ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"חגי היה מומחה בהפלת מחיצות. נזכור אותו חי ומחייך"

מותו של רס"ן חגי בן-ארי, הפצוע הקשה ביותר של 'צוק איתן' שנפטר בינואר האחרון, נגע ללב עם ישראל. שני מפקדים וחברים טובים, מפקד גדס"ר צנחנים סא"ל אורי דאובה, ומח"ט בנימין אל"מ יובל גז, מספרים על קצין מבריק שדיבר עם חיילים בגובה העיניים

הנהגים שחלפו בצומת גולני בצהרי 28 ביולי 2015, נתקלו במחזה מוזר. קבוצה של כעשרה לוחמי צה"ל עמדו שם במשך שעה ארוכה, כומתות אדומות על ראשיהם ודגלי סיירת צנחנים מאחוריהם, ובידיהם שלט גדול שעליו נכתב "איתך לאורך כל הדרך".

היה זה צוות מסיירת צנחנים בפיקודו של סא"ל אורי דאובה, מפקד גדס"ר צנחנים (הגדוד שתחתיו נמצאות הסיירת החטיבתית, פלוגת ההנדסה ופלוגת 'עורב'), שהמתין בסבלנות עד שבצומת יעבור אמבולנס. בתוך האמבולנס שכב דומם ומחוסר הכרה רס"ן חגי בן־ארי, הפצוע הקשה ביותר ממבצע 'צוק איתן', שבאותו יום הועבר לשיקום מבית החולים לביתו שברמת-הגולן.

"באותה תקופה היינו בתעסוקה מבצעית באזור ג'נין", משחזר סא"ל דאובה. "היה לי ברור שאנחנו עושים הפסקה של כמה שעות ומגיעים לעשות מסדר כבוד, גם אם מאולתר, לחגי. כולנו היינו מודעים למצבו הקשה וידענו שהוא כנראה לא יראה ולא ישמע אותנו, אבל זה בכלל לא היה משנה. עצם זה שהוא היה נוכח שם בגופו, הביא אותנו אליו. סוג של מחויבות ורעות אמיתית, שנבחנת גם ואולי בעיקר כשהאדם שהכרת נמצא במצב ובמקום אחר מזה שבו הכרת אותו".

רבות נאמר ונכתב על רס"ן חגי בן-ארי, שהלך לעולמו לפני ארבעה חודשים. עם ישראל כולו התרגש מההספדים של בני משפחתו, ובהם רעייתו מוריה. כעת, לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל שבו נוסף שמו של חגי לרשימה הארוכה והכואבת של הנופלים במלחמות ישראל, מדברים עליו לראשונה גם אחיו לנשק - האנשים שהיו הכי קרובים אליו בשדה הקרב, שבילו איתו ימים וחודשים במבצעים, אימונים וקרבות, ולמדו להכירו לעומק ומצדדים שונים ומגוונים.

סא"ל אורי דאובה, בן קיבוץ עין-צורים, הוא אחד מהם. לשיחה הצטרף גם אל"מ יובל גז, כיום מח"ט בנימין ובתפקידו הקודם מפקד יחידת מגלן. לא היה פשוט לארגן את הפגישה הזו, שנערכת בשעת ערב מאוחרת בבסיס החטיבה המרחבית בנימין שליד בית-אל. מדובר בשני קצינים עסוקים מאוד, שתחת פיקודם נמצאים מאות חיילים. סא"ל דאובה מגיע אליה במיוחד מפעילות יחידתו באזור הצפון. אחריה הוא יחזור לחייליו, מוותר על שעות שינה יקרות למען הריאיון. "זה חשוב לנו", אומרים שניהם, "חשוב שיכירו את חגי וידעו מי הוא היה".

אל"מ גז, בן 39, התגייס ושירת במגלן. באותו זמן הוא שמע את שמו של חגי בן-ארי מתפקידיו השונים בחטיבת הצנחנים, אך טרם הכיר אותו באופן אישי: "זה היה ברמת הרכילות החטיבתית שעוברת בכנסים ותרגילים משותפים", הוא מספר. "השמועות טענו שיש פה בחור צעיר שנועד לגדולה, מבריק, מפקד ומנהל ביד רמה. שמו הלך לפניו כבר בהיותו קצין אג"מ בגדוד 890".

"ההיכרות האינטימית יותר הייתה כשחזרתי ליחידת מגלן אחרי 12 שנים שבהן הייתי במקומות אחרים בחטיבה. כמפקד החדש של היחידה התחלתי בחפיפות ושיחות עם הקצינים השונים. חגי היה אחד מהם, כמפקד מגמת האימונים וההכשרות. צריך להבין שהתפקיד הזה הוא מורכב ומסובך מאוד, הן מקצועית הן אנושית. בדרך כלל ממלאים אותו מפקדים מנוסים, קרובים לגיל 35 בעלי רזומה ארוך ביחידה.

"חגי היה צעיר, בקושי בן 30, חדש ביחידה, וכבר פיקד על אחת הזרועות הכי חשובות שלה. זה היה נראה לי מוזר, וביני לבין עצמי תהיתי איך הוא מסוגל לעשות את זה. אבל אחרי חמש דקות של שיחה איתו הבנתי. זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון. בזמן קצר מאוד פיתחנו מערכת יחסים חברית כאילו אנחנו מכירים עשרים שנה. הוא היה מומחה בהפלת מחיצות במהירות רבה ביותר. זה התחיל במבט החכם שלו, בחיוך, ואחר כך בשיחה עמוקה שהיה אפשר לנהל איתו במגוון רחב כל כך של עולמות תוכן".

"התפקיד שחגי מילא היה מסובך מכמה בחינות, ואחת מהן היא הניגודים שיש בו. מצד אחד אתה צריך לחנוך חיילים חדשים ולהיות ממש אבא שלהם. מצד שני, אין מנוס מנוקשות של יחידה קרבית ומשמעת ברזל. הניגודים המשלימים האלה חיו בחגי באופן הרמוני והפכו אותו לאדם ומפקד כל כך מיוחד. האופי של היחידה הזו הוא צוותי, מקסימום ברמת הפלוגה.

 
לרוב אין כמעט קשר בין החייל למפקד המגמה. הוא מאוד רחוק מהם. מצד שני יש גם הרבה מילואימניקים, כך שלנהל את כל העסק הזה ולאחד סביב אדם אחד את הקבוצה המאוד הטרוגנית הזו - מדובר באמנות. אני זוכר שדיברתי אז עם שני חיילים צעירים, ובמקום שידברו על המפקד הישיר שלהם או על המ"פ, הם סיפרו לי במשך כמעט רבע שעה רק על חגי ועל איזה מפקד מגמה הוא, מודל לחיקוי והערצה שקרוב אליהם ומדבר איתם בגובה העיניים. אמרתי לעצמי, יש לנו פה עסק עם מישהו מיוחד".

סא"ל אורי דאובה הכיר לראשונה את חגי כשנכנס לתפקיד סגן מפקד סיירת צנחנים: "עד אז שירַתי בגדודים של החטיבה. לעבור פתאום לסיירת זה מעבר בין תרבויות שלא תמיד הוא פשוט. מאור הפנים של חגי, והדרך החמה שבה הוא דאג שיקבלו אותי, היו יוצאי דופן. מהר מאוד עברנו לתקופה של כוננות מול גזרת עזה, ואז גילינו גם את היכולות המקצועיות הפנטסטיות שלו".

אל"מ גז: "ברור שכל הלוחמים, ודאי המפקדים ביחידות שחגי שירת בהן, הם מוכשרים ובני אדם מצוינים. אבל לא לכולם יש את היכולות להיות 'סולם יעקב' - כאלה שראשם בשמים ורגליהם נטועות היטב בקרקע. לחגי היה את המנעד הרחב מאוד הזה של יכולות. מצד אחד לא להיות מנותק מהחיילים בשטח, מצד שני להיות אסטרטג ברמה גבוהה מאוד. תמיד צחקנו עליו שהוא מתנהל כמו מח"ט".

סא"ל דאובה: "יש קצינים שחזקים יותר בתכנונים ואסטרטגיה, ויש כאלה שחזקים בצד הפיקודי ובמנהיגות. אצל חגי זה היה שניים במחיר אחד. דיברנו על זה פעם, והוא ציין שהעובדה שעשה שנת של"פ בכיתה י"ב בקריית-גת חיזקה אצלו מאוד את היכולת להתחבר לאנשים שונים".

חגי בן-ארי נולד במושב קשת בגולן בינואר 1985, כילד החמישי להוריו חני ויוני. בהמשך נולדו לו שלושה אחים נוספים. כשהיה בן שמונה עברה משפחתו למושב נוב. הוא למד בישיבה התיכונית בחיספין, ובכיתה י"ב הצטרף כאמור לתוכנית של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח) ולמד בתיכון 'גרוס' בקריית-גת. באוגוסט 2003 התגייס לסיירת צנחנים, ועם סיום מסלול ההכשרה יצא לקורס קצינים שבסיומו חזר לסיירת והתמנה למפקד צוות. תקופה קצרה אחר כך החליטו חגי ומוריה, שהייתה חברתו כמה שנים, להינשא. חתונתם נערכה בגולן בקיץ 2006.

הלווייתו של חגי בן ארי (צילום: יאיר קראוס)

 

כמפקד צוות השתתף חגי במלחמת לבנון השנייה, במבצע 'עופרת יצוקה' ובפעולות נוספות ביו"ש. לאחר שמילא שני תפקידי מ"פ - בבסיס האימונים החטיבתי ובגדוד 890 - יצא חגי ללימודים לתואר ראשון במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. עם סיום הלימודים, כשהוא כבר אב לשלושה ילדים, התמנה למפקד ההכשרות ביחידת מגלן. לקראת סוף התפקיד סוכם עם מפקד חטיבת הצנחנים, אליעזר טולדנו, שחגי יתמנה למפקד הסיירת הבא, היחידה שבה התחיל את שירותו הצבאי.

אל"מ גז: "בקיץ 2014, אחרי חטיפת שלושת הנערים, חגי הגיע אליי ואמר לי: 'המפקד, מצטער אבל אני לא יכול להמשיך ולשבת פה ביחידה. אני רוצה ללכת עם כולם לשטח ולהשתתף בחיפושים'. עכשיו צריך להבין, מגמת ההכשרות שעליה פיקד חגי היא אי של יציבות גם כשמסביב יהום הסער. יש הכשרות, יש לימודים, לא קופצים לפעילות. אבל חגי נתן לי את הכוח לעשות משהו נדיר, לעצור את הכול ולרדת עם כולם לשטח. הוא התעקש על זה, וברמת הערכים האישיים שלו לא היה מוכן להמשיך ולהביט מהצד בנעשה. הוא רצה להוביל את החבר'ה לעשייה. ואכן, בזכותו היחידה השתתפה בכל חלקי המבצע, ועצרנו את הפעילות הרגילה שלנו לשבועות רבים".

מבצע 'שובו אחים' התגלגל במהרה ל'צוק איתן', וחגי מצא את עצמו בין התפקיד שבדיוק סיים, מפקד מגמת ההכשרות במגלן, לתפקיד הבא, מפקד סיירת צנחנים. אף שטרם מונה רשמית למפקד הסיירת, הוא החליט להצטרף ליחידה עם תחילת המערכה הקרקעית. חמישה ימים לאחר מכן, ב-21 ביולי, נפצע אנושות מכדור שחדר את קסדתו.
 
אל"מ גז: "אחרי התפקיד שחגי עשה במגלן, האמת היא שהוא כבר לא היה צריך מבחינת הרזומה וההתקדמות להיות מפקד סיירת צנחנים. זה כמובן תפקיד נחשק ביותר, אבל לדעתי הוא כבר עלה מדרגה לעולם הפיקודי והניהולי. אמרתי לו 'עזוב אותך ממפקד סיירת, התפקיד שלך כרגע מקביל לסמג"ד, עוד דקה שולחים אותך לפו"ם ואתה מתקרב להיות מג"ד'.

"ניסיתי לשכנע אותו שיהיה אפשר גם אצלנו לצאת למבצעים יוקרתיים ולספק את היצר של השטח והלחימה, אבל הוא היה נעול על התפקיד הזה. הוא רצה לסגור מעגל, מה שמראה על אופי של שלמות ועומק שהיה חלק ממנו. הוא לא היה אדם של אינסטנט, לעשות משהו רק כדי להתקדם למעלה". דאובה מקשיב לגז ומחייך: "מי שהכיר את חגי ידע שלגז לא היה מלכתחילה סיכוי להשאיר אותו אצלו במגלן. לא היה על מה לדבר. הוא היה נחוש להיות מפקד הסיירת".

בן-ארי היה לוחם עז-נפש ואסטרטג, אבל גם אדם צנוע שלא נפנף אף פעם ביכולותיו או בהישגיו. אל"מ גז נזכר בסיפור שממחיש זאת: "יום אחד אני רואה אותו בשטח על מדי א'. בדרך כלל אני לא חוקר אנשים, אבל הפעם לא יודע מה נכנס בי ושאלתי אותו מה העניין. הוא ענה לי במשפט קצר שהיה לו משהו בחיל האוויר שבגללו הוא היה צריך לצאת על א'. המשכתי ללחוץ עליו, והוא אמר לי שהוא נפגש אתמול עם מפקד חיל האוויר. 'סליחה, מה לך ולמפקד חיל האוויר?', שאלתי. ואז הוא סיפר שאחד החניכים שלו ב'בני עקיבא' סיים קורס טיס, ושבאחד השלבים מבקשים מכל פרח טיס לציין את האדם שהכי השפיע עליו בחיים.

 
"כולם מציינים את סבא שלהם או את המחנך שלהם מהתיכון, אבל החניך הזה ציין את שמו של חגי, שהיה מדריך שלו כשהיה בן 15. התברר שמפקד חיל האוויר קרא לשיחה את כל האנשים הללו שהשפיעו על בוגרי קורס הטיס - חבורה של מורים וסבים ואנשים מבוגרים וחשובים, וחגי. כמובן שאם לא הייתי לוחץ עליו הוא בחיים לא היה מספר לי את זה מיוזמתו".

לצד העולם הצבאי שמילא אותו, גז ודאובה מתארים את חגי כאיש משפחה מסור במיוחד. גז: "לפני הכניסה לעזה היינו בשטחי כינוס, ובכל פעם הייתה דחייה. אני זוכר שאחד הדברים שהיו הכי חשובים לו הייתה הנסיעה עם מוריה והילדים לחופשה באילת. הוא כל כך לא רצה לאכזב אותם, והוא באמת נסע. מצד שני, לו ולמשפחה היה ברור שברגע שייקרא לקרב הוא יגיע, מה שבאמת קרה.

"מעבר למשפחה הגרעינית שמוריה והוא בנו יחדיו ושהייתה חשובה לו מאוד, אני זוכר שהייתי המום מהקשר שיש לו עם אחיו. יש להם במשפחה 'נוהל אחים' כזה שבמסגרתו פעם בשנה הם נפגשים, לא משנה מה, וזה היה מאוד חשוב לו. לא ידעתי שעוד קיימות כאן משפחות כאלה. בבית החולים כשהיה מאושפז ראיתי גם את המסירות של ההורים שלו. בשלב מסוים, כשהמצב של חגי היה יציב, אמרתי לאמו שתבוא ואראה לה את המשרד שלו במגלן, את האנשים שחינך, רציתי לעשות לה סיור. היא לא הסכימה לצאת מבית החולים ופשוט ישבה לידו כל הזמן. זו משפחה עם מסירות אדירה, לאורך כל הדרך ובכל מצב".

על פציעתו של בן-ארי שמעו השניים ברשת הקשר הצבאית. דאובה: "הייתי בפעילות בפאתי חאן-יונס המזרחיים. שמעתי על הפציעה, אבל ניסיתי לשים את זה בצד כי יש לחימה וצריך להתרכז בה ובחיילים שלך. אחרי זה היה ברור שהולכים לבית החולים, ורק אז התברר לנו היקף הפגיעה".

אל"מ גז: "הייתי לקראת פשיטה עם היחידה על דיר אל-בלח. אני זוכר שהדחקתי את הידיעה הזו, ואמרתי שגם לזה עוד נידרש. סוג של 'נו, הוא פצוע, ייקח כמה גימלים ויחזור'. רק אחרי שרוחות הקרב שככו, הבנו את המצב וכמה הוא חמור".

היו רגעים שבהם חשבתם שהוא יחזור לעצמו?
אל"מ גז: "אני חייב להגיד שכן, אף שלא היה מאוד רציונלי לחשוב ככה. בהתחלה הבנתי מהרופאים שאין מוצא, אבל אז התחילו התקדמויות נקודתיות. מעין קפיצות דרך שהיו משמעותיות מאוד יחסית למצבו. למשל פתיחת עיניים, אישונים שהתרחבו כשהתקרב אליו מישהו מוכר. ההורים הם בעיקר אלה שהפיחו בנו את התקווה הזו, שהצליחה להדביק את כולם. אני זוכר לילה אחד שבו הייתי בפעילות בצפון, ואמרו לנו לנסוע מהר לבית החולים ולהיפרד. כמובן שנסעתי, אבל באמצע הדרך אמרו לנו לעשות פרסה ולחזור כי חגי התאושש. זה נותן לך תקווה ואתה אומר לעצמך, 'אז אולי זה יהיה חלקי, אבל לפחות הוא יחיה'".

קצת יותר משנה לאחר פציעתו האנושה, החליטה המשפחה בשיתוף הרופאים להעביר את חגי לביתו שבגולן. בשלב זה כבר היה ברור שחגי לא ישוב לאיתנו. כשנה וחצי לאחר מכן הוא החזיר את נשמתו בביתו כשהוא עטוף במשפחתו, אשתו וילדיו.

סא"ל דאובה: "מאוד הזדהיתי עם הדברים של מוריה, על השלווה שהגיעה לו כל כך. החודשים שעברו מאז הפציעה היו קשים. אני אזכור תמיד את חגי החי והמחייך, וכמובן שכך הוא גם ייזכר בקרב הדורות הבאים של הלוחמים".

אל"מ גז: "אני רוצה לקחת נקודת אור אחת שכן הייתה במצב שנוצר. הוא הספיק להיות מפקד הסיירת, הספיק לקבל את המינוי מהמח"ט טולדנו על מיטת חוליו. זה משהו שהוא לא היה מספיק אם היה נהרג במקום. הוא הגשים את החלום שלו. המעגל הזה, שהוא כל כך התעקש לסגור, נסגר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg