סיפור בכחול ולבן: תולדות דגל ישראל, מאז ועד היום
מספר במדבר, דרך המרד בגטו ורשה ועד כיבוש החרמון - דגל ישראל שזור בסיפורו של העם היהודי. דני בירן, שטיפס לפני חמישים שנה כצנחן צעיר לפסגת כיפת הסלע, כדי להניף את דגל המדינה, מתאר בספר חדש פרי עטו את ההיסטוריה הייחודית של הדגל, ואת משמעות הסמלים המופיעים בו
אם יש אדם בישראל שמכיר את דגל המדינה באופן אינטימי, הרי זה דני בירן. החל מילדותו בגבעתיים, עוד לפני הקמת המדינה, שם הניפו הוריו את הדגל הכחול-לבן, דרך שלל קרבות במהלך מלחמות ישראל ועבודתו כאיש חינוך, תיירות ותקשורת, עבר בירן מסע אישי ארוך וחובק עולם בעקבות המורשת ההיסטורית של הדגל, מסע שהסתיים בחיבור הספר הראשון שעוסק באופן מעמיק ומקיף בתולדותיו.
"סיפורו של דגל ישראל הוא סיפור תולדות העם והארץ", אומר בירן ומוסיף: "הדגל תמיד היה נוכח בכל פרק בהיסטוריה של העם היהודי, בשלמותו או בחלק ממרכיביו, לכן מסיפורו ניתן ללמוד את דברי ימי עם ישראל – מתקופת הנדודים במדבר ועד לימים אלה ממש". בספרו "איש על דגלו", אשר רואה אור בימים אלה בהוצאת סטימצקי, פורס בירן את ההיסטוריה המרתקת הזו, שבה הוא שוזר פרקים מסיפור חייו.
ביום הראשון של שנת 1891 התאספו במושבה הקטנה בוואדי אל-חנין אנשים מרחבי ארץ ישראל, כדי לחגוג את חנוכת הבית של אנשי "המניין הראשון", חבורת החלוצים העקשנית שנאחזה באדמות החרבות של מה שהיום היא העיר הפורחת נס ציונה.
בזמן שהחברים ציינו את האירוע החגיגי בנאומים סוציאליסטיים מסביב למדורה, וחלקו את הרכילות האחרונה ממושבות הברון רוטשילד, פרץ לפתע אל תוך החבורה סוס ערבי לבן כשלג, ועליו רכוב אדם פרוע זקן ולבוש בגדים צ'רקסים צבעוניים.
הקהל הגדול השתתק למראה הפרש המוזר, בעוד הוא מדרבן את סוסו בניתור מרשים מעל המדורה. האיש שלף מתוך חולצתו מוט כרוך בד, והניף אותו מעל ראשו. הדגל בעל שני פסי התכלת ובמרכזם מגן דוד רקום עורר התרגשות רבה בקרב האנשים שפרצו בקריאות "יחי הדגל העברי! דגל מחנה יהודה!".
האיש על הסוס היה מיכאל הלפרן, פעיל ציוני רב מעללים ובעל חוש דרמטי מפותח, שהפך למניף הראשון של דגל ישראל, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אמנם ותיקי ראשון לציון טענו כי הם הקדימו את הלפרן בהרמת הנס בשש שנים תמימות, אך בירן מנצל את הספר כדי להכריע אחת ולתמיד במחלוקת עתיקת היומין בין שתי המושבות השכנות.
"הדגל שהונף בראשון לציון בשנת 1885 היה בעל ארבעה פסים, שני פסים מכל צד. הלפרן הוא זה שהניף ב-1891 לראשונה את הדגל בעל שני הפסים, שהפך בהמשך לדגל מדינת ישראל", הוא אומר. בנוסף, טוען בירן כי מההנפה בראשון לציון שרדו עדויות מעטות מאוד, של מכיני הדגל עצמם, בעוד המפגש בנס ציונה שבו היו אנשים רבים עורר הדים בכל רחבי הארץ והעולם.
ואכן, כפי שמתאר בירן בספרו, אותה הנפה ראשונה, שהייתה "שיגעון של איש אחד", עשתה לה כנפיים ברחבי העולם היהודי וכך רשם הדגל הכחול-לבן ציון דרך משמעותי. אך למרות המעמד המרגש, היו בקהל גם כאלה שחששו מתגובת השלטונות העות'מאנים מול מעשה מתריס ואסור כמו של הלפרן. המתח בין הרצון להניף את סמלי העם לבין הפחד מפרובוקציה שתגרור עמה תגמול חריף, ליוו את הדגל לאורך כל המחצית הראשונה של המאה העשרים.
מקרה אחר שעליו כותב בירן התרחש בפתח תקווה בשנת 1910, שם פרצה תגרה המונית בין צעירים שביקשו להניף את הדגל הכחול-לבן בעת תהלוכה לכבוד ביקורו של הרב הראשי של האימפריה, לבין חבורה גדולה שביקשה להוריד אותו מחשש לתגובת השלטונות.
האירוע הקשה הותיר חותם עמוק על כתב צעיר בשם דוד בן-גוריון, שבמאמרו הראשון אי פעם בעיתונות העברית כתב: "בני עמך עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסמרים שערות הראש. איש לא התקומם. איש לא מחה. במנוחה הביטו כולם במחזה: איך נתחלל דגל האומה, סמל התקווה הלאומית וגעגועי התחייה".
בירן עצמו, שהתגלגל במשך השנים דווקא לנס ציונה ומתגורר כיום במרחק הליכה קצר מאתר הנפת הדגל הראשון, אומר כי אף שדגל ישראל שזור כחוט השני גם בתולדות חייו האישיים, הרעיון לכתיבת הספר הגיע אליו במקרה, כאשר נקרא לשמש כיועץ ל"בית הראשונים" בעיר, המנציח את תולדות המתיישבים הראשונים. "חיפשתי משהו שמייחד את המקום ונתקלתי בסיפור הנפת הדגל. ככל שהעמקתי בעניין והבנתי כמה מעט אנחנו יודעים על סמלי המדינה שלנו, גיליתי עוד ועוד סיפורים, שהתחברו גם למסע האישי שלי", הוא אומר.
בירן, שחיבר בעבר חמישה ספרים, הקדיש את שש השנים האחרונות למחקר על אודות תולדות הדגל שאותו הוא מתאר כ"מסע מרתק ומופלא, חוויה גדולה שפתחה לי חלונות להיסטוריה היהודית". בין השאר כותב בירן על מקורות הסמלים שמרכיבים את הדגל ואת התפתחותם לאורך ההיסטוריה.
צבע התכלת, שנקשר כבר מימי קדם לארץ ישראל ולמסורת היהודית של שזירת פתילי הציצית, ריתק דורות של חוקרים ואנשי דת שחיפשו ברחבי העולם את החילזון המתאים להפקת הגוון המדויק. הציציות הפכו בהמשך, בשילוב עם השפעות מהטוגה הרומאית, לפסים הכחולים שעל הטלית ומשם גם הגיעו לדגל.
מגן הדוד, שהחל את דרכו כעיטור בעל משמעות מאגיות בתרבויות שונות בעולם העתיק, הפך במהלך בימי הביניים להיות מזוהה עם היהודים, שבחרו בו כסמלם תחת שליטי אירופה של התקופה, ובהמשך לסמל התנועה הציונית שבחרה בו דווקא משום שלא נחשב לסמל דתי, טוען בירן.
לאורך כל הדרך, אומר בירן, סיפורו של דגל ישראל הוא סיפור של עם שיוצר דגל. "תוך כדי ההתעוררות של התנועה הלאומית, הדגל וסמליו הגיעו מהאנשים ולא מהמנהיגים. לכן למשל לא התקבלה לבסוף הצעתו של הרצל, עם סמלי שבעת הכוכבים, כדגל התנועה הציונית. להרצל היה חזון, אבל הוא היה מנותק מהעם, והעם רצה שני פסים ומגן דוד".
תחושה זו התבטאה גם בזמן הקמת המדינה, כאשר לאחר חודשים ארוכים של ועדות מומחים שדנו בעשרות הצעות שונות לדגל, התקבל לבסוף הדגל בעל שני הפסים ומגן הדוד. "לא הייתה ברירה אחרת אלא לבחור בדגל הזה", טוען בירן.
אף שהדגל הונף כבר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897, ההחלטה הרשמית על הפיכתו לדגל התנועה התקבלה רק בקונגרס ה-18, בשנת 1933. הקונגרס ההוא, שנערך בפראג זמן קצר לאחר רצח חיים ארלוזורוב, סימל את הפילוג הגדול בתנועה הציונית, אך דווקא בסופו עלתה הצעה ספונטנית להצביע על דגל והמנון התנועה.
"מי שהציע להחליט על הדגל היו דווקא נציגי תנועת המזרחי, שנתמכו על ידי הרוויזיוניסטים", מספר בירן. "למרות המחלוקות הרבות שנתגלו במהלך ימי הקונגרס, ההצבעה על הדגל עברה פה ואיחדה את כל צירי הקונגרס, שנעמדו יחדיו ושרו את ה'תקווה'. כולם למעשה התאחדו סביב הדגל".
מלחמת העולם השנייה הביאה עמה עוד פרק מאתגר ואיום בתולדות העם היהודי וגם בתולדות הדגל. החיילים והחיילות מארץ-ישראל שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי היו מצויים בהתלבטות מתמדת בין הנאמנות לפיקוד הצבאי הבריטי לבין הרצון לבטא את שאיפותיהם הלאומיות ולפעול למען היישוב היהודי, שהיה ברובו שרוי במחלוקות עם שלטונות המנדט. מאבק זה התבטא בין השאר בנאמנות בלתי מתפשרת לסמלים הציוניים.
ביחידות רבות שבהן שירתו החיילים היהודים נוצר מאבק על הנפת הדגל וסמלי הציונות, בניגוד לאיסור הבריטי שביקש לשמור על אחידות ומשמעת צבאית. במקרים מסוימים הדבר אף הגיע למרד גלוי במפקדים, כפי שמספר בירן על מחנה של הגדוד העברי השני, שהוצב אי שם במדבר הלוּבי בקיץ 1943.
החיילים, שביקשו להניף את דגל הלאום במהלך חגי תשרי, זכו לתשובה שלילית ממפקד הגדוד הבריטי, שהתעורר בוקר אחד וראה את המחנה כולו מקושט בדגלים. בתגובה הושם הגדוד כולו במעצר והנשק נלקח מידי החיילים, אך הם התמידו בדרישתם עד שלבסוף נענה הפיקוד הבריטי והתיר להניף את הדגל.
כמעט במקביל, אך במה שנראה כעולם אחר לגמרי, התרחשה בוורשה הכבושה עוד פרשה אמיצה ואומללה שבה תפס הדגל העברי מקום מרכזי. לקראת חג הפסח של 1943 נערכו השלטונות הנאצים בעיר לחיסול הגטו ולגירוש היהודים שנותרו בו למחנות ההשמדה. לשם כך הובא לוורשה במיוחד גנרל האס.אס יורגן שטרופ, שהקפיד לתעד היטב את מבצע חיסול הגטו ודיכוי המרד היהודי שפרץ ביום ה-19 באפריל.
הגרמנים, שניגשו למלאכת הגירוש בכוחות גדולים, הופתעו בתחילה מההתנגדות היהודית, אך נראה שהדבר שעורר את חמתו של שטרופ יותר מכל היא הנפת הדגל היהודי לצד זה הפולני על ידי לוחמים של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) על גג בניין גבוה בכיכר מוראנובסקי. הדגל העברי, שהוברח לתוך הגטו בדרך לא דרך, היה בעיני המורדים וגם בעיני מרצחיהם כסמל להתקוממות.
שטרופ הורה להוריד את הדגל בכל מחיר וחיילי אס.אס רבים, כמו גם מגנים יהודים, שילמו בחייהם בקרב על הכיכר. רק בבוקרו של היום החמישי למרד הצליחו לבסוף הגרמנים להוריד את הדגל, לאחר הפצצה כבדה ואבדות רבות. הגטו ולוחמיו גוועו לבסוף אך הנפת הדגלים, שנראו למרחק רב, הותירו רושם עז גם על אזרחים פולנים ואחרים שסיפרו על כך לאחר המלחמה, כפי שנחשף בשנים האחרונות בספרו של פרופ' משה ארנס.
גם אלו שניצלו מהתופת וביקשו להגיע לארץ-ישראל עם תום מלחמת העולם השנייה, נשאו עמם את הדגל בהמשך דרכם. בירן מביא בספר את סיפורה של האנייה "אקסודוס", שהגיעה לנמל חיפה ב-18 ביולי 1947 לאחר תלאות רבות, נושאת על סיפונה אלפי מעפילים יהודים תשושים, ועל שני תרניה מתנוססים דגלי הלאום.
אחד הדגלים הורד ממרומי התורן על ידי קצין בריטי, אשר בשנות השבעים השתקע ברודזיה ושם מסר את הדגל לידי חברים יהודים. אותה משפחה יהודית ביקשה לתרום את הדגל למוסד בישראל, דבר שעורר דיון מתלהט בכנסת בדבר יעדו הרצוי של הדגל ההיסטורי. הדגל הגיע בסופו של דבר למכון ז'בוטינסקי בתל-אביב אך אבד במרוצת השנים במה שבירן מכנה "מחדל שאין כדוגמתו".
בין הסיפורים הייחודים שבהם נתקל בירן במחקרו, ואותם הוא מביא בספר, נמצא גילוי בלעדי ומרגש של שיר גאולה בשפת הלדינו שכתב סוחר יהודי מבולגריה בשם עזריאל יחיאל רוזאניס ב-1832. לפי בירן, השיר, שתרגם לעברית ד"ר אבנר פרץ מהמכון לתיעוד השפה הספאניולית במעלה אדומים, נחשב לחיבור הראשון הידוע בין רעיון תקומת העם היהודי בארצו לבין סמל מגן הדוד.
"את ציון וישרון נגאל, אל נאבדה!
ולארץ קדשנו נעלה, נתעודדה
דגל יהודה נשא נא לנס,
מגן דוד על פניו יתנוסס"
כך כותב רוזאניס, במה שנקרא כנבואה ציונית יחידה מסוגה המשלבת את סמלי האומה ובניין ארץ-ישראל, כשישים שנה לפני הרצל.
"הנפת דגל בנקודה מסוימת מסמלת את כיבוש המקום ומראה על ריבונות", אומר בירן ומספר סיפור עלום נוסף שנחשף לראשונה בספרו. שנים רבות לפני הקרב המפורסם על מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, יצא בקיץ 1919 מורה ירושלמי בשם חיים אריה זוטא לטיול באזור הצפון, והחליט ביחד עם חבריו לטפס על פסגת הר החרמון ולהניף שם את הדגל. המעשה התמים הזה כמעט והוביל לתקרית דיפלומטית בין המעצמות כאשר דבר ההנפה נודע לאֵמִיר פייסל ולצרפת ובריטניה, שהיו באותם ימים בעיצומם של הדיונים על המקום המדויק שבו ייקבע הגבול הבינלאומי.
כשלושים שנים אחר כך, ברגעיה האחרונים של מלחמת העצמאות, יצאו שתי חטיבות צה"ליות לכיוון אילת במטרה לכבוש את הנגב הדרומי והערבה ולקבע אותם תחת שליטת מדינת ישראל. חטיבת הנגב ניצחה במרוץ והגיעה ראשונה לאום-רשרש, שם הניף אברהם אדן את דגל הדיו המפורסם, שאלתרה מזכירת מפקד החטיבה מסדין שנצבע בעזרת צמר גפן. אך בירן חושף בספר סיפור גבורה אחר שהתחולל באותו היום ממש, מספר שעות טרם הנפת דגל הדיו.
פלוגה של חיילים מחטיבת אלכסנדרוני, בהובלת הסייר שמריה גוטמן, נחתה באישון ליל על חופי ים המלח והעפילה בטיפוס מפרך עד לראש מעלה עין גדי, שם הונף עם בוקר דגל ישראל שקבע למעשה את ריבונות המדינה במקום. "ללא המאמץ האדיר והעקשנות של גוטמן וחייליו אזור עין גדי ומצדה לא היה נכלל בתחומי המדינה עד ל-1967", אומר בירן.
כל הסיפורים האלה ורבים אחרים משתלבים בסיפור חייו של דני בירן, שמהווה גם הוא חלק משמעותי בספר. אחד השיאים בסיפור זה הגיע כאשר בירן, כלוחם צעיר בצנחנים במלחמת ששת הימים, נשלח אל ראש כיפת הסלע שעל הר הבית המשוחרר כדי להניף את דגל המדינה.
אמנם לאחר מספר שעות הוא נקרא שנית כדי להוריד את אותו הדגל, אך בירן נושא עמו את החוויה עד היום. "האתגר הגדול ביותר בכתיבת הספר היה למצוא תמונה בה מתנוסס הדגל מעל כיפת הסלע, עד שבסוף מצאתי תמונה מטושטשת מאוד בארכיון צה"ל", הוא אומר. "מרגע שהורדנו את הדגל נעשה ניסיון מכוון לטשטש את ההנפה ואת העובדה שהיא אי פעם התרחשה". (לקריאת הפרק הראשון מהספר, המתאר את סיפור ההנפה לחצו כאן)
על פי בירן, היחס של הישראלים לדגלם כיום אינו מספק. "הדגל, ההמנון וסמלי המדינה הם של כולנו והם צריכים להיות מעל לכל מחלוקת, כמו שקורה במדינות אחרות", הוא אומר. "כשאני הייתי תלמיד בבית הספר, היינו מניפים את הדגל בטקס בתחילת כל שבוע. היום – כמו הרבה דברים אחרים במדינה - הדגל הפך לדבר מובן מאליו, אנחנו ממעיטים בערך ההיסטוריה שלו ורבים אינם מכירים את המשמעות העומדת מאחורי הסמל הישראלי החשוב ביותר".
כדי לנסות ולתקן את המצב, מוביל בירן בשנים האחרונות את הקמת העמותה למורשת דגל ישראל, שמטרתה היא קידום החינוך והמורשת בכל הקשור לדגל המדינה. כמו כן עוסק בירן במאמצי שכנוע ארוכים מול הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה בכוונה להפוך את אתר הנפת הדגל בנס ציונה לאתר מורשת לאומי, ולהקים לצדו מוזיאון לתולדות דגל ישראל.
השתתף בהכנת הכתבה: ארנון סגל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם