ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"אופטימיות אינסופית וענווה": זוכרים את ארז אורבך ז"ל

סג"מ אורבך, שנרצח בפיגוע הדריסה בארמון הנציב, התעקש להתנדב לצה"ל ולצאת לקורס קצינים אף שקיבל פטור משירות. חבריו לשירות מספרים על הצעיר השאפתן, שמשפטיו מלאי ההומור חרוטים כעת על חלוקי נחל. אביו: "ארז מת, אבל החיוך שלו ממשיך לחיות אצלי"

צוער קורס הקצינים ארז אורבך, שנהרג בפיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב, בכלל לא היה אמור לשרת בצה"ל. הוא נולד עם תסמונת נדירה שגרמה להמוגלובין נמוך ומסיבה זו שש ועדות רפואיות בצה"ל סירבו לבקשתו להתגייס. למרות זאת, מתוך תחושת שליחות, ארז לא ויתר. אביו, אורי אורבך, מספר: "הרופא אמר לארז 'תראה, בחוץ יושבים אלף צעירים שכל מה שהם רוצים זה לקבל ממני פטור, אתה היחיד שלא רק שלא רוצה פטור אלא אתה פטור לגמרי ובכל זאת נאבק בצורה הכי עיקשת להתגייס".
 
הרופאים בתל השומר, שהתרשמו ממוכנותו הרבה של ארז לתרום למדינה, הסכימו לבסוף להתיר לו לשרת, תחת הגבלות מסוימות עקב מצבו הרפואי המיוחד. כך הוא הגיע לאחת מיחידות החוד של חיל האוויר – טייסת מנ"ט (מרכז ניסויי טיסה) – הגוף המחקרי של החיל, שבוחן כלי טיס ואמצעים אחרים. גם בטייסת עצמה ארז לא עשה לעצמו הנחות, ובחר לקחת על עצמו את אחד התפקידים הכי קשים וכפויי הטובה – ניהול וסידור חדר הכלים של הטייסת.

השירות בחדר הכלים נחשב אפור, ונדרש במסגרתו להקפיד על ארגון האביזרים הטכניים שלהם נזקקים הטכנאים לצורך בדיקת ההכנה וההפעלה של כלי הטיס. אך את התפקיד הלא זוהר הזה ארז לקח על עצמו, הפך אותו לממלכתו הפרטית והקנה לו איכויות חדשות.

חברו של ארז, הטכנאי דור ברזילי, מספר כי "מדובר בעבודה לחוצה. המון טכנאים מגיעים ומביאים או מוציאים ציוד, הכל נעשה בלחץ כי יש המון טיסות בכל יום. כשעבדתי במקום הייתי נבהל מהאינטנסיביות והבהילות של העבודה. נוחתים עליך המון כלים ויש אחריות גדולה. לא פעם הייתי אובד עצות, ואז ארז היה מגיע בשלווה עם חיוך מרגיע, אופטימיות אין סופית וטוב לב, מנהל את העסק תוך דקות בודדות. הוא תמיד נתן את התחושה שהוא איתך, שיש על מי לסמוך, שהוא לא ייתן לך ליפול".
 
נפגשנו השנה בטייסת של ארז כדי לשוחח עם אביו וחבריו לטייסת, בעקבות מותו בפיגוע הדריסה שהתרחש בתחילת השנה, שבמהלכו מלבד ארז נהרגו עוד שתי צוערות וקצינה ונפצעו 13 חיילים. חברו לשירות מספר כי דמותו של ארז לא עוזבת אותו מאז הפיגוע, וטוב הלב שמילא את ארז מהווה לו צו המשך לחיים.

"אני בחור תל אביבי חילוני לגמרי שלא הכיר כלל אדם דתי, ועוד מתנחל מאלון שבות. אבל מהרגע הראשון, היה ביני לבין ארז חיבור טבעי", מספר ברזילי. "היו לי תקופות קשות עקב פציעה שמנעה ממני כל מני דברים, וארז היה מעודד אותי כל הזמן באופטימיות ובטבעיות. הוא לא נתן לי ליפול ומצא משהו חיובי בכל פגם שלי. מדובר באדם שכל בוקר היה קם ומחייך, אופטימיות שהיא נכס", הוא מוסיף.
   
"הייתה לו דרך שקטה להיפגש ולהתחבר לכל אדם. הוא אף פעם לא כפה כלום, אלא הקשיב והיה מחובר לכל בני האדם ולאלוהים. למדתי ממנו המון מבלי שהוא בכלל ניסה לכפות עלי או לספר לי משהו. זה היה חיבור טבעי שלו", נזכר דור.

חילק "סוכריות" בצורת משפטי חכמה

ארז אורבך נולד וגדל ביישוב אלון שבות שבגוש עציון, בן בכור לאורי ולקרן, ואח בכור לאחות ולארבעה אחים. הוא היה תלמיד מצטיין בישיבה התיכונית נווה שמואל שבאפרת, ואחריה הלך ללמוד בישיבת ההסדר במעלות.

מפקדו הישיר של ארז, ראש צוות חימוש רס"ר איתן, מספר כי "ארז היה שולח לנו בכל שבוע סיכום שבועי עם שיר בחרוזים מלאי חכמה. הוא תמיד ציין חייל מיוחד שבלט לו לחיוב במשך השבוע. הרגשתי שמבחינתו אנחנו המשפחה שלו. הוא הגיע לטייסת וישר ראינו כמה הכול חשוב לו, כמה הוא לוקח כל דבר ברצינות. ארז היה ממש חבר. הינו משוחחים כל שבוע. הוא היה אמנם מתנדב אבל הוא היה מנוע של אנרגיה, של טוב לב של שמחה".
 
על איכויותיו המקצועיות מוסיף איתן: "הוא היה מגיע ראשון לחדר הכלים ויוצא אחרון. יש חיילים שעושים את התפקיד כי הם חייבים לעשות אותו. אצל ארז הוא היה מתלהב, שמח לעשות הכול. הוא למד לעומק כל פרט והבין מה כל כלי צריך לעשות. הרגשת שהכל חשוב לו, שהוא אתך באופן הכי עמוק של הדברים".

גם ביציאתו לקורס קצינים ארז ביקש לשרת בקורס הרגיל בבה"ד 1 ולא בקורס המיוחד למתנדבים. "הוא ממש נלחם על זה", מספר מפקדו לשעבר. "אני חששתי בשבילו, הוא הרי לא עשה שום טירונות ולא ידע לירות בנשק. לכן מהר-מהר ארגנו לו כאן אישור להכשרה בנשק. היה לנו חשוב לאפשר לו להצליח".

על איכותו הלא מתפשרת מספר אביו אורי: "בקורס קצינים עצמו ארז רצה להיות בפלוגה מעורבת ולא ביחידה רק לדתיים כי הוא לא רצה פריבילגיות. הוא גם אף פעם לא ויתר לעצמו ולא נתן לעצמו הקלות. הוא לא היה מוכן לתת לנכות שלו להפריע לו ולקבל עליה הקלות. שנים ליוויתי את ארז בבתי חולים וחינכתי אותו לראות את חצי הכוס המלאה, ואת הטוב שיש בכל מצב".
 
"אתה צריך להבין כמה ארז השפיע עלינו", מצטרף לשיחה הקצין הטכני רס"ן חן. "היו לו משפטים מיוחדים, מלאי הומור ושמחה, ועם זאת רציניים ומלאי תוכן. אחרי נפילתו של ארז, אספנו את כל המשפטים האלו וחקקנו אותם על חלוקי נחל כדי לשמור לעצמנו או לשים לו לזיכרון על הקבר. אני את המשפט המיוחד שלי שומר לזיכרון על השולחן בחדר".

"הוא חילק לנו כל מיני סוכריות בצורת משפטי חכמה, תמונות, אמירות וציורים. זה היה מנוע פנימי שהפעיל אותו. אתה לא פוגש בחיים הרבה אנשים כמוהו. אני בדרך כלל לא מגיע להיכרות עמוקה עם חיילים, אין זמן וזה תפקיד תובעני. אבל ארז היה משוחח איתי, מנסה לרדת לעומק ההבנה של כל חלק בחדר הכלים ומעמיק במטרה שלו. ואת הכול הוא עשה בנועם בצורה יוצאת דופן כשהוא מקבל כל אדם. הוא אמר פעם שאין כזה בן אדם שהוא שונה וחריג בחברה, אלא צריך לדעת איך ניגשים לכל אדם", מספר חן.

 זירת הפיגוע: רגעים לאחר הדריסה

אורי, אביו של ארז, מספר כי המוטו המרכזי של ארז בחיים היה משפט הלקוח מספר שכתב החזון איש: "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל. זה היה המוטו שלו, כל הזמן להתפתח, כל הזמן לגדול. שמעתי מחבריו כמה הוא היה מקבל כל אדם, מתחבר לכל אדם, ולא מתנשא על אף אחד, אלא משתדל להיות אדם יותר טוב", מספר האב.
 
משפט נוסף שמזכיר אורי נכתב על ידי ארז בקורס קצינים בתשובה לשאלה שהופנתה לצוערים: "איך מפקדים על חיילים?". "ארז כתב: 'נותנים את הפקודות בעוז ובענווה'. הראיתי את הפתק הזה בשבעה לרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמאוד התרגש ממנו. לקראת נאום בפני צוערי בה"ד 1, ראש לשכת הרמטכ"ל התקשר וביקש את הפתק, ואיזנקוט נתן אותו כדוגמה לאיך קצין ומפקד צריך להיות. הוא העביר את המשנה הזו בקורס הקצינים. לכן גם מבחינתי ארז סיים את חייו בעולם אבל את שירת חייו הוא לא סיים. הוא ממשיך הלאה להשפיע ולתת פירות", מספר האב.

אורי מסביר: "ככה אני מתמודד עם האובדן והשכול. יכולתי ליפול אבל אני בוחר לראות את הטוב, את המתנה הזו שהייתה לי 20 שנה, את הזכות הזאת לגדל ילד כמו ארז. זה קשה וכואב, אבל אני בוחר לקום כל בוקר ולזכור באופן מתוק את הזיכרונות".

"צוערת אחרת אמרה לי בשבעה שארז חי בחייו הקצרים יותר ממנה שאנשים מבוגרים ממנו חיים בחיים שלמים. ואני אכן מסכים ודבק בכך. הדבר היחיד שמאוד כואב לי זו העובדה שלא זכיתי לראות אותו על רחבת המסדרים בסוף הקורס. הוא כל כך נלחם ונאבק ונתן מעצמו, ולכן הנקודה הזו כואבת לי. מוקדם יותר ביום שבו ארז נהרג הוא הגיע לבקר אותי. כשהוא יצא מהבית הוא עמד וחייך אליי את החיוך המתוק שלו. זה החיוך שמוצב כאן עכשיו על הקיר במסגרת שחורה. זה הזיכרון הכי עמוק שלי מארז, ולכן כל כך קשה לי לראות אותו על הקיר בתוך תמונה. אצלי החיוך הזה וארז ממשיכים לחיות", מסכם האב.
 
בפגישה השתתף גם מפקד הטייסת, סא"ל שלומי. "אני, כמפקד טייסת, לא נמצא במגע יום יומי עם החיילים משרתי החובה", הוא אמר. "אני בעיקר מקבל עליהם מידע מהמפקדים שמעליהם - הנגדים ואנשי הקבע. אבל מהר מאוד נודע לי שיש חייל שאפשר לסמוך עליו. למפקד חשוב לדעת שיש מתחתיו אנשים שלוקחים אחריות, שהם לא רק עושים עבודה אלא שהם שמחים בה, שהם רוצים אותה, שהיא עולמם".

על ההיכרות שלו עם ארז אורבך הוא מספר: "בכל פעם שהייתי נכנס לבדוק את חדר הכלים הייתי רואה את השינוי. היו פעמיים שמפקד הבסיס הגיע איתי לבדוק את הטייסת. יש חיילים שלחוצים מכך - אצל ארז זה היה הפוך. הוא פרח, הוא חיכה לנו, הוא שם על הרצפה סחבה מגולגלת שננקה בה את הנעליים, שחס וחלילה לא נכניס לממלכה שלו בוץ. הייתה ממש תחושה של חיים, של שמחה וחדר כלים זו עבודה קשה ולא פשוטה בכלל".

גם סא"ל שלומי עמד על הייחוד של ארז כבר בשלבים הראשונים: "אני מכיר לא מעט חיילים. אני 30 שנה בטייסת, ולומדים להכיר אדם שיש לו מנוע פנימי, שיש לו כוח לא בגלל החובה לשרת, אלא בגלל הרצון לתת מעצמו. על אנשים כאלו אתה סומך, הם חוד החנית של היחידה שלך. הם האנשים שאתה מרגיש טוב בגללם. ארז היה כזה".
 
על יציאתו של ארז לקורס קצינים מספר סא"ל שלומי: "בפעם הראשונה שהוא ביקש לצאת לקורס קצינים סירבתי כי חשבתי שהוא היה אצלנו מעט זמן והוא לא מוכן לצאת. אבל ארז לא ויתר וחזר אליי שוב אחרי שנה וקצת. אז כבר הכרנו אותו ותמכנו בו ורצינו שייצא. אלא שוועדת השיבוץ של החייל חשבה שיש אחרים שצריכים לצאת לקורס ולא הוא. אבל אנחנו לא ויתרנו, תמכנו בעמדה שלו וערערנו על ההחלטה. כתבתי מכתב שמסביר שהוא הכי מתאים להיות קצין, שיש לו אופק רחוק בצה"ל, שהוא ייתן לצבא את עצמו. הבקשה שלנו אכן התקבלה, וארז יצא בשמחה לקורס הקצינים הזה".

"מעבר לכך", ממשיך סא"ל שלומי, "אחרי נפילתו שמעתי המון סיפורים על ארז. על הפתקים הקטנים שהוא היה כותב לחברים, על המשפטים שלו, על החיוך, על הנתינה והשמחה האינסופית. לכן אני גם אומר לאורי שמרגע נפילתו של ארז הטייסת הופכת להיות בית של כל משפחת אורבך. זה לא אנשים שבאים ומתחלפים אלא המקום עצמו. אני יודע שגם ארז, כשהוא הגיע לכאן, לא אמר 'מצאתי תפקיד', הוא אמר 'מצאתי בית, מצאתי לעצמי משפחה'. אנחנו, כלוחמים, כבני אדם, מטבע הדברים לא נערכים למקרים כאלו ולא רוצים לחשוב עליהם, אבל עכשיו, אחרי הנפילה של ארז הטייסת הזו היא הבית שלכם, של כל משפחת אורבך. תמיד נחבק ונתמוך בכם כמו שארז תמיד חיבק ותמך כאן בכל אחד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg