ראשי » חדשות » בארץ

דגל זה קל, סמל הוא סיפור מסובך יותר

יונים ושופרות, כפות תמרים וכוכבים, לוחות הברית וסנה בוער: בניגוד לדגל, שהיה מוכן בזמן להכרזת העצמאות והונף בכל מקום, ההחלטה על סמל המדינה נפלה רק אחרי הרגע האחרון

עם הקמת המדינה ב-1948, ההחלטה לקבוע כדגל ישראל את הדגל הלבן ועליו שני פסים אופקיים בתכלת ומגן דוד באותו הצבע הייתה קלה. עיצוב הדגל נוצר עוד במאה ה-19, בידי פעילים ציונים, וגרסאות ראשוניות שלו הונפו במושבות ראשון-לציון ונס-ציונה. בקונגרס הציוני הראשון, לפני 120 שנה, אישרו אותו הצירים כדגל התנועה הציונית. איש לא הטיל ספק בכך שזהו דגלה של המדינה העתידית: עוד לפני שהוקמה כבר נתלו דגליה במוזיאון תל-אביב דאז בשדרות רוטשילד, לקראת טקס ההכרזה.
 
קביעת סמל המדינה, לעומת זאת, דרשה יותר זמן ומאמצים. מועצת המדינה הזמנית הקימה ביולי 1948 את "ועדת הסמל והדגל", והטילה עליה את הסמכות לקבוע את עיצובם של דגל ישראל וסמל המדינה. הוועדה החליטה, באופן כללי, שהדגל יישאר בעיצובו ההיסטורי, ושהסמל יכלול מנורה ושבעת כוכבים. כדי להציע עיצובים סופיים לסמל מונתה ועדה מקצועית, ובה הארכיאולוג פרופ' אלעזר ליפא סוקניק, הצייר ראובן רובין ושני המעצבים-האדריכלים לאופולד קרקואר ואבא אלחנני.

הוועדה הגישה המלצה מורכבת, עמוסה ומסובכת. הסמל החדש היה אמור לכלול מנורה בת שבעה קנים, שממעל לה שבעה כוכבי זהב, לצדה שופר, לולב ואתרוג, ותחתיה הפסוק "שלום על ישראל". זו הייתה ההצעה של שני אמנים, איתמר דוד וירחמיאל שכטר. המנורה עוצבה לפי פסיפסים שהתגלו בבתי כנסת עתיקים בארץ, והסמל כולו הוטבע על צורה אליפטית.

ועדת הסמל והדגל העבירה את ההצעה למועצת המדינה ב-18 באוקטובר 1948. רוב חברי המועצה לא אהבו את העיצוב. שר הדתות הרב יהודה לייב פישמן מימון קבע שהשופר, הלולב והמנורה אינם סמלי היהדות (אם היה סמל בין כלי המקדש, הוא אמר, הרי זה ארון הקודש). הוא גם לא אהב את שבעת הכוכבים, שהזכירו לו שהצבא החדש מתכוון לפעול במתכונת "שבעה ימי עבודה בשבוע". לכן הציע חלופה: ציור של ספר תורה אשכנזי עם עצי חיים, ותחתיו - במקום המילים "שלום על ישראל", שאינן מדברות על חזון לשלום בעולם כולו - לכתוב "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח".

חברים אחרים במועצה העלו הצעות נוספות, תוך כדי הדיון. היו שהציעו להוריד את הכוכבים, השופר והלולב, ולהישאר עם המנורה בלבד. נשיא מועצת המדינה, חיים ויצמן, הציע את לוחות הברית כסמל. דניאל אוסטר, ראש העיר היהודי הראשון של ירושלים, הציע פשוט מגן דוד ותחתיו המילה "ישראל". ואילו שר הפנים יצחק גרינבוים הציע לאייר סנה בוער באש ואיננו אוכל.
 
העיצוב של דוד ושכטר נדחה על חודו של קול, ויושבת ראש ועדת הסמל והדגל, בבה אידלסון, החליטה לחזור ולבקש הצעות נוספות. רבות כאלה נשלחו לוועדת הסמל והדגל, והחברים בה החליטו בדצמבר לקבל בקווים כלליים את ההצעה של האחים גבריאל ומקסים שמיר, שני מעצבים תושבי תל-אביב. הם שילבו את ענפי עץ הזית (במקום השופר והלולב, היונים או כפות התמרים שהופיעו בהצעות אחרות), ובחרו במנורה בעיצוב מודרני - לא דומה למנורות הפסיפסים וגם לא למנורת שער טיטוס. האחים הכינו כמה גרסאות - עם שבעת כוכבים ובלעדיהם, עם ענפי זית ובלעדיהם, ועם השם "ישראל" או בלעדיו.

חברי ועדת הסמל והדגל אהבו את העיצוב הפשוט יותר, ללא עומס הדימויים, אבל דחפו להחליף את המנורה לדגם שמופיע בתבליט שער טיטוס, כך שהיא "תחזור הביתה" אחרי אלפיים שנות גלות. הם גם הורו להוסיף את ענפי הזית ולכתוב את המילה "ישראל" בתחתית. האחים שמיר הכינו גרסאות מחודשות, אחת עם הכוכבים והאחרת בלעדיהם.

הוועדה החליטה לוותר על הכוכבים, ומועצת המדינה הזמנית העלתה את ההצעה להצבעה ב-10 בפברואר 1949, בישיבתה האחרונה. הפעם לא היה דיון כלל: מועצת המדינה פתחה את הישיבה החגיגית באישור פה אחד של סמל המדינה, וקבעה אותו בחוק. בשבוע לאחר מכן התכנסה הכנסת הראשונה - האספה המכוננת - בבית המוסדות הלאומיים בירושלים, תחת סמלה החדש של מדינת ישראל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg