שינדלר ההולנדי: חסיד אומות העולם שלא הכרתם
"כשהגענו לאושוויץ-בירקנאו, נאמר לנו שלוקחים אותנו למקלחות ולחיטוי. לפתע, מישהו קרא בגרמנית 'זו הקבוצה של פיליפס', ומיד הזיזו אותנו הצידה". כך הציל פריץ פיליפס יהודים בתקופת השואה
ליל 6 ביוני 1944 חרוט במוחו של פרופ' ראובן ויסקופר (79) כאילו אירע אתמול. שוב הוא ילד בן 6, הדחוס בתוך רכבת מצחינה עד חנק, ועינו צמודה לחריר קטן בדופן העץ של הקרון. הדרך חשוכה. שקשוק גלגלי המתכת ובכי חרישי מפרים את הדממה. לפתע מוארים השמיים הקודרים באור כתום בוהק. עוד משלוח של מאות יהודים הולנדים, וראובן ביניהם, חוצה את שערי אושוויץ-בירקנאו. הרכבת נעצרת ונהר אדם נשפך החוצה לקול צעקות החיילים.
ראובן הקטן אוחז בחוזקה בידה של אמו, רחל, כאשר הוא מבחין בעשן השחור המיתמר מתוך ארובה במחנה. הוא שואף את אוויר הלילה הקר, ואת ריאותיו ממלא ריחו החריף של בשר חרוך. יחד עם שאר האנשים הוא צועד בתוך טור ארוך ושפוף, עד שניתנת הוראה מפתיעה: לעצור.
"נאמר לנו שלוקחים אותנו למקלחות ולחיטוי, ומולנו עברו אנשים כפופים ורזים, עם בגדי פסים בשחור ולבן. לפתע מישהו קרא בגרמנית 'זו הקבוצה של פיליפס', ומייד הזיזו אותנו הצידה", הוא משחזר במבטא הולנדי כבד את הרגע שבו זכה בחייו. "עד היום איני יודע בוודאות אם פנינו היו מועדות למשרפות, כי הייתי מבוהל מזעקות הכאב והבכי שנשמעו מכל עבר, אבל אמי סיפרה לי שבאותם רגעים עשינו את דרכנו לתאי הגזים - וניצלנו ברגע האחרון".
האיש שבזכותו ניתנה הפקודה לעצור, פקודה שככל הנראה מנעה את שליחת חברי הקבוצה להשמדה מיידית, הוא פריץ פיליפס - מבעליה של ענקית החשמל והאלקטרוניקה ההולנדית הנושאת את שם משפחתו.
אם לא שמעתם עליו מעולם, אתם לא היחידים: אף על פי שפיליפס סייע אישית ל-382 יהודים מהעיר ההולנדית איינדהובן לעבור בחיים את שנות הכיבוש הנאצי, סיפורו כמעט אינו ידוע בישראל. הוא אמנם הוכר ב-1996 כחסיד אומות העולם, אך המידע על אודותיו ברשת דל וחסר, ואין לו ערך משלו בוויקיפדיה בעברית. אימפריית מוצרי החשמל שהשאיר אחריו, לעומת זאת, שווה היום מאות מיליארדי יורו.
בערב 19 באוגוסט 1943 החרידה את אמו של ראובן נקישה רמה על הדלת. האלמוני שעמד בפתח הודיע כי אב המשפחה הועבר לפיכט, ולמחרת גם היא ובנה יצטרפו אליו. בבוקר אסף אותם אוטובוס עמוס במשפחות יהודיות. "אף אחד לא שאל שאלות, כי פיליפס הבטיח שיהיה בסדר", אומר ראובן.
"לאורך הנסיעה הפנים שלי היו דבוקות לחלון, ולא שמתי לב שהגענו למחנה. חייל גרמני עם קסדה על הראש נעמד מול השמשה ואני נבהלתי. עד היום אני זוכר את תווי הפנים המפחידים שלו, כי הוא חוזר אלי מדי פעם בחלומות". ראובן נשלח לביתן הילדים, הרחק מהוריו. בגדיו הוחלפו לסרבל כחול, ובכל בוקר העירו אותו בצעקות למסדר, ספירה וצחצוח נעליים.
בספטמבר 1943 שוחרר פריץ ממעצרו וגילה כי חלק מאנשיו גורשו למחנות בגרמניה. לעובדים שנותרו בפיכט (ובהם אביו של ראובן) הוא הורה בחשאי לשים מעט חומצה או חול בתוך הנורות שייצרו, כדי שייהרסו בתוך זמן קצר, וכך לחבל - ולו במעט - בפעילות הכובש הגרמני.
באפריל 1944 ציין ראובן את יום הולדתו השישי, ואביו הצליח להתחמק מאגף המבוגרים ולבקר אותו. "הוא הביא לי מטוס שזוהר בלילה, שאותו החליף תמורת חפיסת סיגריות. קפצתי משמחה ושמתי את הצעצוע מול המיטה. למחרת הגיע חייל גרמני ולקח אותו. זו היתה טראומה מבחינתי".
מה עשיתם במחנה?
"הילדים היו בחדר ששימש כגן, את אמא שלחו לעבודות תפירה ואבא עבד ב'פיליפס קומנדו'. ידענו שפריץ שומר עלינו שם, אבל לא יכולתי שלא לפחד משקשוק הרכבת שנשמע בחלק מהלילות אחרי כיבוי האורות. ידענו שהיא נוסעת לאושוויץ ושמדובר במשהו רע, אבל אף אחד לא העלה בדעתו עד כמה זה מחריד".
במאי 1944 החלו הגרמנים לשלוח קבוצות של יהודים ששהו בפיכט אל אושוויץ-בירקנאו. חלקם היו עובדים של "פיליפס קומנדו" ובני משפחותיהם. החיים בפיכט נראו כקייטנה בהשוואה לייסורים ולסבל שהמתינו להם בפולין.
ב-2 ביוני 1944 עלו גם ראובן ואמו לרכבת האימים, לאחר שאביו נשלח יום קודם לכן למחנה עבודה סמוך לאושוויץ. בתוך הקרונות היו 14 ילדים נוספים מאיינדהובן, חלקם בני גילו. "ארבעת ימי הנסיעה היו הקשים ביותר בכל התקופה הזו", נסדק קולו.
"כשלא עמדנו, ישבנו צפופים על הרצפה המזוהמת. הסירחון היה נורא. 80 איש בקרון עם שני דליים לצרכים. אם אכלנו משהו, זו היתה פרוסת לחם יבשה. אנשים התמוטטו. חלק מהם מתו מול עיניי, ואז הגרמנים היו פותחים את הדלת וזורקים את הגופות החוצה כאילו היו אשפה. בשלב מסוים עצרנו בברסלאו בפולין, שנקראת היום ורוצלאב, ומתוך החריר בדופן ראיתי אישה מטופחת עם כובע ירוק. קינאתי. אנחנו הובלנו כמו צאן לטבח ובחוץ עולם אדיש".
כאמור, עם הירידה מהרכבת הופרדו בני משפחותיהם של עובדי "פיליפס" משאר היהודים. לאחר שנלקחו לחיטוי ולגזיזת שיער, הוטבע בכוח המספר הסידורי בבשרם. על זרועו של ראובן מתנוססות הספרות 188934, כעדות נצחית לברוטליות בלתי נתפסת. "כאב לי כי הנאצי הכניס את הדיו בעזרת לוח עץ עם מסמרים. משכתי את היד ומאז הסיפרה 9 מעט מרוחה. הנאצי התעצבן עלי ואמר שבזכות הקעקוע אזכה לחיות עוד שבוע".
מאותו רגע ראובן מתקשה לשחזר במדויק את השהות במחנה ההשמדה, למרות זיכרונו יוצא הדופן. ההלם, ההשפלה, הניתוק הכואב מהוריו, גילו הצעיר וכנראה גם מרחק השנים עושים שמות בנפשו. מסיפורים בודדים ששמע לאחר המלחמה התברר כי נשלח עם הילדים לביתן שבו שהה מנגלה, והצורר הנאצי קיבל את פניו בחיוך מרושע ושאל לשלומו.
הוא עצמו זוכר היטב את בגדיו הלבנים והמגוהצים. "הביתן היה אורווה, עם שוקת גדולה במרכז, והחיילים כיוונו אותי למיטת עץ עירומה שהיתה האמצעית מבין שלוש קומות. קיבלתי פרוסת לחם והורו לי להשאיר חצי ממנה ליום המחרת. בלילה הגיעה חולדה וממש נלחמתי איתה על האוכל, עד שהיא נשכה לי את היד. מאותו יום אכלתי במקום את מה שקיבלתי".
במקביל לתלאותיהם של ראובן ואמו, פריץ שוב הפעיל את קשריו עם הנאצים. הוא מסר להם רשימת שמות של עובדים נוספים, שלא נשלחו לאושוויץ, והם עברו למחנה רייכנבך בגרמניה, שם עסקו בייצור מכשירי רדיו ופנסים עבור הצבא הנאצי.
אך ביולי 1944 סר חינו של פריץ בעיני הצבא הגרמני: הם התרגזו על הציוד שהתקלקל כל הזמן ועל דאגתו הבלתי נלאית ליהודים, והחליטו לעצור אותו בשנית. בכתבה שפורסמה בעבר בעיתון הפנימי של החברה, הנקרא "פיליפס קוריור", סופר כי רגע לפני שעצרו אותו נמלט פריץ דרך חלון משרדו באיינדהובן והסתתר בחסות המחתרת ההולנדית במקום שנותר עלום עד היום. בתגובה עצרו הנאצים את אשתו, סילביה, וכלאו אותה למשך שישה ימים בפיכט.
איינדהובן שוחררה מהכיבוש הגרמני בספטמבר 1944, כחצי שנה לפני סיום המלחמה, ופריץ יצא ממחבואו ושיקם את המפעל. אך מכונת המוות באושוויץ עדיין פעלה במלוא תפוקתה. בנובמבר 1944 היה ראובן חולה וחלש, והגרמנים העבירו אותו לביתן של הצוענים. מדי יום ישב על אבן בחוץ ושר בבכי שירי ילדים בהולנדית.
ידעת היכן נמצאים הוריך?
"על אבא ידעתי רק אחרי המלחמה", דומע ראובן ללא הרף. "הוא נשלח למחנה עבודה ועשו עליו ניסויים. הוא חויב לרוץ כל יום מסביב כשעל גבו שק אבנים במשקל 50 ק"ג, וקיוו שימות מהעבודה הפיזית. את אמא ראיתי כשלושה שבועות לפני השחרור, בתחילת ינואר 1945. היא שמעה מאחת הצועניות שיש לי דלקת ריאות ואני עומד למות, אז היא ברחה מביתן הנשים. למרות השלג היא צעדה כמה מאות מטרים כשרגליה יחפות ועל גופה רק סדין. כשראתה את מצבי היא חזרה לביתן שלה כדי לקבל אישור מהקאפו ושוב הגיעה אלי. היא נשכבה לידי וחיבקה אותי עד שהתחממתי. בזכותה אני חי".
בבוקר 18 בינואר 1945 העירו את ראובן ואמו צרחות בגרמנית, המורות לכל האסירים לצאת החוצה, אחרת יירו בהם למוות. "בחוץ היו מינוס 30 מעלות והתעקשתי לחזור לביתן. שמענו יריות בחוץ. הסתבר שהרוסים התקרבו למחנה והנאצים רצחו את מי שיכלו. אחר כך הם העלו יהודים לרכבת ופוצצו אותה".
במקביל חויבה קבוצה של יהודים לצעוד ברגל לכיוון גרמניה, במה שכונה "צעדת המוות". בדרך טבחו בהם הגרמנים ללא רחם. העובדה שראובן ואמו נותרו בצריף הרעוע הצילה את חייהם. תשעה ימים אחר כך, ב-27 בינואר, נכנס הצבא האדום לאושוויץ ומצא 7,500 אסירים יהודים חיים. ראובן ורחל היו ביניהם.
מה אתה זוכר מיום השחרור?
"אמרתי לחיילים הרוסים שאני רעב והם נתנו לי צנצנת קוויאר. הם הובילו אותנו למשאית, ואני טיפסתי ראשון למעלה, פרשתי ידיים לצדדים, ואמרתי שאף אחד לא עולה לפני אמא שלי. דאגתי לה. הייתי בטוח שאבא נספה והיא היחידה שנותרה לי".
תלאותיהם של האם ובנה לא הסתיימו ברגע שבו הובלו במשאית למנזר בכפר אושווינצ'ים הסמוך. האסירים התשושים הושמו בתוך אולם גדול בקומה השנייה, והדלת ננעלה מאחוריהם. "אמרתי לאמא שלא השתחררנו מהגיהינום כדי שיסגרו אותנו שוב, ואחרי יומיים ברחנו. קשרנו סדין לסדין כמו שרואים בסרטים, שמנו שמיכות על הכתפיים והשתלשלנו מהחלון. רק התקווה החזיקה אותי כשצעדנו בשלג יותר מ-30 ק"מ עד לקטוביץ' שבדרום פולין.
"בעיר פגשנו חיילים הולנדים, שלקחו אותנו תחת חסותם. כל מה שקרה שם נמחק לי מהזיכרון עד לאפריל 1945, יום הולדת 7 שלי. נסענו ברכבת לרובע היהודי בצ'רנוביץ' באוקראינה, ואמא ביקשה נדבות ברחוב כדי לקנות לי שוקולד".
ב-7 במאי 1945 היו ראובן ואמו בדרכם אל החופש. הם נסעו לאודסה, שם עלו על אונייה שעשתה את דרכה למרסיי שבצרפת. "עברנו דרך מיצרי הדרדנלים, ומכיוון שהיו מוקשים ליד יוון וטורקיה עשינו סיבוב ועברנו מול חיפה. אמא אמרה לי שזו מדינת היהודים. נשבעתי שאגור בארץ הזו כשאגדל".
לאחר שעגנו, עלו השניים על רכבת לאנטוורפן שבבלגיה ומשם המשיכו לאיינדהובן. הם הגיעו לעיר מגוריהם ומצאו עצמם לבד. אף אחד לא המתין להם בתחנה, ובביתם התגוררה משפחה אחרת. הם התנחלו אצל חברים והתלבטו כיצד להמשיך בחייהם.
בהדרגה, ולאחר כניעתו של הצבא הנאצי ושחרור שארית הפליטה ממחנות ההשמדה, החלו לחזור לאיינדהובן העובדים של "פיליפס" שנותרו בחיים. רק מחצית מאנשי מחלקת ה"סובו" שרדו את התופת, ופריץ העסיק את כולם ואף שילם להם שכר מלא עבור התקופה שבה חלקם התחבא מאימת הנאצים או נשלח לאושוויץ.
וכך, חודשיים אחרי שראובן ואמו שבו לעיר, הופיע האב בפתח הבית שבו התגוררו. האם חיבקה אותו ובכתה מאושר, ואילו ראובן הסתגר בחדרו. "הוא היה רזה מאוד, כמו בתמונות של ניצולי השואה, ופחדתי. לקח לי שעה עד שנרגעתי והסכמתי לגשת אליו. הסתבר שאבא איתר אותנו ברשימות הניצולים. מייד מצא לנו בית אחר באיינדהובן, בזכות הכספים מ'פיליפס'".
לבית הספר חזר ראובן רק בגיל 9. הוא נכנס לכיתה ד', אולם התקשה בלימודים. כאשר התלמידים האחרים כינו אותו "יהודי מלוכלך", ביקש לעבור לבית ספר יהודי. כל המשפחה עברה לאמסטרדם והאב מצא עבודה כמנהל בכולבו העצום "ביינקורף".
מרגע שעזבו את איינדהובן הצטיין בלימודים, בעיקר במתמטיקה, פיזיקה וכימיה. אז גמלה בו ההחלטה ללמוד רפואה. ב-1956 נרשם ללימודי רפואה באמסטרדם, ושלוש שנים אחר כך פגש את מרים סלייפר, סטודנטית ניצולת שואה. הקשר ביניהם החל ב-22 ביוני 1960 באמסטרדם, בכינוס של נציגי תנועת הבונים עם דוד בן-גוריון, אז ראש ממשלת ישראל. "התאהבתי בה מעל לראש", ניצת זיק בעיניו. "כולם, כולל בן-גוריון, הבחינו שחיזרתי אחריה. מאותו יום לא נפרדנו. שלושה ימים אחרי המפגש תיעד אותנו צלם רחוב".
הם התחתנו בהולנד ב-1964, לאחר שסיימו את לימודיהם. מרים הפכה לאישה הראשונה בעולם שקיבלה תואר של מהנדסת אזרחית, וראובן היה בעיצומה של ההתמחות. כעבור שנתיים עלו יחד לישראל ולמדו באולפן בבאר שבע. הוריו נשארו בהולנד עד יום מותם.
ראובן התקבל לעבודה בבית החולים קפלן, ובמלחמת ששת הימים שימש אחראי לפצועים הקלים. ב-1968 עבר להדסה עין כרם. בשנת 1970, כשנה לאחר לידת בתם הבכורה, גלית, התגייס לחיל האוויר כאחראי מרפאה. לאחר שנתיים של שירות חזר להדסה והקים את המחלקה להשתלות כליה. במלחמת יום הכיפורים עזב את עבודתו ושימש רופא של יחידת הפינוי המוסק 669. לאחריה יצא לשנת השתלמות בלוס אנג'לס, שם נולדה בתם השנייה, מיכל. בדצמבר 1975 עבר לבית החולים ברזילי.
את שמו בנה פרופ' ראובן ויסקופר במחקריו הרבים על כלי דם, ובעיקר כאשר יזם ב-1977 פרויקט בן עשר שנים, שנחשב אז חסר תקדים. הוא טיפל ועקב אחר כ-12 אלף מתושבי אשקלון והסביבה, חלקם בעלי סיכון גבוה למחלות לב ולחץ דם, והוכיח כי תוכנית התנהגותית לשינוי אורח החיים מובילה לירידה בתחלואה ובתמותה. במקביל הקים שני מרכזים לטיפול בחולי דיאליזה מחוץ לכותלי בית החולים, דבר שנחשב באותם ימים למהפכה.
בשנות התשעים היה ראובן בין הממליצים על הענקת אות חסיד אומות העולם לפריץ פיליפס. אנשי יד ושם מצאו וקבעו כי "פיליפס הרגיש שהוא אחראי הן להמשך פעולתו של המפעל והן לרווחתם של אלה מבין עובדיו שאוימו על ידי החוקים הגזעניים של הנאצים - היהודים. הוא היה נחוש בדעתו להגן עליהם מפני גירוש. בחוגים גרמניים היה ידוע כי לפריץ 'אהדה יהודית', שאותה לא ניסה להסתיר. אין ספק שפריץ פיליפס סייע רבות בהצלת יהודים רבים, ומתוך קבוצת 'סובו' שגורשה לאושוויץ שרדו כמחצית".
במעמד הענקת האות, ב-1996, פגש ראובן לראשונה באיש שהשפיע יותר מכל על חייו ועל חיי הוריו, והוא כבר בן 91. "התנצלתי בפני פריץ על שחיכינו 50 שנה", הוא אומר. "אחרי המלחמה אף אחד לא רצה לשמוע אותנו, הניצולים, ואחר כך אנחנו לא רצינו להתעסק בזה. התרומה שלו לעם היהודי היתה גדולה. תמיד תהיתי איך נראה פריץ, 'שינדלר ההולנדי' בעיניי, כי לנצח הוא יהיה הגיבור האישי שלי. הטקס התקיים בשגרירות ישראל בהאג ואיתי היו עוד שני ניצולים, הנס נח ואחותו רחל. ממרומי גילו פריץ היה צלול וחייכן. מאוד התרגשנו. בזכותו שלושתנו חיים".
זמן מה לאחר הטקס הצנוע העניק פריץ ראיון קצרצר לעיתון הפנימי של חברת "פיליפס", שבו אמר כי "מה שעשינו בשביל העובדים היהודים היה מובן מאליו. עזרנו ושמרנו עליהם היכן שיכולנו. התואר שקיבלתי הוא לא בשבילי, אלא ביטוי הערכה לרוח ששררה אז ב'פיליפס'. אני תקווה שהרוח הזו עדיין קיימת".
עד ליום מותו ב-2005, והוא בן 100, נותר פריץ אדם צנוע ושקט. הוא מעולם לא התפאר במעשיו, ושתק גם כאשר פועלו הדומה של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שהציל 1,200 יהודים, הונצח על ידי הבמאי ההוליוודי סטיבן שפילברג. גם בני משפחתו ממשיכים את דרכו, ועד היום סירבו בנימוס לדבר על פועלו החשוב של אביהם וסבם. באתר הרשמי של החברה לא מוזכר דבר על הצלת יהודים בתקופת השואה או כל רמז להיסטוריה המשפחתית.
היום ראובן הוא סב לחמישה נכדים. מרים נפטרה זה מכבר. לפני עשור התגלה אצלו גידול בעמוד השדרה, ולמרות ההקרנות שעבר, המחלה ממשיכה להתפשט. בשנה האחרונה הוא אינו מסוגל ללכת ומתנייד גם בביתו שבאשקלון בקלנועית חשמלית קטנה. "אין מה לעשות, רק לחכות למוות", הוא אומר בטון מפוכח. "כרופא למדתי את הגידול, ובחרתי שלא להיות קורבן לטיפולים שלא מועילים. מבחינתי הרווחתי עשר שנות חיים ואני מנצל אותן לטיולים בעולם עם מלווה ונהג. באחד מהם חזרתי לבית שבו התגוררתי בילדותי, והדיירים הנוכחיים נתנו לי ספר על אושוויץ ובו צילום של מסמך הכניסה שלי לבירקנאו. הלקח שלמדתי מפריץ פיליפס הוא שצריך לנצל את החיים עם תום".
אקו"ם