המשותפת - הכנת הבנים והבנות לשירות משמעותי בצה"ל.
במשך עשרות שנים נהנה מפעל המכינות הקדם-צבאיות מתמיכה חוצת מגזרים. זהו אחד המקומות הבודדים שבהם עדיין מתקיים בישראל שיח מכבד בין מגזרים שונים, ושנעשית בו עבודה משותפת של דתיים וחילונים, ימין ושמאל, יהודים, ערבים ודרוזים. כדי להבין איך זה עובד זימנו שישה ראשי מכינות לשוחח על ראשית הדרך, על סוגיית האליטיזם במכינות הכלליות, על עקרון חופש הביטוי מול דבריו של הרב לוינשטיין, על מקומן של הבנות בצבא ועל עתיד השירות המשותף, כפי שנידונו לראשונה בפורום הפיס לחינוך וכלכלה ירושלים שנערך בחודש שעבר.
בשיחה שכינסנו השתתפו הרב אל"מ במיל' משה הגר-לאו, ראש מועצת המכינות הקדם-צבאיות וראש המכינה ביתיר; מיכל ברקאי-ברודי, ראש מכינת 'עלמה' למנהיגות נשית (אופק); אל"מ במיל' זאב נתיב, ראש מכינת 'נחשון'; יובל לינדן, ראש מכינת בינ"ה; מיכל נַגֵן, ראש מכינת 'צהלי'; ותומר אושרי, ראש מכינת שדה-בוקר לשעבר ומנהל תיכון סליגסברג בירושלים. למרות הגיוון הרעיוני והדתי של מורי החיילים לעתיד, כשהם מציגים את השקפת עולמם נשמע כאילו כולם התחנכו יחד באולפנה או בישיבה. את הברק בעיניים ואת תחושת השליחות שלהם קשה לפספס. כשזה המצב, גם חילוקי הדעות החריפים ביותר נידונים מתוך הסכמה שהכול פתיר למען המטרה.
בעוד שלמכינות הקדם-צבאיות הדתיות מגיע כל נער שחשקה נפשו בשנת הכנה לצה"ל, הביקוש הגבוה למכינות החילוניות ומכסת דחיות השירות של משרד הביטחון מביאים לתהליך סלקטיבי מאוד, שבסופו רק אחד מכל שמונה פונים מתקבל.
האם לא החמצתם את המטרה, כאשר למכינות הכלליות מתקבלים רק בני הטובים, האליטות?
"בשנים הראשונות חיזרנו אחרי תלמידים, אבל לאחרונה המכינות הפכו לטרנד בקרב הנוער, בעידוד הוריהם", משיב זאב נתיב ממכינת 'נחשון'. "כשמגיעים למצב של מיון אפשר לבחור את הטובים ביותר, או להקים קבוצה הטרוגנית. אנחנו פותחים את הלב כדי לקבל גם אנשים שמאוד זקוקים למכינה, כדי שלא נהיה אליטיסטים. אחרת, כשהחניכים מגיעים לצה"ל עם האף גבוה הם חוטפים מכה", הוא צוחק.
יובל לינדן, העומד גם בראש פרויקט 'מסבחה' (מסע בחברה הישראלית), המשותף למדרשת בינ"ה ולמרכז 'הינם' לסובלנות חברתית בראשות ירון קנר, מסביר מניסיונו כי האליטיזם והמיון נובעים מכורח ולא מבחירה. "אנחנו רוצים נוער מחויב ומסוגל, והוא יכול להגיע מכל קצות החברה הישראלית. צריך להגיע לכולם, ויש בתי ספר שאם לא נגיע אליהם אקטיבית הם לא ידעו על המכינות בכלל. בבית ספר אחד הביאו להרצאה שלי רק את הכיתות העיוניות ולא את כיתות מב"ר. זה מזעזע. מה זה אומר לחבר'ה במסלולים המיוחדים? 'זה לא בשבילכם'. רבע מהמחזור אצלנו במכינה בתל-אביב כיום חי על מלגות, ויש לנו עוד עבודה לעשות במכינות הכלליות".
הרב הגר-לאו מהמכינה ביתיר מסתייג מהאליטיזם שנוצר במכינות החילוניות. לדבריו, המטרה אמורה להיות חינוך חיילים טובים ולא יצירת טייסים. "אצלנו יש רק שתי מכינות אליטיסטיות. המכינות הכלליות קטנות, והן בוחרות את המשובחים. יש תחרות בין המכינות מי מייצר את הטייסים, אבל אני לא בתחרות הזאת; אני מייצר סַמלים טובים ומנהיגים טובים שיחזרו לשכונות שבהם גדלו. אם אנחנו מייצרים מנהיגים בפריפריה, הם יחזרו לבית ויובילו את הציבור שלהם למעורבות גוברת בחברה הישראלית". אולם בסיום דבריו גם הוא מודה כי הבאת כולם למכינות לא יכולה לייצר מנהיגות.
מיכל ברקאי-ברודי היא היחידה שמחזרת, הלכה למעשה, אחרי בני הנוער מהפריפריה, כדי להעניק גם להם הזדמנות להגיע לצה"ל עם מערכת ערכים וכלים להצלחה. מכינת 'עלמה' היא אחת מ-17 מכינות אופק החצי-שנתיות של הסוכנות היהודית, שאינן חברות במועצת המכינות וכולן פונות לפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.
"המכינות השנתיות מייצרות את סיירת מטכ"ל, ואנחנו את הגולנצ'יקים. אנחנו מרחיבים את העשייה לכל עם ישראל ומביאים את בשורת המכינות לכולם", אומרת ברקאי-ברודי בלהט עשייה מדבק. "כשהקמתי את 'עלמה' ונכנסתי לבתי הספר בפריפריה אף אחד לא ידע בכלל מה זה מכינה, אף אחד לא בא לחפש אותם לפניי".
הרב הגר-לאו מסכים עם ברודי לגבי ההשקעה בפריפריה. "סבא-רבא שלי, האדמו"ר מוויז'ניץ, היה מרבה לצטט את דברי חז"ל: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. אבא שלי היה מנהל בית ספר ערב, ויצאו משם אנשים ענקיים. אני מאמין שנקודת פתיחה נמוכה עשויה להיות מקפצה. אני מאמין באנשים האלה".
"יש לי בוגרות שהיו אמורות להיות אפסנאיות ופקידות ומוכרות בשק"ם, והיום הן מפקדות וקצינות מצטיינות". אומרת ברקאי-ברודי. "למה רק לילד שיכול לשלם אלף שקל מותר לחלום, ולילדה שעובדת במספרה מגיל 14 אסור? המכינות השנתיות מייצרות אליטה משרתת. אנחנו לא מדברים על אליטה, אנחנו 'נזהרים בבני עניים'. אני רוצה לייצר את המפקדים הבאים. במכינות 'אופק' לא מאמינים שמנהיגות צומחת רק אצל מי שיכול לשלם הרבה כסף".
בעוד המכינות השנתיות זוכות לתקציב מלא ממשרדי החינוך והביטחון, מכינות אופק נאלצות להישען על תקציב משרד החינוך בלבד. "השר בנט התחיל להכיר בנו, עכשיו גם משרד הביטחון צריך להצטרף", אומרת ברקאי-ברודי. "60-70 אחוז מהחניכים שלנו מקבלים מלגת לימוד מלאה, ולכן אנחנו תלויים בפילנתרופיה. כשאני הולכת לגייס כספים שואלים אותי כל הזמן: 'למה המדינה לא לוקחת אחריות?' המדינה היא המרוויחה הגדולה ביותר מהפעילות שלנו. זו השקעה בטוחה".
תומר אושרי עזב את המכינה בשדה-בוקר לאחר חמש שנים, כשביקש לקחת מה שעושים במכינות ולהטמיע אותו בחינוך הפורמלי. "רבים מהמכינות הולכים לגדודים, ולשם אנחנו מחנכים. אבל במכינות הכלליות מתמודדים היום עם הצלחה, ובגלל התהודה שנוצרה הם יכולים לבחור מי מתאים להם, והם בוחרים את אלו שאפשר לעשות איתם מהלך חינוכי בצורה נכונה וטובה. אין רע בזה, אליטה היא לא מילה גסה. אנחנו צריכים אליטה משרתת, חבר'ה שאכפת להם".
אושרי ממשיך ופורס בפני הנוכחים את משנתו החינוכית. "בקורס מנהיגות שהייתי מעביר לחניכים היו אומרים לי 'אני זוכר בערך משהו כזה מהבגרות'. בתיכון הם לא קלטו כלום, רק הקיאו חומר במבחנים, ואילו במכינה, רק חודשיים הבדל מהתיכון, ראיתי שהם צמאים לידע. מה השתנה? הבנתי שאלמנט הבחירה והניהול העצמי משחקים תפקיד מכריע. גיבשתי צוות מורים שהתלהב מהרעיון שלי, וביקשתי מהרכז החברתי לבנות את 'המכינה' בבית הספר. במסגרת התוכנית אנחנו עוצרים את הלימודים בכיתה י"ב לחודש, ולומדים כמו במכינות. היום המכינה 'צובעת' את כל בית הספר, ו-20 אחוז ממסיימי י"ב שלנו הולכים למכינות".
לדברי אושרי, גם הכפלת מספר המכינות הקיימות לא תצליח לתת מענה לכל הציבור הכללי. לכן, הוא טוען בנחרצות, "המכינות צריכות להתחבר למשרד החינוך ולהפוך את שנת י"ב לשנת מכינה. הבגרויות לא חשובות. הן מקור הרוע בעולם החינוך. המרוץ הזה הורס כל חלקת חינוך טובה. צריך לשבור את בתי הספר ולהקים מחדש, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רעיונית. מורה צריך לשבת עם עשרה תלמידים במעגל, זה העתיד".
סוגיית האליטות במכינות נידונה החודש בפורום הפיס לחינוך וכלכלה ירושלים, וגם שם הסכימו הנוכחים כי הוא חוטא למטרה אך הוא כורח הכרחי בשל הצמצום במכסת דחיות השירות.
שליש מתלמידי המכינות הקדם-צבאיות מגיעים מהפריפריה, מסביר הרב הגר. אולם בעוד חלקם במכינות "האליטיסטיות" קטן יחסית, בפועל הם שמתגייסים לגדודים ונושאים בנטל הלחימה. בהדרכת הוריהם ובסיוע קשרים שונים, בני הנוער מהמשפחות בעלות היכולת נשלחים למודיעין וליחידות המובחרות. "סיפר לי רוקח בצפון תל-אביב שהורים ביקשו ממנו עזרה כדי שהילדים שלהם לא יגיעו לצבא", מספר הרב הגר-לאו. "היום בפריפריה מגיעים לתפקידי לחימה יותר מבעבר, והם נמצאים במרכז צה"ל".
אתה מסכים לטענה שהפריפריה, העולים והציונות הדתית הופכים להיות בשר התותחים של החברה הישראלית?
"הנשיאה בעול נופלת עליהם", בורר הרב הגר-לאו את מילותיו, "זה לא היה המצב לפני שלושים שנה. היום 80 אחוז מהמפקדים במילואים הם דתיים. לצערי המכינות הכלליות לא הצליחו לעבור את נושא הפיקוד הארוך בצה"ל".
בכל שנה, כאשר צה"ל מפרסם את אחוזי הגיוס הגבוהים בערים ומהיכן מגיעים הכי הרבה טייסים, המציאות הזו נצבעת שחור על גבי טבלאות. במקום בני הקיבוצים שמילאו בעבר את השורות בנשיאה בנטל הלחימה, היום ממלאים את תפקידי הלוחמה בגדודים תושבי אופקים, שדרות ואור-עקיבא.
ברקאי-ברודי מסבירה את הבעיה מנקודת מבטה: "היום בני הנוער שואלים את עצמם מה טוב להם ואיך הם מפיקים תועלת מהשירות הצבאי. אנחנו חייבים לעבור לשאול 'מה אני נותן למען המדינה שלי'. השינוי יקרה כשבבתי הספר ידברו על ערכים, ולא על מרוץ לבגרויות ולהישגים ורק 'אני ואני'. זה ייצר את האנשים שהולכים לשריון, גם אם זה לא השירות הכי נוח".
כשאני מבקשת להסיט את הדיון לנאומים המתוקשרים של הרב לוינשטיין, אני לא נתקלת בהתנגדות. נראה כי כל הנוכחים, שמעריכים את עשייתו למען מפעל המכינות, מבקשים להציג את התמונה הנכונה בהקשר לסערה התקשורתית. נקודת המוצא היא שהרב לוינשטיין נתפס בהתבטאויות הקיצוניות לאחר שהרגיש כי בצה"ל הולכים ליישם את פקודת השירות המשותף בלי להתחשב בדתיים המשרתים, שאותם ייצג מול הצבא בנושא שילוב הבנות.
"ההתבטאות של הרב יגאל לא הייתה ראויה, אבל אני מסכים עם תוכן דבריו בנוגע לשירות בנות. אחת המטרות החשובות של המכינות היא לאפשר לדבר", אומר הרב הגר-לאו. כזכור, הרב לוינשטיין כינה את ההומואים "סוטים", ובנאום השני יצא באופן בוטה נגד שירות נשים בצה"ל. בעקבות הדברים נמתחה עליו ביקורת חריפה גם מצד חלקים נרחבים בציבור הדתי.
"הרב יגאל לימד במכינת 'נחשון' מאז הקמתה, כמו הרב אלי סדן", מספר נתיב. "הגישה שלנו היא שהיהדות היא של כולם, והיה חשוב לנו שנוער חילוני ישב וילמד קודם כול ממי שמקיים את היהדות הלכה למעשה גם בחייו הפרטיים. הרב יגאל הוא חבר שלי גם היום, גם אם אני מסויג מהדברים שלו. אני אוהב אותו, ויש בינינו ידידות נפש. האמירות שלו הפתיעו אותי כי הוא מעולם לא התבטא ככה, גם לא אצלנו. לא רק בסגנון, כל ההתנסחות והדרך הייתה אחרת לגמרי". נתיב מוצא הסבר לדבריו החדים של ידידו בשינויים האחרונים בצבא: "ברור לי שמשהו מאוד כואב לו, ובעיקר ביחס הצבא לנושאים האלו, שהחניכים שלו נתקלים בהם כשהם משרתים בצבא".
יום למחרת פרסום הנאום הראשון יצא נתיב לפגוש את הרב לוינשטיין בעלי, והיום הוא מספר כי אמר לו שהוא הולך להשתתף השנה במצעד הגאווה. "הרגשתי שזו חובה שלי כלפי הבוגרים והחניכים שלי, שאני קודם כול מכבד אותם. מחיתי על השימוש במילה 'סוטים', הוא לא מתקבל באוזן חילונית, והוא אמר לי 'ככה קוראים לזה בתלמוד'. אמרתי לו שבתלמוד גם אומרים 'ממון' ואתה לא אומר את זה. לפעמים ביטוי אחד הורס את הכול. השלב הבא הוא להגיד שהם עברייני מין".
נתיב אומר כי מדובר במורה שיודע לסחוף את תלמידיו בכושר ביטוי יוצא דופן, אולם כאן היה נדרש ריסון. "כל מורה טוב הוא גם שחקן, והוא מקצין את הדברים כדי לסבר את האוזן. המורה צריך להיות וירטואוז, ולהתחרות בכל האמצעים התקשורתיים על לבו של התלמיד. יגאל יודע את המלאכה, ודווקא בגלל זה הייתי מצפה שהוא ירסן את עצמו". ביחס לנאום השני אומר נתיב כי "אולי המשפט נאמר כבדיחה, אבל זו בדיחה לא מוצלחת. זה כבר לא טריק פדגוגי כשר, אלא זול מדי לאוזן. גם אני כראש-מכינה משתמש בבדיחות ככלי פדגוגי, כמו קריקטורה לעומת מאמר, ואני יודע שצריך להיזהר בזה מאוד".
מנגד אומרת ברקאי-ברודי כי "הדברים של הרב לוינשטיין פוגעים בי באופן אישי. הבת שלו חברה טובה שלי ואני מאוד אוהבת אותה, ואותו אני מכירה רק באופן שטחי, אבל מה ההתלהמות הזו? זה שיח שמייצר כותרות. למה צריך לדבר ככה על נשים? השנה יש לי שש בנות שהולכות להיות לוחמות, והן הכי מסורות. לדעתי צריכה להיות קריאת-נגד של הורים ותלמידים שהולכים להתחנך אצל אדם שמדבר בצורה כזו, וכוחות השוק יכריעו". עם זאת היא סבורה כי "ברגע שפוליטיקאים יחליטו לסגור מכינה ייחצה קו אדום המסוכן לכולנו. היום אני חושבת שצריך להתערב, ומחר זה יהיה נגדי".
נגן, המופקדת על מכינה לבנות דתיות, נמנית עם מי שדבריו של הרב לוינשטיין כוונו אליהן. היא מבקרת את דבריו בחריפות, אך סבורה שלמרות האמירות הקשות מקומו עדיין בין ראשי המכינות, וכי שר הביטחון חרג מתפקידו בתביעה שהשמיע כי הרב לוינשטיין יתפטר. "זו שערורייה שדרג פוליטי מנסה להתערב בשיח חינוכי. אני מתנגדת לתכנים של הרב יגאל ולסגנון, אבל אני שמחה שהוא פה. צריך לראות איך אנחנו משתפרים כמחנכים. היו לנו שיחות בין ראשי המכינות אחרי הדברים שלו, והחילונים אמרו לנו 'תחזיקו אותנו שלא נלך'. אמרתי להם, אל תעשו את זה. תרבות המחלוקת היא ערך יקר".
חופש הביטוי הוא לא ערך שעולה לשולחן רק כשהרב לוינשטיין יוצא למתקפה, מסכימים ראשי המכינות, והרב הגר-לאו מספר על מקרה שהוא מכיר באופן אישי: "יש מכינה שהאיש המרכזי בה קורא לא לשרת בשטחים, ואני יודע את זה כבר 18 שנה. לא הוצאתי את זה לתקשורת, כי כל עוד הוא לא עובר על החוק הוא צריך לחנך כמו שהוא מאמין. אני מאמין בהמשך הדרך החינוכית-עצמאית שלנו". הרב הגר-לאו מוסיף עוד דוגמה שנויה במחלוקת. "יש מכינות שמזמינות את 'שוברים שתיקה'. אני לא חושב שזה נכון, אבל לבסוף האפקט החינוכי שלהם הוא הפוך, כי החניכים תמיד יוצאים נגדם".
ברקאי-ברודי מאשרת בחיוך שזה היה המצב אצלה: "בשנתיים שהבאנו את 'שוברים שתיקה' לא הייתה חניכה אחת שרצתה להצטרף למטרה. אנחנו חושפים את הבנות לכמה שיותר עמדות בתחום הזה, בגלל שאני סומכת עליהן ורואה בהן את דור המנהיגות הבא של מדינת ישראל. הן לומדות לשאול שאלות קשות ואני מעדיפה שהן יפגשו את הדברים הקשים בתוך המכינה מתוך שיח מעמיק".
כל ראשי המכינות מסכימים על כך שניסיונו של שר הביטחון ליברמן להתערב בנעשה במכינות עלול ליצור תקדים מסוכן. נקודת המוצא החינוכית שלהם היא שהמכינות הם מקום בטוח לדבר בו על כל הנושאים השנויים במחלוקת בחברה הישראלית, ולא להשתיק אותם. יש שאמרו כי מדובר ב"ערך מקודש" במכינות הקדם-צבאיות.
"העניין הוא לא הרב לוינשטיין", אומר לינדן. "בשנה שעברה ישבנו בכנס של ראשי מכינות בנס-הרים ודנו בנושא האתיקה הנדרשת מאיתנו. לא רק מה קורה כשהמצלמות דולקות, אלא גם בחינוך פנימה. אין הרבה מפעלים כאלו הכוללים בתוכם קצוות אידיאולוגיים, אבל אם בוחרים לעבוד יחד אז צריך לקחת את זה בחשבון".
לינדן מתייחס למפגשי הגישור שנערכו בחודש האחרון בין ראשי המכינות הדתיים והחילונים. "בפגישות הללו רצינו להבהיר מהי הדרך המשותפת ומה אנחנו דורשים מעצמנו, ואני מאוד מקווה שסגנון הדברים שנאמרו מפי הרב לוינשטיין לא יחזור. הרווחנו ביושר את הזכות לחנך, וצריך לשמור על מה שקורה בתוכנו כדי שהרגולטורים לא ייכנסו". לינדן גם נוטה לשמור חסד נעורים לרב אלי סדן ולרב לוינשטיין, שלדבריו "הם בעלי הקימו את התנועה הזו".
מטבע הדברים השיחה גולשת לפקודת השירות המשותף שמסעירה בימים אלו את הציבור הדתי. "גם גברים נועדו להביא חיים לעולם", אומרת ברקאי-ברודי. "לאורך כל ההיסטוריה היהודית אנחנו כנשים קבלנו את 'גבולות הגזרה' מגברים, ועכשיו אנחנו בדור מיוחד שבו לנו כנשים יהודיות יש יכולת לעצב את חיינו בעצמנו. לצה"ל יש אחריות לייצר מרחב המאפשר שירות גם לבנים הדתיים וגם לבנות".
היא, שגדלה בבית חילוני בצפון-תל-אביב, מבקשת להדגיש שבעיני משפחתה היא קיצונית בהלך הרוח שלה שאינו תומך אוטומטית בשירות נשים ביחידות לוחמות מעורבות. "האמירות של הרב לוינשטיין מזעזעות בעיניי, ולא כי אני חושבת שכל חיילת צריכה להיות קרבית. המסלול של לוחמה מתאים לבנות מאוד מסוימות וצריך לנהוג בו בזהירות.
"אי אפשר להגיד שאני מאושרת מהשירות ביחידות מעורבות, ובעיניי זו לא פרה קדושה; צריך ללכת למהלך הזה בחוכמה ולראות שאנחנו לא פוגעים בבנות. השילוב הוא מטרה משנית למטרה העיקרית של צה"ל, שהיא הגנה על ביטחון ישראל. אני לא בעד גברים ונשים באותו טנק. למה צריך את זה? אסור ליפול במלכודות האלה. אישה היא לא כמו גבר. יש נשים שמתאים להן להיות לוחמות, ויש שלא. אבל ככל שהאמירות של הרבנים הזויות יותר, החילונים רואים את היהדות כלא רלוונטית. וזה פשע, כי היהדות היא נכס של כולנו".
גם נגן מבקשת להנמיך את גובה הלהבות בציבור הדתי בנושא. "בחודשים האחרונים נעשו מאמצי הידברות כנים בעיניי מצד הצבא שהבין שיש מציאות שצריכה תיקון. אני מתנגדת לדיבורים על צה"ל כ'שלנו' או 'שלהם'. צה"ל הוא של הציבור, ובציבור יש הרבה גוונים, ובחוכמה אנחנו נייצר את הביחד הזה. אנחנו לא עושים את הביחד הזה בכנסת או בשכונה, אלא בצבא, בעצם היותנו שם. עוד לא תיקנו הכול, אבל זו לא סיבה לפרק את החבורה. אחת המטרות של המכינות היא להכין לשירות המשותף של דתיים וחילונים. אנחנו הולכים לצבא כדי לפגוש את אחינו.
"להשקפתי אין בעיה לגבר ואישה לשרת יחד באותו משרד", מוסיפה נגן, "אבל ביחידות הלוחמות יש בעיה, נוצר שם ערבוב לא ראוי. חלק מההכנה להיות לוחמים היא בתהליך שבו אתה מפסיק להיות בודד והופכים להיות גוף אחד. כשזה נשים וגברים יחד, יש כאן בעיה. לכן ראוי שצה"ל יפריד את היחידות הלוחמות ויעשה זאת מהר".
עמדותיו של הרב הגר-לאו בנוגע לפקודת השירות המשותף חד-משמעיות. "אני חושב ששירות משותף יפגע בצה"ל. התחום הקרבי באופן טבעי שייך יותר לבנים ואני נגד לערב בנות בשירות הביטחוני, לא מההיבט הדתי אלא מההיבט הביטחוני. אין לי שום בעיה שבנות יהיו טייסות או שיהיו לוחמות בגדודים נפרדים, אבל ביחידה צבאית יש לכידות, זה הכי חשוב לתפקוד של החיילים, ובגיל הזה ביחידה מעורבת נוצר מתח מיני מיותר. הייתי היום בבקו"ם וספרתי 40 אחוז כיפות, אז צריך להתחשב בציבור הזה. כשהמגמה היא שיותר ויותר דתיים משרתים, לא ברור לי למה יוצרים פקודה כזו".
בהמשך הוא מתייחס לבעיה הפנים-מגזרית בנושא שירות הבנות הדתיות בכלל. "לפני כשני עשורים הבת שלי הייתה היחידה שהתגייסה (הבת, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים במהלך שירותה הצבאי ב-1999, שא"כ), היום קורה תהליך בחברה הדתית שיותר ויותר בנות בוחרות בגיוס על פני שירות לאומי, כי הן קולטות את המסר שמועבר לבנים - לתרום במקום שהכי צריכים אותם.
"אני קרוע בין צו הרבנות הראשית שאוסר גיוס בנות, לבין צורכי הצבא שזקוק היום לבנות הדתיות כי הן כוח אדם איכותי. צה"ל הכניס את הבנות למערך ההדרכה שהיה בקריסה והן הצילו אותו. בנות נמצאות גם במודיעין ומשרתות כתצפיתניות, ועדיין, יש תפקידים שבנות לא צריכות להיות בהם".
גם נתיב מבקש מצה"ל לבחון מחדש את פקודת השירות המשותף. "הצבא צריך לערוך בדיקות פיזיולוגיות לבנות וגם לבחון עלות מול תועלת, האם כדאי לו להכניס נשים מבחינת כושר, מבצעיות ומכל בחינה אחרת. בסופו של דבר הצבא צריך לקבוע, אבל יש מקום לדבר על הפגיעה באנשים שגדלו בתפיסה אחרת ומעמידים אותם בפני בעיה. צה"ל מאז הקמתו מלווה בפקודת השירות הנפרד, הוא לא רוצה להיות הפקר. גם אצל הגויים זה כך. לצה"ל יש מערכת יחסים עם בוגרי המכינות הדתיות, אני מתקשה להאמין שהוא יגיד 'אתם לא מעניינים אותי' וימלא את החסר בבנות".
בנוגע ליחסי הדתיים עם הצבא, אושרי טוען כי בניגוד לאיומי הרבנים על הצבא קורה פה מהלך שפוגע לבסוף בעיקר בציונות הדתית. "המגזר הדתי-לאומי הוא מגזר שלתפיסת עולמי היה אמור להיות הדבק המאחד בעם ישראל, כי הוא מחזיק חיבור למקום הדתי עם הציבור החרדי ומצד שני מחזיק את השיח הציוני ויכול להתחבר לציבור החילוני. בסערות מיותרות כאלה, כמו הפסקת השירות המשותף, הוא פוגע בעצמו.
"איפה החלק הממלכתי שהיה כל כך חשוב בציבור הדתי? הוא הולך לאיבוד וכך גם המגזר הדתי הולך לאיבוד. אי אפשר שכל פעם שלמישהו מפריע משהו בשם דתיותו, האדם החילוני צריך לקחת שלושה צעדים אחורה. אני אדם חילוני ואני ערכי לא פחות ממך, ואם הבת שלי תרצה להתגייס ולהיות לוחמת זה מה שהיא תעשה".
לינדן סבור כי העלייה במוטיבציה של בנות להתגייס לתפקידי לוחמה היא תוצר של העבודה הנעשית במכינות, ולכן גם נוצרה פקודת השירות המשותף. "יש היום כמות יוצאת דופן של מכיניסטיות בעלות מוטיבציה גבוהה לשרת בתפקידי לחימה, וזה מה שמאתגר את פקודת השירות המשותף.
"יש עלייה של מאות אחוזים בנושא הזה. אם בצה"ל יוצרים את המענה הזה כנראה יש בו צורך, ואם נשים יוכיחו את עצמן בתפקידי הלחימה אני מאמין שמדינת ישראל תרוויח מזה. זה מאתגר את מקום הדתיים בצה"ל אבל צריך לעשות זאת ברגישות ובנחישות", הוא אומר בפרפרזה מעניינת לתקופת ההתנתקות. לבסוף הוא מסייג: "המטרה של צה"ל היא לנצח במלחמה הבאה, ושום אג'נדה לא חשובה יותר מהמטרה הזו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם