טראמפ נתן זריקת החייאה ללגיטימציה של ארדואן בעולם
הקהילה הבינלאומית הגיבה בהסתייגות לתוצאות המשאל על שינוי שיטת המשטר בטורקיה, מתוך חשש שמדובר במדרון חלקלק לדיקטטורה. עד שהגיע הטלפון מטראמפ
היום הראשון היה קצת קשה, אפילו בודד. בעולם הגדול לא הזדרזו לברך את נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על ניצחונו במשאל העם. לא זרי פרחים, גם לא ברכות ואיחולים. אלה הגיעו משלושה ידידים בלבד: מנהיג חמאס, חאלד משעל; נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב; ואמיר קטאר, השייח' תמים. ולא, אף אחד מהם לא יכול להיחשב כתמיכה בינלאומית ממשית. ודאי לא חמאס, המוגדר ארגון טרור. במה שקשור לאזרבייג'ן, אי אפשר היה לצפות ממנה למשהו אחר. היא מעין האחות הקטנה של טורקיה. קטאר, האמירות העשירה והזערורית, חולקת עם טורקיה תמיכה בתנועת האחים המוסלמים ובחמאס, וגם שיתוף פעולה צבאי אינטנסיבי. כך שגם התמיכה הזו הייתה צפויה.
באירופה, לעומת זאת, עיקמו את האף. גם בעולם הערבי איש לא בדיוק אץ לברך. ארדואן אמנם זכה בהכרה בינלאומית בתוצאות המשאל, שהעביר את טורקיה ממשטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי, אבל הכרה מסויגת מאוד. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, בסגנונה המאופק והשקול, קראה לארדואן לנהל "שיח של כבוד" עם האופוזיציה ועם החברה הטורקית. הצרפתים מצדם הודיעו כי "יעקבו מקרוב" אחרי הדו"ח הסופי של המשקיפים הבינלאומיים במשאל, במיוחד בנוגע להחלטת ועדת הבחירות הטורקית לספור גם מעטפות בלתי חתומות, מה שהעלה חשש כבד לזיוף התוצאות.
גם מחלקת המדינה האמריקאית הוציאה הודעה שניכרה בה יותר מרוח של הסתייגות. היא אמנם הכירה בתוצאות משאל העם הטורקי, אך הזהירה בצורה הברורה ביותר מפני דיכוי ופגיעה בזכויותיהם של יריביו הפוליטיים של ארדואן: "אנו מצפים מממשלת טורקיה להגן על החירויות ועל זכויותיהם הבסיסיות של כל אזרחי טורקיה, בלי קשר להצבעתם", נכתב.
החשש הוא כי בהיעדר מערך של איזונים ובלמים, המעבר ממשטר פרלמנטרי לנשיאות ביצועית עם אישיות הפכפכה מסוגו של ארדואן, הוא מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. השיטה הנשיאותית החדשה מעניקה לארדואן סמכויות-על, ובהן חסינות מהעמדה למשפט לכל ימי חייו לצד מינוי שרים ושופטים. על פניה היא מוחקת את עקרון הפרדת הרשויות. כזכור, היה זה ארדואן עצמו שאמר כי מבחינתו הדמוקרטיה היא אוטובוס שבסוף הדרך יורדים ממנו. השאלה כעת היא עד כמה רואה עצמו ארדואן קרוב ליעד שבו ירד מן האוטובוס. האם המשאל הוא התחנה האחרונה, או שיש עוד אי-אלו תחנות בדרך?
המסר הבינלאומי לארדואן היה אפוא ברור: נכון לעכשיו ניצחת, אך הלגיטימיות שלך מוטלת בספק. באותן 24 שעות נאלץ ארדואן להודות בינו לבין עצמו, שהיבול המדיני שלו היה פתטי להחריד: אמיר אחד, מנהיג תנועת טרור אחד, ונשיא אחד שרק באחרונה מינה את אשתו לסגניתו. לא משהו שאפשר להתגאות בו.
אבל אז הכול השתנה. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הרים טלפון לארדואן ובירך אותו על נצחונו, בצעד שהותיר את הפקידים בסטייט-דיפרטמנט פעורי פה. טראמפ, מתברר, לא העלה בשיחה שום השגות בנוגע למשאל העם הטורקי או כשרותו. לא דיברו שם על עקרון הבלמים והאיזונים, החיוני כל כך במשטר נשיאותי. בטח לא על אוטובוס הדמוקרטיה והתחנה האחרונה. דיברו תכל'ס.
על פי בכירים בממשל האמריקאי, רוב השיחה עסקה במצב בסוריה. יום לאחר השיחה הטלפונית אף הודיע שר החוץ הטורקי, מבלוט צ'בושאולו, כי בקרוב מאוד שני המנהיגים ייפגשו. תאריך לא ניתן עדיין, אך כנראה המפגש ייערך בסמוך לפסגת נאט"ו במאי הקרוב. מבחינת ארדואן בהחלט מדובר בהישג חשוב.
האם טראמפ הוציא בשביל ארדואן את הערמונים מן האש? בינתיים התשובה היא כן. ארדואן זקוק כעת מאוד ללגיטימציה בינלאומית. ניצחונו במשאל העם התקבל על חודו של תער. טורקיה מפולגת כעת בין 51 אחוזים שהצביעו 'כן', ל-49 אחוזים שאמרו 'לא'. וזה בלי לקחת בחשבון את כל ההפרות הפוטנציאליות, הכוללות מסה כבדה של אזרחים שמסיבות שונות נמנע מהם להצביע. בין היתר מדובר בחצי מיליון אזרחים כורדים עקורים בארצם, שאילו רק ניתנה להם האפשרות להצביע במקום יישובם הזמני היו מצביעים נגד.
לכן, אומר חי איתן כהן-ינרוג'ק, חוקר טורקיה המודרנית באוניברסיטת ת"א, על ארדואן להראות לעם הטורקי שהעולם מכיר במנהיגותו. שהוא יצא גבר. ומכיוון שברור שאירופה דוחה אותו, חשוב לו מאוד לקבל לגיטימציה חיצונית מסין ומרוסיה. האם הוא ציפה למחווה טלפונית מוושינגטון? נראה שלא. הרעיון, מעריך כהן-ינרוג'ק, עלה רק לאחר ניצחונו של השליט הטורקי.
מי יזם את השיחה? לא ברור. מה גם שיחסי טורקיה-ארה"ב בשנים האחרונות לא היו פשוטים כלל ועיקר. מעבר לרטוריקה אנטי-אמריקאית מזדמנת, הרפרטואר של ארדואן כלל גם תמיכה בדאעש. עד לא מכבר היה הגבול הטורקי מקום מעבר כמעט מוסדר ללוחמי 'המדינה האסלאמית' בדרכם לסוריה. ארגון הביון הטורקי MIT העביר להם נשק וציוד לוחמה, ואִפשר לארגון הסוני הרצחני להרוויח הון עתק בהברחות נפט משני צדי הגבול. שלא לדבר על כך שאנשי דאעש הפצועים מצאו מקלט בבתי חולים בדרום טורקיה. וכל זה בשעה שטורקיה חברה בברית נאט"ו.
אז מה בכל זאת גרם לדונלד טראמפ לבצע מחווה נדיבה כל-כך כלפי ארדואן? התשובה מורכבת. ברמה האסטרטגית, אם טראמפ ויועציו הצבאיים רוצים להגיע לאיזשהו הסדר בסוריה, כזה שגם יטפל עבורם בשאלה הדוחקת של הפליטים הסורים, טורקיה היא המפתח. בבית הלבן הולך ומתקבע כנראה רעיון "האזורים הבטוחים" לפליטים הסורים לאורך הגבול הטורקי, כפתרון טוב ומתקבל. ממשל אובמה התנגד לרעיון.
בממשל טראמפ חושבים אחרת. מבחינת ארדואן, זה הפתרון האולטימטיבי. יישוב האזורים הסמוכים לגבול הסורי-טורקי בפליטים סורים, הוא המתכון הטוב ביותר לשיטתו למניעת היווצרותה של ישות כורדית סמוך לגבול, שהוא כל כך חושש ממנה. כך שמדובר בשיתוף אינטרסים טורקי-אמריקאי מובהק.
איך זה בדיוק מתיישב עם העובדה שבני הברית העיקריים של ארה"ב בסוריה במלחמתה בדאעש הם לוחמי המיליציה הכורדית (YPG), השואפים להקמת ישות כורדית עצמאית? תשובה: זה לא. התוכנית האמריקאית לכיבוש ראקה בירת דאעש, מסתמכת בעיקר על המיליציה הכורדית.
מבחינת הכורדים, מדובר בצעד בוגדני. אין מילה רכה יותר לתאר מפנה פוטנציאלי כזה. האם יש לו סיכוי? הכורדים יודעים שהתשובה היא כן. ארדואן כבר הציע לשתף את הצבא הטורקי במתקפה על ראקה, אם רק הכורדים יורחקו ממנה. אם טראמפ ילך במתווה הארדואני, כיצד הוא יצדיק את הבגידה בכורדים? תשובות בשלב זה אין. ההיסטוריה מראה שבגידה בכורדים לא תהא בגדר חידוש מסעיר. במאבקם למדינה משלהם נבגדו הכורדים שוב ושוב.
אבל החישובים האסטרטגיים הם רק חלק מן התמונה. התקשורת האמריקאית קיימה השבוע דיון מרתק בשאלה מדוע הרים טראמפ טלפון לארדואן. בדיון עלו שני מניעים. הראשון, בעל אופי פסיכולוגיסטי: טראמפ, נטען, מראה תבנית התנהגות של משיכה והערצה למנהיגים חזקים. הרומן שלו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין איננו בלעדי. הוא גם שיבח את נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה על מלחמתו בסמים, למרות שיטותיו השנויות במחלוקת, שלא לומר ברבריות.
המניע השני שנידון מרתק עוד יותר. לטראמפ, מתברר, יש בטורקיה אינטרסים כלכליים כבדים. בלב איסטנבול מתנוסס זוג מגדלים הנושאים את שמו, והמניבים מדי חודש רווחים במיליוני דולרים. האם הייתה לכך השפעה על החלטתו להרים טלפון לארדואן? הוכחות אין, אבל סימני שאלה יש.
טראמפ ויועציו נוהגים לטעון בדרך כלל כי אין ניגוד עניינים בין עסקיו ונכסיו ברחבי העולם ובין נשיאותו. בהקשר זה, מגדלי טראמפ באיסטנבול הם יוצאי דופן. בריאיון שהעניק ב-2015 לסטיב בנון, היום יועצו האסטרטגי ואז עדיין העורך הראשי של אתר 'ברייטברט', הודה טראמפ כי עסקיו בטורקיה אכן בעייתיים.
"יש לי בעיה קטנה של ניגוד עניינים", הודה הנשיא לעתיד, "יש לי בניין מרכזי באיסטנבול, משהו מוצלח מאוד. לא מדובר במגדל האחד הרגיל, אלא בשני מגדלים". האורח הראשי בחנוכת הבניין באיסטנבול, ניחשתם נכון, היה לא אחר מארדואן עצמו. אז עדיין ראש ממשלת טורקיה. בטוויטר אפשר עדיין למצוא ציוצים של טראמפ ובתו איוונקה, המודים לארדואן על השתתפותו בטקס.
זו לא הפעם היחידה שבה הזכיר טראמפ את מגדליו באיסטנבול. זמן קצר לאחר בחירתו לנשיא שוחח דונלד טראמפ עם ארדואן בטלפון. במהלך אותה שיחה אזכר טראמפ במובלע את אחד משותפיו הטורקיים במגדליו באיסטנבול, בצטטו שבחים מפיו על ארדואן. האם היה זה מקרי, או שטראמפ לא חשב יותר מדי לפני שאמר מה שאמר? לא ברור. עובדה היא שכבר ב-2015 היה מודע לניגוד העניינים.
האם לטראמפ הנשיא יש סיבה לחשוב שלארדואן יש מנוף כלכלי על עסקיו, מה שאולי גרם לו להרים השבוע טלפון לשליט טורקיה ולברכו על ניצחונו במשאל העם? בדצמבר האחרון דיווח השבועון 'ניוזוויק' כי ארדואן אמר למקורביו שכדי לגרום לטראמפ להסגיר לטורקיה את פתהוללה גולן, יריבו הפוליטי היושב בגלות בפנסילבניה, עליו לייצר לחץ מתמיד על שותפו הטורקי של טראמפ באיסטנבול.
המחשבות הללו אינן מופרכות. וזה בלי להזכיר את ההסתבכות המוזרה של הגנרל פלין, יועצו לביטחון לאומי המודח של טראמפ, שאיכשהו שכח לדווח על עסקיו בטורקיה. גם זה, בנתונים מסוימים, עלול ליצור מעין לחץ על טראמפ.
אגב, כמו כל שליט עליון, גם ארדואן ירצה להשאיר אחריו מורשת פיזית ניכרת לעין. פרויקטים פרעוניים קוראים לזה. ובמקרה של ארדואן, פרויקטים סולטניים. הוא כבר בנה עוד גשר מעל הבוספורוס, ומנהרה תת-ימית באיסטנבול שמחברת בין אסיה לאירופה. זה עתה נפתח גשר חדש בגליפולי הנושא את השם הטעון 1915, ומקצר את הדרך בין צפון טורקיה לדרומה. ועוד לא דיברנו על שדה התעופה השלישי ההולך ונבנה באיסטנבול, וכבר עתה טוען לתואר שדה התעופה הגדול בעולם.
אחד הנושאים החשובים הצפויים לעלות בפגישה הקרובה בין טראמפ לארדואן, אומר כהן-ינרוג'ק, הוא זכות הנחיתה של 'טורקיש איירליינס' בארה"ב. זו לא רק דרכו של ארדואן להנציח את עצמו ולמלא בתוכן את החזון הניאו-עות'מני; באופן זה הוא מוכיח שהכלכלה הטורקית איתנה, גם כאשר 'סטנדרט אנד פור' מורידה את דירוג האשראי של ארצו.
עד לפסגת טראמפ-ארדואן הקרובה יש לנשיא טורקיה זמן לתכלל את מהלכיו הבאים, בעיקר מול שני מנהיגים חזקים נוספים: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא סין שי ג'ינפינג. במוקד היחסים עם סין תעמוד שאלת יחסו של ארדואן לאויגורים, המיעוט המוסלמי הסיני שארדואן כבר הגדיר אותו בעבר כמייצג התרבות הטורקית המקורית העתיקה. הסינים, לעומת זאת, רואים באויגורים בעיקר פוטנציאל לטרור.
במה שקשור לרוסיה, ארדואן, הנשיא הכול יכול, יצטרך לחשב היטב את מהלכיו. לא מן הנמנע שפוטין יפתיע את ארדואן במהלך בסוריה, שיאפשר לו להגיע קרוב יותר לדיאלוג עם טראמפ בדרך למטרתו העיקרית: הסרת הסנקציות הכלכליות מעל ארצו. על אוטובוס הדמוקרטיה של ארדואן, מתברר, יש מקום לעוד שניים-שלושה מנהיגים חזקים לפחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם