ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"המקום של ליאל במגרש הוא לידנו, אף אחד לא יושב שם"

ליאל גדעוני שנפל במבצע צוק איתן לא הספיק לראות את קבוצתו האהובה, הפועל ירושלים, לוקחת את אליפות המדינה. כשהאדומים זכו להניף את הצלחת, הם לא שכחו את האוהד השרוף. אחיו, אור: "פתאום אתה מרגיש שזו משפחה, והם נמצאים בשבילך לכל דבר"

רגע לפני שקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים נגעה בפיסת היסטוריה מקומית, עצר את הכל קפטן הקבוצה, יותם הלפרין. זה היה בקיץ 2015, בשעת לילה מאוחרת באולם הארנה המרשים בירושלים. כמה דקות לפני כן גברה הקבוצה המקומית על הפועל אילת, וזכתה לראשונה באליפות המדינה.

אדום בנשמה: ליאל גדעוני ז"ל

 

עשרות שנים חיכו האוהדים האדומים שצלחת האליפות תעלה עד לבירת ישראל, ואחרי שנים של אכזבות, החלום התגשם. רגע לפני שניגש להניף את הצלחת, ביקש הלפרין ביקש לשאת דברים. הוא הזכיר שלושה מאוהדי הקבוצה שנהרגו ולא זכו לראות את ההיסטוריה, ובהם גם את לוחם גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל. 

שנה לפני כן נפל ליאל, במהלך מבצע 'צוק איתן' ברצועת עזה. הוא היה קשרו של מפקד פלוגת הסיור של החטיבה, רס"ן בניה שראל, שנהרג עמו בהיתקלות הקשה ברפיח, ב-1 באוגוסט 2014, שזכתה לכינוי "יום שישי השחור". באותו אירוע נהרג גם סגן הדר גולדין, שגופתו נחטפה לעזה ולא הושבה עד היום.
  
לפני השירות הצבאי היה ליאל אוהד מושבע של הפועל ירושלים, והחמיץ את עונת האליפות ההיסטורית של המועדון. "חיכינו כל הזמן שהארנה תיבנה", נזכר אחיו של ליאל, אור גדעוני, רגע לפני משחק בית נוסף של הקבוצה, הפעם מול בני הרצליה. "באיזה יום שישי הגענו לשם, כשהאולם היה עוד בהקמה, בחרנו לעצמנו מקום והתיישבנו. פתאום הגיע אחד הפועלים ושאל אותנו אם אנחנו יודעים שזה אתר בנייה ומסוכן פה... ליאל, שהיה בעל חוש הומור, אמר לו 'מה, אין משחק היום?' אותו פועל חייך והסביר לנו על הארנה".

ליאל, שבחודש מרץ אמור היה להשתחרר מצה"ל, קיבל טרם השחרור מתנה משניים מאחיו הגדולים, ציון ואור. המתנה הייתה מנוי לעונת המשחקים. האחים חשבו שהוא יצטרף אל החצי השני של העונה, וקנו שלושה מקומות אחד ליד השני. "ליאל התרגש בטירוף", סיפר אור. "חיכינו לרגע הזה, להגיע לארנה ביחד". אלא שהתקרית הקשה גדעה את החלום המשותף. 
 
מאז, בכל משחק של הקבוצה, מביאים עמם האחים את הצעיף שאיתו נהג ליאל להגיע למשחקים, ומניחים אותו בכיסא הקרוב אליהם – כיסאו של ליאל. את הצעיף עצמו קנה ציון כבר באמצע שנות התשעים, אך אחרי הפסד כואב בגמר על אליפות המדינה ועוד כמה עונות גרועות לאחר מכן, החליטו האחים שהצעיף שלהם מביא מזל רע. "אמרנו שהצעיף הזה הוא נאחס", אמר אור. "ודווקא ליאל לקח את הצעיף. הוא היה אופטימי, ואמר 'אני הולך איתו למשחקים. נביא את האליפות הזו אם רוצים או לא'".

ליאל גדעוני נולד בנובמבר 1993 בירושלים, והיה בן הזקונים מתוך ארבעה בנים. במשפחתו מספרים כי עוד בילדותו הוא היה חייכן, אופטימי ושמח. הוא היה תלמיד מצוין, ובבית הספר סיפרו כי על אף שהייתה לו מחברת אחת לכל המקצועות, הוא הוציא ציונים גבוהים מאוד במבחני הבגרות.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ולקראת הגיוס ביקש ליאל להתנדב בבית הספר שבו למד, ולסייע לתלמידים במתמטיקה. כשהתגייס לשירות צבאי, הוא בחר בחטיבת גבעתי וניסה את מזלו בגיבוש לגדוד הסיור. אחיו אור, לוחם לשעבר בגדוד, דיבר עם אחד ממפקדיו וביקש את עזרתו, ולאחר הגיבוש קיבל עדכון כי ליאל היה מהבולטים ביכולותיהם הגבוהות ונבחר השני מבין כולם לפלוגת הסיור, חוד החנית של החטיבה.
 

במרץ 2012 הוא התגייס, ואחרי שנה וחודשיים יצא לקורס מ"כים. אחרי מותו סיפרו חבריו לבני המשפחה כי הוא תמיד דאג לשמח אותם, ובכל לילה לפני השינה נתן חיבוק לכל אחד כדי לחתום את היום בתחושה טובה.

סרן אורי רון, שהיה בצוות של ליאל עד האימון המתקדם, סיפר: "אני זוכר את אחד המסעות הראשונים, שבסופו אמר ליאל: 'איך עוברים את המסע בקלות? עוזרים לאחרים'. זה משהו שאפיין אותו. הוא אהב ליהנות ולשמוח, והיה ילד טוב ומאושר".

ליאל נהרג באותו קרב קשה ברפיח, אולי הזכור ביותר מהמבצע. "נפגשנו איתו לפני הכניסה לעזה", סיפר אחיו על הפגישה האחרונה. "הוא היה מאוד עסוק בהכנות לקראת הכניסה הקרקעית. אמרתי לו שישמור על עצמו, ויהיה בסדר. לא האמנתי שיכול לקרות לו משהו. נתתי לו חיבוק. רציתי שזו תהיה פגישה רגילה. היה לו חיבוק שקשה להסביר במילים. אמרתי לו 'יאללה, להתראות' ובתוך תוכי חשבתי, שלא יכול להיות שיקרה לו משהו".
 
סביב השעה 9:00, באותו יום שישי, זיהה מפקד הפלוגה רס"ן בניה שראל דמות חשודה. לאחר שניסו לתפוס אותה הם נקלעו למארב מתוכנן של מחבלי חמאס ונהרגו. באותן שעות, בבית המשפחה בירושלים, נערכו ההורים לצאת לנמל תל אביב ולהשתתף באירוע תמיכה לכבוד תושבי הדרום. בטלוויזיה החלו הדיווחים על התקרית ברפיח, ועמה הגיעו גם התחושות הקשות. כעבור שעות ספורות באה הדפיקה על הדלת, ואז ובשורת האיוב ששינתה את חיי המשפחה.

אחת מנקודות האחיזה של בני המשפחה היא קבוצת הפועל ירושלים, שמלווה אותם מאז האסון. "תמיד אמרו 'יש בנו אהבה והיא תנצח', שהפועל היא באמת משפחה, וזו הייתה מין קלישאה", אמר אור. "מאז המקרה הנורא שלנו, פתאום אתה מרגיש שזו באמת משפחה, והם נמצאים בשבילך לכל דבר".

במהלך השבעה הגיעו אנשי הקבוצה וחיבקו את בני המשפחה, ובגביע ווינר, טורניר קדם העונה הראשון שהתקיים בארנה, אחרי מותו של ליאל, זכתה הפועל ירושלים. בני משפחת גדעוני נקראו להניף את הגביע יחד עם הקפטן יותם הלפרין, שפוקד את בית ההורים ומבקר אותם לעיתים קרובות. לדברי בני המשפחה, הלפרין מגיע גם לטקסי זיכרון, אפילו בתקופות עמוסות.
  

במשחק הראשון בעונת המשחקים ערכה הקבוצה טקס לזכרו של ליאל, שהיה שחקן בעצמו בקבוצות הצעירות של המועדון, ובישרה כי קבוצת הנערים של המועדון תיקרא על שמו.

בין שלל הפרויקטים להנצחת ליאל הוקדש גם אחד מתאי הצפייה בארנה על שמו, ובכל משחק מתארחים בו חיילים שזוכים לאירוח וי-איי-פי ונהנים מערב של כדורסל. "באופי שלנו אנחנו צריכים להיות קרובים למגרש", אמר אור, שאינו פוקד את תא הצפייה במשחקים אלא מעדיף לשבת כמה שיותר קרוב למוקד ההתרחשות על הפרקט. "המקום של ליאל איתנו ולידנו, וכמובן שאף אחד לא יושב שם. יש גם את הצעיף שלו שמונח על הכיסא, וכל מי שיושב לידינו יודע ששם לא יושבים".
 
אוטוטו מציינים את יום השנה השלישי בלי ליאל. ככל שחולף הזמן, הקושי גדול יותר?

"הדברים האלה מאוד מורכבים. הכאב הוא כאב תמידי באותן עוצמות, רק שלפעמים הוא תוקף אותך בצורה יותר גבוהה". לדברי אור, "אני חושב על ליאל כל הזמן, אבל אי אפשר להיות עצוב 365 ימים בשנה כי הגוף לא נותן. זה מגיע בתדירות יותר נמוכה, ומציף אותך במיוחד בימים כאלה. ההתמודדות קשה, וקשה במיוחד לראות את ההורים, ואת אמא. היא אצלו בכל בוקר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg