ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל

אז מה ישראלי בעינינו? נדמה שהתשובות המובנות מאליהן כבר נלעסו לעייפה: טפטפות ועגבניות שרי, אומת הסטארט־אפ ו"ווייז", צבא העם ו"גבירותיי ורבותיי מהפך", וכמובן שגם הבמבה. איך אפשר בלי הבמבה. רגע לפני יום העצמאות ה-69 ושנה לפני שמדינת ישראל נכנסת לעשור השמיני בחייה, החלטנו לרענן את האבק מהשאלה המוכרת, ולמצוא לה תשובות רעננות ומפתיעות.

פנינו למגוון כותבים - אנשי המילה הכתובה, אנשי תרבות ונבחרי ציבור, מאיירים וצלמים, וביקשנו מהם לזקק 69 רגעים, מקומות, אנשים ומחוות אנושיות שהם־הם בעיניהם תמצית הישראליות. התוצאה היא פסיפס מגוון שמשקף ישראל אהובה ומחוספסת, לא מושלמת אבל מנסה רוב הזמן להיות כזו. כי איך אמר אלתרמן (ראו סיבה 50) - יש יפות ממנה, אבל אין יפות כמוה.

01
כי לאיש המבוגר בעולם (113) קוראים ישראל קרישטל, והוא חי בחיפה
 

02
כי ילדים זה שמחה

ישראל נמצאת במקום הראשון בשיעור הפריון במדינות ה-OECD, עם ממוצע של 3.1 לידות לאישה. המדינה הבאה אחריה היא מקסיקו, עם ממוצע של 2.2. בשנת 2015 נולדו בישראל 178,723 תינוקות, מתוכם 91,888 בנים ו-86,835 בנות. 7,538 תאומים ו־238 שלישיות ומעלה.
 

03
כי יש לנו שפה מאַמֶמֶת

אני אוהב את הסלנג הישראלי מפני שאני אוהב את העברית הישראלית, את השפה שבה אנו מדברים, כותבים ומתַקשרים. אני אוהב את השירה הישראלית, את שפת העיתון, את שפת הזמר, את פטפוטי התינוקות, ואת הסלנג. הסלנג הישראלי ארוג בשפה הישראלית. אם נוציא אותו מכלל השפה נקבל מצד אחד עברית יבשה ורעבה, ומצד שני חטיבת שפה שאי אפשר לדבר בה. הסלנג חי בתוך השפה, מפרה אותה ושואב ממנה. הוא צץ כשצריכים אותו, ונעלם כשהוא מפריע.

אני אוהב את הסלנג הישראלי מפני שהוא מראָה של מי שאנחנו. גם לאמריקנים יש סלנג, גם לבריטים יש, לכולם יש סלנג, אבל אצלנו יש לו ערך מוסף. הישראלים, לטוב ולרע, מתעבים גינונים וטקסים בחיי היומיום, ועל כן הסלנג יושב אצלנו במקום טוב באמצע. שפת הדיבור הישראלית מגלה חיוניות רבה במתח שבינה לשפה התקנית, שפת בית הספר והאקדמיה.

הסלנג מייצג גם את מעבר הדורות. שני דורות לפחות מפרידים בין "צ'ילבה מתחנפת" ו"מעליש יא חבלן" לבין "מה 'תה עף על עצמך" ו"תכלס סבבה כאילו", אבל העקרונות אותם עקרונות. ויש גם סלנג עמיד שיד הזמן אינה נוגעת בו. איזה כיף, אמרו הצברים של שנות השלושים, שנות השישים, שנות התשעים ושנות האלפיים. הסלנג הוא ברירת המחדל של ביטוי רגש מיידי, לא מתוּוך.
  
אומרים שהסלנג הוא "שפה רדודה". הבל הבלים, או בלשון הסלנג, חַרטָבּוּנה, קשקוש בָלָבוש. ב"מילון הסלנג המקיף" של כותב שורות אלה למעלה ממאה ביטויים המייצגים שבח נלהב: עשר, אין עלייך, סוף הדרך, קצוות, ליגה, חבל"ז, והרשימה מתחדשת בקצב. כמה מילים נרדפות לאלה בעברית הלא־סלנגית? אפשר לספור אותן על כף יד אחת, והן נשמעות לגמרי אחרת.

לא את כל מה שמייצג הסלנג אני אוהב, אבל האשם איננו בחטיבת השפה הזו אלא במי שאנחנו. הסלנג רק מקצר את הדרך למראָה. היחס לנשים באוצר המילים הסלנגי מביש, אבל יש לו גם צדדים אחרים. הסלנג של העשורים האחרונים מעצים את תגובת הנגד של הסלנג הלא מאצ'ואי: כאילו (כן, מילה נהדרת, רק בשימוש יתר), סוג של, ממש לא, בַּקטנה. זו המילה האהובה עליי ביותר בסלנג הישראלי. בַּקטנה. לא יזיק לנו לאמץ אותה שוב ושוב כשאנחנו עפים על עצמנו, כפרטים וכאומה מופלאה ונבחרת, אור לגויים, שהכול בה מַדְאִים ומְאַמֵם: בקטנה, חברים. בקטנה.

// ד"ר רוביק רוזנטל


04
כי כינויי החיבה לכסף שלנו הם המגניבים בעולם

שְׁנֶקֶל
שְׁטַרְנִיחוֹבְסְקִי
רָחֵל הַמֶּשְׁנוֹרֶרֶת
מֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג
אַלְתֶרְמָאנִי
 

05
כי אין כמו ג'אפה תפוזים

תפוזים? זה מה שאתה אוהב בישראל? לא קצת בנאלי? זו לא האסוציאציה הראשונה כשאומרים "ישראלי"? זה לא נשמע כמו התחייבות אישית של יאיר לפיד בסרטון בחירות, או אפילו רפורמת חקיקה מקיפה שהוא מתכנן?
או, זה בדיוק מה שאני שואל. למה בעצם?

אני מוכן להמר שאיש מכם, הקוראים, אינו עוסק בגידול תפוזים. ארהיב ואומר שמעטים מכם מכירים באופן אישי מישהו שמכיר מישהו שעוסק בגידול תפוזים. אז מדוע הם סמל לישראליות? האם בכלל בדקנו שהתפוזים הרובצים להם בסופר הם באמת משלנו, לא יבוא מטורקיה אלא תוצרת גאה של פרדסי השרון? מישהו בכלל וידא שיש פרדסים בשרון? אנחנו בכלל יודעים שיש דבר כזה, "השרון", ולא מדובר רק בשם גנרי שהמציאו כתבי הפלילים למקרה שאינם יודעים היכן ממוקם המושב שעליו הם מדווחים? 
 

ובכל זאת, התפוזים מלווים אותנו כל הזמן. הגננות עודן מלמדות על המקטפה ועל בית האריזה, ומכינות עם הילדים סוכריות מקליפות תפוזים (שזה טעים בערך כמו תפוז מעטיפות של סוכריות). בהחלט לגיטימי לחזור הביתה מקניות ולהודיע "יש כבר תפוזים", הגם שכולנו יודעים שבין שלב ה"עוד לא מספיק מתוקים כי עוד לא ירד גשם", לבין תקופת ה"הם רכים מדי, עברה כבר העונה", יש בקושי שבועיים. אנחנו מקלפים תפוז, טועמים, ומיד מעניקים לו דירוג על מרקם, מתיקות, עסיסיות וביצוע כללי, מתגאים בשלל המוצלח או מבשרים לסביבתנו על אכזבה מרה. וכל כך למה?

אולי כי אנחנו מזהים בפרי הכתום הזה את אופציה ב' שלנו, שהיא בעצם אופציה א'. גם אחרי שהארץ כוסתה שלמת בטון והיי־טק, והראש היהודי שלנו התגלה כיעיל יותר מהידיים היהודיות, משהו בחינוך הציוני אומר לנו שאם מחר תתפוצץ הבועה, אין בעיה - כולנו חוזרים להיות עובדי אדמה. מעולם לא השכמנו עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפינו כי אין שם מזגן, אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שזה יכול לקרות. מעפר באנו ואל ממטרות נשוב.

בכולנו מפעמת נפש של חקלאי שזורע בדמעה, משקה במסירות, ובבוא היום מגיש ברינה תביעת פיצויים בגלל הברד או השרב או זבוב הגלעינים הבורמזי שחירב לו את היבול. אז שהגויים ישוויצו במכוניות ובשעונים ובסמארטפונים מתוצרתם. אנחנו נמשיך לעקוף אותם בסיבוב בכל מה שקשור לאקזיטים עתירי ידע, אבל נאמץ אל הלב את התפוז שלנו. רק לא חזק מדי, כי הראש היהודי עוד לא מצא דרך להיפטר מהריח.

// אוריה קניג


06
כי כל בלוק ישראלי הוא קיבוץ גלויות קטן

שש קומות, ארבע דירות בכל קומה, 24 משפחות עולים. ולמעט שתיים צרפתיות – אף תפוצה לא חוזרת על עצמה מדלת לדלת; וגם שתי המשפחות הצרפתיות כל אחת ומנהגיה שלה – זו על הקוסקוס והמופלטה, זו על גפילטע פיש ורגל קרושה. בקומה הראשונה, לצדנו, משפחה אחת בוכרית, מולנו אחת מרוסיה ואחת מאורוגווי. בקומה מעלינו המורה לאנגלית והדוקטור הבריטי המוקפדים בהופעתם, ולצדם יו"ר ועד הבית הפרסי חמור הסבר ורב הפעלים. ויש את החברה הטובה של אמא מצ'ילה והחברות הטובות של אחותי מלבנון. וכל קומה וארבע התפוצות שלה, וכל קומה ומגוון הטעמים והריחות העולים ממנה.
 
שלושה שבועות אחרי שנולדתי עברנו ממעון העולים הבת-ימי שלנו למה שהיה לי לבית גידולי באותה שכונה ממש, רחוב התבור 5 בשכונת רמת־הנשיא. 18 המדרגות שבהן התגלגלתי בגיל שלוש, 12 משבצות ענק של "קלאס עם אבן", גדר ירוקה בגובה הברך שהייתה אז המחסום הבלתי עביר שבינינו לבין כדור שהתגלגל לדשא המטופח. בניין אחד שאיחד בתוכו עשרות ילדי עולים שבכלל לא ידעו שהם כאלה, מגוון שפות שמתגלגלות מחלונות הבית בקריאה לעלות הביתה לארוחת ערב, כשכולנו עונים בשפה אחת: "עוד שנייה, אמא".

שם השתוללנו בדהרת שלוליות כשהגשם הראשון החל לרדת, קפאנו יחד בקריאת "דג מלוח" וברחנו מ"שטן", הכלב מטיל האימה של השכנים מהתבור 1. שם זרקו עלינו שקיות מים בשבועות בדרך לבית הכנסת, ושיחקו איתנו טאקי על השולחן הצר שבסוכה.

הסמטה שלנו כללה שלושה בניינים זהים ושורה ארוכה של בלוקים ממולם; מכולת קטנה מהסוג האינטימי של שנות השבעים, וסנדלר צמוד עם ביקורת קשה על אופן ההליכה שלנו ו"אוי מה שזה עושה לסוליה!" מחלון המטבח ניהלנו שיחות שלמות עם החברה מהבלוק ממול, תוך כדי תליית כביסה או צחצוח נעליים, והתחננו לשקט כשחבורת הפרחחים הקבועה נכנסה בחריקת בלמים לסמטה בכל ליל שבת אחרי חצות.
 
סמטת התבור הייתה אחת מארבע סמטאות זהות - לצד מצדה, החצור והשרון – שבשמן הביעו איזה געגוע למקום אחר. כולן התחברו לרחוב הראשי, רחוב אלי כהן, שהנציח את המרגל שגר בו לסירוגין עד שהוצא להורג בכיכר אל מרג'ה בסוריה, והותיר בשכנות אלינו אלמנה ושלושה ילדים. במרפסות הבית הצבנו מדי מערכת בחירות מגוון שלטי תעמולה – מהליכוד, דרך המפד"ל ועד למערך. אבל פעם בשנה כל אלה פינו מקום לדגלים בכחול ולבן. מצוידים בפטישי פלסטיק וריסוס קצף לבן יצאנו כולנו לרחובות העיר, וליום אחד כולנו היינו תצוגה מאלפת של ארץ ישראל השסועה שחוברה לה יחדיו.

כך, מבלי משים, סיפרה השכונה הקטנה שלנו סיפור ישראלי שלם. בין הנצחתו של האיש שלנו בדמשק, דרך הרי ישראל המפוארים ועד לקיבוץ הגלויות שלה שהתנקז לבניין סמלי אחד, התנוסס לו בגאון הסיפור הציוני.

// אורלי גולדקלנג

07
כי באביב אפשר להריח שום טרי בכל מקום

כל השנה אני אוהבת את שוק מחניודה, כל השנה השוק הזה שואב אותי אליו כמו בכוחות קסם. אבל פעם בשנה אני אוהבת ללכת לשוק יותר מתמיד: ערב פסח, השוק כמרקחה וגם - שום ירוק וריחני ממלא את הסמטאות. בפינות אפשר לראות את המומחים קולעים זרי ענק ואלו נתלים בצפיפות ובגאווה מעל הדוכנים. פעם בשנה השוק כולו מלא ניחוח של שום טרי, לא תותים ולא תבלינים, רק ריח של שום בכל מקום. אני קונה לי זר שום גדול, הוא כל כך כבד שאני כמעט מועדת בדרך לחניה, אבל הוא האוצר שלי והוא אוזל הרבה לפני שהשום הירוק של השנה הבאה מפציע שוב.

// אפרת ליכטנשטט
 

08
כי אנחנו מנשקי קמעות
 

09
בזכות פריחת השקדיות

יש שבועיים או שלושה קצרים כאלו, ממש באמצע החורף, שבהם עצי השקד הופכים פתאום לסינדרלות ורודות־לבנות יפהפיות. יש נקודה מסוימת על הכביש בעמק שילה, שבאותם שבועיים הנוף בה כל כך נוגע ללב, שגם כשרק עוברים בה במהירות באוטו, העיניים מתמלאות דמעות.

ומעבר לפריחה, יש בשבועיים האלו התרגשות כללית שלא נותנת לכל היופי הזה לעבור סתם: יש חג אילנות שמגיע (כמעט) בצמוד, ושירי ילדות על שקדייה, ואינספור תמונות קלוז־אפ של פרחי שקד שמנצים בפייסבוק. וזה מקסים. וזה מזכיר בכל שנה מחדש, את החיבה הגדולה לארץ אהבתי הזו, שבה השקד שוב פורח.

// הודיה כריש־חזוני
  

10.
בזכות שבת בגן סאקר

ירושלים סגורה בין חומותיה. פעם החומה הייתה רק סביב העיר העתיקה, ומי שיצא אל מחוץ לחומות – יצא. ובכל זאת, שכונות כמו משכנות שאננים ונחלת שבעה נבנו בית מתוך בית, חומה בתוך חומה, ואוויר היה רק בחצרות הפנימיות. אחר כך נגזר על ירושלים להיות חצויה, ובלבה חומה, עד שבאו הצנחנים. עכשיו היא מחולקת בחומת הפרדה, אבל בעיקר בגדרות שבלב. יהודים, מוסלמים ונוצרים חיים כל דת ברובעיה; חרדים, דתיים וחילונים יושבים כל מגזר בשכונתו.

אבל בגן סאקר נפתח מרחב לירושלמים, בין השמיים והדשא. פתאום הכול אפשרי. ובמיוחד  בשבת. כי מה תהיה ירושלים ללא השבת שלה? ערים בכל העולם יכולות למשוך את ששת ימי המעשה עוד יום אחד שלם בכל שבוע, אבל ירושלים חייבת להיסגר. ולכאורה, עיר בין חומות – כל החומות, מכל הזמנים – תהיה בשבת סגורה יותר מתמיד. אבל בשבת בגן סאקר קורה ההפך. מרחב הדשא מתמלא בירושלמים מכל הזמנים, מכל החומות.

בקצה האחד של המדשאה הגדולה - מגרש כדורסל וגלגיליות, וחבורת עובדים זרים מהודו משחקים קריקט, ומתקן עירוני להתעמלות רחוב מלא ילדים ותיכוניסט אחד שמתכונן לגיוס. ובכל עשרים מטר בני זוג משליכים זה לזה פריזבי יחיד, ומישהו הולך ושב על חבל שקושר בין שני גזעים. משפחה דתית עושה פיקניק של שבת מתחת לאורן, לצד משפחה חילונית שחוגגת יום הולדת מתחת לארז, ובלונים תלויים מענפי כל העצים.
 
ויש מי שרץ עם אוזניות. ויש מי שרץ עם כלב. וכמה שבאב ערבים יושבים על הספסל ומעשנים נרגילה. וספרים – אותם ספרים שנקראים במרפסות ובחדרים, שנקנו בחנויות הספרים והספרים המשומשים – זוכים פתאום למגע של דשא ושמיכת פיקה, והקוראים מתהלכים איתם בשבילי המצלבה, בין המנזר למוזיאון ישראל. ובקצה־בקצה, מסביב למוקדי מדורה כבויים מיום חמישי, יושבים בשני מעגלים חניכי בני עקיבא וחניכי הצופים שירדו מקטמון ומרחביה, וכולם מודרכים.

יום המנוחה נולד כאן, בירושלים. אנחנו המצאנו אותו. יוסף בן מתתיהו כתב בחיבור "נגד אפיון" (חלק ב', פסקה ל"ט), ש"אין עיר מערי היוונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי, שבו שובתים אנחנו מכל עבודה". ובגן סאקר, בשבת אחר הצהריים, הגאונות של ההמצאה הזו מתפרצת החוצה, בכל הצבע שהעיר הזאת יודעת טוב כל כך להסתיר כשהיא רוצה.

// ישי פלג

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg