ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתבה שניה בסדרה

11
כי גם בשיא החום, "החלל הרואה" בגן הפסלים של מוזיאון ישראל הוא פינה קרירה לברוח אליה

היכל הספר על מגילותיו הגנוזות אולי חשוב יותר, היצירות של שאגאל ופיקאסו אולי מפורסמות יותר, פסל החוצות הענק שאותיותיו מרכיבות את המילה "אהבה" כנראה רומנטי יותר. אבל בשבילי, ובשביל לא מעט ילדים ירושלמים אחרים שככלות כל הקייטנות והסרטים מצאו את עצמם מדי חופש גדול במוזיאון ישראל, שמורה פינה קרירה בלב ליצירת אמנות מסוג שונה לגמרי, הידועה רק ליודעי ח"ן: "החלל הרואה", ספק-מיצג ספק-יצירה אדריכלית של האמן האמריקני ג'יימס טורל.
  
במורדות גן הפסלים של המוזיאון, חצובה בסלע, מסתתרת כניסה להיכל צונן ושקט, מרוצף שיש. בתקרה למעלה יש צוהר גדול ומלבני, שממנו אפשר לראות את השמיים. במשך דקות ארוכות אפשר לשבת שם, להישען עם הגב המיוזע על הקיר הקריר והאלכסוני ולהביט בענני הקיץ משייטים ממעל. מסביב ייהום חום אוגוסט, על התיירים וילדי הקייטנות והגזלנים וכל השאר. אבל לנו לא אכפת, לנו דווקא די נעים. לנו יש מקדש סודי של שיש, וחתיכת שמיים.

// שירה קדרי־עובדיה


12
בזכות קצפת של חלומות וקרקעית שוקולד סמיכה וחומה להגשמתם
 

13
בגלל העברית

חגים? יש בכל מקום בעולם. מקומות קדושים? תמצאו גם בחו"ל. אנשים קולניים וישירים? נסו את איטליה. אוכל ים תיכוני? יוון תעשה את העבודה. נופים? טוב, מארה"ב ועד תאילנד תמצאו מתחרים שמנצחים אותנו בהליכה, בנסיעה, בטיפוס ובגלישה. ובכל זאת, יש בישראל משהו שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם – ומה שאתם קוראים זה בדיוק זה.

איזה כיף זה שאפשר לנסוע במכונית ולראות שלטים שמכוונים אותך בעברית, לשאול מישהו ברחוב ולקבל תשובה בעברית, לכתוב קטע לעיתון – ושזה יהיה בעברית. זה כל כך פשוט ובסיסי עבורנו, כל כך טבעי, אבל למעשה זה די מדהים, כולנו יודעים. שפה אשר נרדמה שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת.
 
זה יותר מסימבוליקה. לשפה יש משמעויות סוציולוגיות, קוגניטיביות ואפילו פיזיות. או בלשון אחרת: זה יותר מעִניין סמלי. לשפה משמעויות חברתיות, חשיבתיות ואפילו גופניות. הו, ככה זה באמת טוב יותר.

// יואב פרידמן


14
כי אנחנו דורשים לראות את המנהל, וזה מצליח לנו

בחוץ לארץ אין דבר כזה מנהל. זו פיקציה, דלת שכתוב עליה "מנהל" ומאחוריה יש קיר לבנים. אי אפשר לראות אותו, אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר אפילו להתקשר לבנדוד שלך שהיה עם המנהל במילואים או שלמד עם המנהלת בָּעברית, או כל דבר כזה. אם רוצים לדבר עם חבְרה, מתקשרים לשירות הלקוחות שלה שמעביר אותך למוקד טלפוני איפשהו בהודו, והמוקדן מסביר לך בעייפות קלוקלת שאי אפשר, פשוט אי אפשר להעביר אותך הלאה. פשוט אין לאן.

הדבר הכי ישראלי שיש זה לבקש לדבר עם המנהל. זו לא סתם חוצפה ישראלית ולא עקיפת סמכויות, גם לא העייפות של ה"אין לי כוח לסחבת", "אין לי כוח לחכות בתור הזה". לדבר עם המנהל, לא עם מנהל המשמרת, נו, עם המנהל האמיתי. כמו בני ישראל שמשה הקריא להם את עשרת הדיברות והם ביקשו שאלוהים ידבר איתם ישירות ("רצוננו לראות את מלכנו", אומר רש"י).
 
כל הסיבות האלה הן מעקף. הסיבה האמיתית היא שאנחנו רק רוצים לדלג על כל התהליכים, להגיד – תכלס, זה מאוד־מאוד פשוט. העולם הזה. הרבה פחות מורכב ממה שנראה. הבאתם לי טויוטה במקום סקודה. אני רוצה החזר, זה הכול. זה ישראלי כמו דיבור דוגרי. כמו השמש המזרח תיכונית. כמו חומוס. אין לנו כוח למורכבות, למזג אוויר שלא סגור על עצמו, לדיבורים מנומסים שהולכים סחור־סחור, להמון־המון טעמים.

תנו לנו את הדברים פשוט וישר, וזהו.

//­ יהודה גזבר

15
כי אנחנו מתאווים למים

מארק טוויין יצא בשנת 1869 אל "מסע תענוגות לארץ הקודש", וכשנעמד על סף הכנרת לא ראה מול עיניו את ים הגליל הבוהק אלא רק את "מימיה העכורים של שלולית בינונית". מעניין מה היה כותב טוויין אם היה רואה את השלולית הבינונית רוויית האלכוהול והאשפה אחרי חול המועד פסח 2017. בכל מקרה, ביחס לאגמים הגדולים של היאנקים הוא בהחלט צדק: הכנרת מתגמדת לכדי אגם קטן מאוד, אלא שהאגם הזה הוא היהלום שבכתר פנטזיית המים הישראלית ועל הזכות לקבוע אוהל לחופו אפשר לעתים לשלם בחיי אדם.
 

היהודי-הישראלי החדש נולד מהים ומאז הוא מתאווה למים. הוא מתחזק צורך בלתי נשלט להפיג את חום הקיץ בטבילה ובשכשוך רגליים ומדבר על כך ללא הרף, שהרי "אדם צועק את שחסר לו" - ובארץ הקודש משחר ההיסטוריה תמיד חסרים מים. ולכן, למרות שהנוזל זורם היום בפתיחת הברז הביתי, אנחנו עדיין ממשיכים להתרגש מכל רבע בריכה חצי-טבעית, לוחשים בסוד את הדרך למעיין נסתר מוקף שדות מוקשים, וכל בור יבש בעמק או גֵּב מזוהם באמצע המדבר הופך אטרקציה ששווה לצעוד למענה ארבע שעות בשמש של תמוז. רק מי שחסר לו יודע להעריך זרימה רציפה של זרזיף מים לאורך כמה מאות מטרים, ואחר כך לקרוא לזרזיף הזה נחל ולסגור אותו כשמורת טבע יפהפייה, מגודרת ומופקעת מחירים. ובכל זאת - לחזור לשם שוב ושוב.

// עמיחי חסון


16
וקופצים אליהם ראש

זוויתן ויהודייה, זוג הנחלים התאומים בדרום הגולן, הם הקלאסיקה של הטיולים השנתיים. דורות של תיכוניסטים מחיפה, קלנסווה וירוחם נסעו שעות באוטובוסים רק כדי לגלות שרמת הגולן אמנם נמצאת בצפון הרחוק, אבל הטמפרטורות אצלנו יודעות לתת בראש.
 
החום והצעידה חסרת התכלית בשביל המתפתל מחניון יהודייה אל תחילת המסלול הם הדבר האחרון שתיכוניסט ממוצע צריך באותו הרגע, אבל לאחר דקות לא ארוכות של הליכה ייפתח באחת הנוף ויתגלו הקניונים המרשימים שחורצים את הגולן לרוחבו. יעברו עוד מספר דקות, וחדי האוזן ישמעו פתאום את רחש המים הזורמים שיעביר בטור המטיילים רטט של התרגשות. ואז הן יופיעו: הבריכות. הנסיעה והחום יישכחו מלב, החטיפים יאבדו מזוהרם, וראשוני הבנים כבר יורידו חולצות ויפגינו אומץ לב ראוי לציון בקפיצות אסורות למים. לא יועילו השלטים, אזהרות המורים וצעקות המלווים. שפעת המים הנהדרת וההזדמנות להרשים את הבנות יסירו כל מחסום, ואנרגיית הנעורים תתפרץ במלוא עוזה.

// איתמר גור


17
ומחכים למלקוש

ופתאום, אי שם בניסן, מטר משונה. באמצע הטבע ובין חרציות בוערות וניקיון אביב ופרפרים בבטן ומחוצה לה ובשׂומת משכרת סביב - גשם ים תיכוני, מקומי כל כך, צפוי ולא צפוי. ומה שיפה במלקוש זו הבדיעבדיות שלו, שהרי אין לדעת שהגשם הזה, החם, המוזר, האביבי, היה האחרון לעונה. וכמה טובים הם הדברים הנהדרים ששוקעים ומתבהרים ומתבררים רק בדיעבד, ומקבלים תוקף ממרחק הזמן - כמו זיכרון מתוק, כמו ספר טוב, כמו אהבה.

// עדי זליכוב-רלוי
 

18
כי נעמי שמר הצליחה להלחין ולכתוב את תמצית הישראליות המתחדשת

לצערי, מעולם לא פגשתי את נעמי שמר. בעודה בחייה לא העזתי לבקש פגישה. אחרי מותה נותר לי רק להסתפק במפגשים עם שיריה, שעדיין מתנגנים פה תכופות ברדיו ובשאר תיבות הנגינה שלנו. נעמי שמר היא לא רק נביאת "'ירושלים של זהב" או מחברת מזמורי הנחמה "לו יהי" ו"חבלי משיח"; היא דוברת הישראליות המתחדשת. עיזבון שיריה ולחניה מספק את התשובה המדויקת ביותר לתהיית הנצח – מהו ישראלי בעיניך?
נעמי שמר ישראלית בעיניי, נקודה. היא תמצית הישראליות.
 

"בהיאחזות הנחל בסיני", למשל, הוא שיר ישראלי מאין כמותו, אחד מני רבים, עם כל האור וכל הפנאי. בכלל, יש המון אור בארץ ישראל, והמון אור בשירים של שמר: "אור יורד בערב (שמש), אור בצהריים (שמש), אור עולה בבוקר אור". כשעוצמים עין ומקשיבים לה עוברים באוזניים ובדמיון נופי הארץ, ניחוחותיה וגיבוריה. שירת נעמי שמר היא ההיסטוריה שלנו ("ארץ ישראל האבודה, היפהפייה והנשכחת"). היא גם תסריט העתיד ("ייבנה המקדש"). יש בה מעט עצב והמון אופטימיות, כמו מצב הרוח הממוצע של העם היושב בציון: "מה חדש, תפוח בדבש".

המשוררת והמלחינה המחוננת מכנרת התרפקה ביצירותיה על ספר הספרים, עילת קיומנו פה אלפי שנים לאחר נתינתו מסיני. צריך לשיר אותה עם תנ"ך פתוח ועם הרבה קשב מוסרי. בין השורות יש המון אהבת אדם ואחווה, ולא רק ב"אנשים יפים באמצע הדרך", אלא אפילו ב"הכליזמרים מצפת":

"הם באו ממרוקו
ומרוסיה גם,
מעבר למדבר
וממדינות הים,
ומנגינה אחת
להם באמתחתם".

וברשותכם עוד בית, חיבור של עברנו ועתידנו ב-21 מילים:

"המרצפות בצפת
זוכרות את האר"י
טובל את תלמידיו
במעיינות נסתרים.
המרצפות בצפת
זוכרות שירי תש"ח
עם נתיבה בן-יהודה
ועם הפלמ"ח".
 
מרצפות צפת אמורות לזכור בימינו גם את נעמי שמר, לא רק האקליפטוסים לחוף ירדן. בסביבות יום העצמאות הארבעים היא הבטיחה לנו ש"הכול עוד אפשרי כל עוד אנחנו כאן שרים". לו יהי.

// חגי סגל


19
בזכות סלי השוק שמחכים שיבוא שלום

בכל יום חמישי בשעה חמש בערב היה נשמע צפצוף מהחניה, ואז אמא צעקה: שמישהו ירד לעזור לאבא. בזינוק על, הייתי מדלגת את שלוש הקומות למטה, מחזיקה את הדלת של המעלית עם הרגל ופותחת עם היד הנגדית את דלת הבניין הפונה לחניה. אבא חזר מהשוק.

פעם היו הולכים לשוק. שוק הכרמל. פעם הירקות והפירות הכי טעימים וטריים וזולים היו בשוק. בחופש הגדול, אם היה לי מזל ונגמרה הקייטנה, הייתי מצטרפת אליו. כך הייתי לומדת שסדר הקניות הוא לאו דווקא בסדר הבאסטות, כי הדבר הכי קריטי הוא אופן סידור הסלים. לאבא היו שני סלי פלסטיק ירוקים גדולים. הוא לא האמין בעגלות. בסל הירקות הסדר היה ברור: למטה יש לשים את תפוחי האדמה והבצלים. אחר כך את המלפפונים, הפלפלים, ורק בסוף העגבניות.
  
סל הפירות היה שונה. ומורכב. שכבה ראשונה זהה בכל עונות השנה - תפוחים. בקיץ השכבה השנייה הייתה מורכבת ממלונים, ואז האפרסקים והשזיפים ובסוף ענבים. בחורף, מעל התפוחים היו האשכוליות, מעליהן תפוזים והכי למעלה בננות.

פעם בחודש הייתה דרמה מסוג אחר - זה היה יום החצילים של אמא. 17 קילו חצילים קיבלו סל משל עצמם, וביום ההוא אמא הייתה נסגרת במטבח וקולה את החצילים על הגז. חיכינו מריירים עד הלילה לסלט חצילים במיונז עם פיתה שרופה על הגז.

פעם אבא היה הולך לשוק. ואז התחילו הפיגועים, ומאז אנחנו קונים בסופר. אבל את הסלים הירוקים לא זרקנו. הם מחכים בבוידעם שאולי יגיע שלום.

// רביטל ויטלזון-יעקבס


20
כי איפה עוד תמצאו תושב כפר-קאסם שמדבר יידיש?

כל מי שגר בעיר בשנות השמונים-תשעים מכיר בעל פה את השלאגר הידוע שהתנגן ברחובות בשעות היום. מילים ולחן - עממי:

אלטע זאכן אלטע זאכן
קונים הכול תים,
אלטע זאכן אלטע זאכן
ספה, שטיח, פריג'ידר,
תנור גז, מכונת תפירה,
מכונת כביסה,
אלטע זאכן אלטע זאכן.
 
ואל תדמיינו בראשכם שמע באיכות דולבי סראונד, אלא איכות שמע ברמת מונו הבוקעת מפי מגאפון.

שמונה כללים היו לאלטע זאכן, ואלו הם:

1. יש רק רכב אחד חוקי לטובת עבודה באלטע זאכן: פולקסווגן.
2. אין דבר חסר דיקציה יותר מתושב כפר-קאסם שמדבר יידיש.
3. גם אם האלטע זאכן רק התחיל לעבוד, בחמש בבוקר כבר יש לו מקרר ישן קשור ברצועות על הטנדר.
4. כל משא ומתן עם הנהג מתחיל במחיר שאתה רצית ונגמר בחמישים ש"ח, רק שיפנה לך את זה מהבית לכל הרוחות.
5. אין שום היגיון שמסביר איך הוא נוהג בטנדר עם רמקול שלא מפסיק להרעיש ועדיין מצליח לשמוע את ההיא שצועקת לו מהמרפסת שיש לה תנור למכירה.
6. אין מילה שמצחיקה אלטע זאכן יותר מהמילה "חשבונית".
7. אין דבר מעליב יותר מלראות את האלטע זאכן מוכר ברחוב ליד ב-400 את התנור שמכרת לו לפני רגע במאה.
8. אלטע זאכן מקצועי עולה אליך הביתה כדי לדבר על המקרר ויוצא בסוף עם תכולת הסלון שלך. והמקרר.

// שי קופלוביץ'

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg