ראשי » חדשות » בארץ

69 סיבות למסיבה: למה אנחנו אוהבים את ישראל?

מפריחת השקדייה ועד למלקוש, מהגולן ועד אילת, מהחוצפה הישראלית ועד לערבות ההדדית שמתגלה ברגעים הקשים ביותר. אספנו את 69 המקומות, הרגעים, הטעמים והריחות שבזכותם אנחנו אוהבים את ישראל. כתה חמישית בסדרה

51
כי אלתרמן נפטר לפני 47 שנה, ועדיין יש לו מעריצים

לו תארים היו עוברים בירושה, ראוי היה לראות את כתר "המשורר הלאומי" נודד אחר כבוד מראשו המבריק של ח"ן ביאליק לזה החד-פעמי של נתן אלתרמן - האיש שבין שורה פיוטית לחרוז שאין שני לו הצליח לשורר את תקומת עם ישראל בארצו בלי להתעלם משורשיה. אלתרמן הגיש לנו על מגש הכסף את מלחמת השחרור כשהוא עוד כואב את כאבי "אתה בחרתנו" בגטאות אירופה; הוא לא התבייש להתרגש מקו אוטובוס ראשון בין תל-אביב לקריית-גת תוך קריצה שובבה לגליָת הפלשתי; ולראות באגרות בר כוכבא, שזה עתה התגלו, מכתב לאומי-אישי מהעבר שסוף-סוף הגיע לכתובתו במדינת ישראל הטרייה.
 
47 שנים אחרי מותו, אלתרמן עדיין נהנה מקהל מעריצים נלהב וקשוב לכל פסיק שיצא תחת קולמוסו. שירי האהבה המפעימים שכתב לערי ישראל בשנינה ובהומור מצליחים גם היום להזרים דם ציוני חדש, נרגש ומיוסר – מהולדת רחוב, מחצרו של קיבוץ, מבגדי טקסטיל מתוצרת דימונה. שיבת ישראל לארצו אצל אלתרמן היא גם שיבת הארץ לישראל. לוחמיה העקשנים אוחזים בקרקע והיא גם אוחזת בהם. תל-אביב אהובתו, ואולי ישראל כולה, מונצחת בשורת השבח האלמותית "ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה".

כי אלתרמן לא מתנצל על האהבות הגדולות של חייו, לא מוותר על ביקורת אבל גם לא על הכרת התודה. בשורותיו הנצחיות הצליח המשורר הדגול להנציח את כל אלה במילים ענוגות ובשירי הלל, והשאר יסופר בתולדות ישראל.

// אורלי גולדקלנג


52
כי את המשפטים שנאמרים במונית שירות לא תשמעו בשום מקום בעולם

"תִּשְׁמֹר לִי רֶגַע אֶת הַדְּבָרִים"

בנסיעה בין-עירונית, בזמן ההמתנה עד שהמונית תתמלא בנוסעים, מקובל להפקיד בידי זר גמור את חפציך האישיים ביותר ולהיעלם לטובת קניות שונות ומשונות - מהשלמות במכולת ועד בורקס עתיר פירורים (שייאכל כמובן עם היציאה לדרך ושאריותיו יעטרו את המושב).
 
"נָהָג, תַּעֲצֹר לִי בַקְשָׁה"

זוהי הדרך לסמן כי ברצונכם לרדת כאן ועכשיו, גם אם המונית עצרה כבר מאה מטר קודם לכן עבור נוסע אחר. כי תחנות זה לחלשים.

"אַתָּה יָכוֹל לְהַעֲבִיר?"

מן המפורסמות היא שהמושב שמאחורי הנהג הוא המיקום הגרוע ביותר להתיישב בו, שכן הוא הופך אותך אוטומטית לגזבר הראשי של המונית. למעשה, כל מושב שאינו הספסל האחורי מאלץ אותך להשתתף במשחק החברתי המעיק שבו עוברים שטרות ומטבעות מיד ליד עד להגיעם ליעד.

"אַתְּ לֹא *מַאֲמִינָה* מָה קָרָה לִי אֶתְמוֹל"

מאחר שהנוסעים תקועים בחלל קטן אחד ונטול מחיצות, כולם בעל כורחם מצותתים (לא בלי הנאה) זה לשיחתו של זה.

// אביטל אינדיג


53.
כי מכף רגל קטנטונת ועד שיבה, עם לק או מחוספסת, יש רק דרך אחת לחצות את הארץ הזו במים וביבשה: סנדלי שורש

 

54
כי לא משנה אם נולדת בעפולה או באילת, תל-אביב תקבל אותך אליה בזרועות פתוחות

נו, כבר עיקמתם פרצוף? כבר שאלתם את עצמכם איך מכל הדברים הנפלאים בישראל בחרתי דווקא בעיר הכי בינלאומית, מנוכרת, מתנשאת וכמובן שמאלנית, זאת שמתייחסת אל כולנו כאילו היא הדוד שהצליח באמריקה ומגיע לכאן רק בחופשות חג כדי לבקר את הילידים, וזה עוד לפני שדיברתי על התל-אביבים המתנשאים עם האספרסו והתקשורת שלהם?

ובכן, תנו לי לגלות לכם משהו קטן, בסוד: אין דבר כזה "תל-אביבים". קפצו לכל בר תל-אביבי בשעות הלילה, בחרו שולחן אקראי, גשו לאנשים ושאלו אותם מאיפה הם. אשקלון, כפר-סבא, דימונה, חצור הגלילית, חפציבה, זיקים, מעגן מיכאל, אילת, נהריה, בית השיטה.
 

תל-אביב היא לא עיר, היא תקופה. תקופה שכל ישראלי צעיר חייב לעצמו. אולי לכמה שנים, אולי לשבוע. תל-אביב היא חו"ל, ותל-אביב היא הכי ישראל שיש. היא שק האגרוף של ישראל האחרת אבל היא גם המקום שאליו ישראל האחרת בורחת מדי פעם כשבא לה קצת אחרת. תל-אביב היא העיר הכי מנותקת בישראל אבל היא גם זו שמחברת אנשים מכל רחבי ישראל. תל-אביב מדברת בכמה שפות אבל לא מפסיקה לחדש את העברית. היא רועשת ומלאה בזיהום אוויר אבל יש בה מקום לאנשים שצריכים קצת שקט ואוויר. ומה שאני הכי אוהב בה, הוא העובדה שלא משנה שאני גר בה כבר יותר מעשור, היא ממש לא קנאית. אפשר לגור בה, ולהמשיך להחזיק באזרחות זרה.

// יותם זמרי, עפולאי תל-אביבי


55
בזכות שעות החסד של יום כיפור

כולנו מכירים את השקט הנדיר הזה. מכל שכונה, בכל רחוב, לאורך כל כביש. ממש אפשר לשמוע את התפילות של יום הכיפורים עולות לשמיים. לא רק המכוניות עוצרות ליום אחד; גם הוויכוחים, הפרסומות האגרסיביות, המירוץ האישי והמאבקים הציבוריים. הכול עוצר. עכשיו שקט. פשוט שקט. במדינה שהיא מהלחוצות בעולם, הרגע הזה הוא נס של ממש.

גם במעוזים החילוניים ביותר לא שומעים מוזיקה חזקה מהבתים ולא מריחים עשן של מנגלים מהפארקים, גם בקיבוצים לא רואים מכוניות על הכבישים. ואתם יודעים מה הכי יפה בזה? שאף אחד לא מכריח אותם. אין חוק שמגביל, אבל יש מוסכמה חברתית, ומסורת והיגיון שחזקים מאלף תקנות וחוקים. זה המקום שבו "היהודית" ו"הדמוקרטית" מתמזגות יחד לחיבור שאין טבעי ממנו. זה הזמן שבו מושגים כמו התחשבות וכיבוד הם דברים שלא דורשים, אלא מקבלים.
 
זו ישראל במיטבה, כפי שהיא צריכה להיות: אלו שמתמלאים יראת קודש, ואלו שפשוט נהנים מעשרים וחמש שעות של פסק זמן - כולם נפגשים במרחב המשותף שלנו שמלא בטליתות לבנות ולפעמים גם בילדים על אופניים, וליום אחד המרחב הזה לא דומה לשום מקום אחר בעולם.

בכל שנה אני עוצר לרגע בדרך לבית הכנסת, מביט על הרחוב, וחושב לעצמי כמה יפים הרגעים האלה. אחר כך אני מוסיף עוד תפילה קטנה, שאולי לא נצטרך לחכות שנה שלמה עד לפעם הבאה.

// מנחם הורוביץ


56
כי הסיפור של "התקווה" עובר דרך כפר דרוזי

משפחתי, משפחת קרא, הייתה המשפחה הראשונה שהגיעה לדליית אל-כרמל לפני 400 שנה מחלב שבסוריה. בתחילת המאה ה-19 מונה סלמאן אל-קרא על ידי חיים ויצמן לשמור על נכסי היהודים ששהו בגולה. סבי היה עובר מהצפון ועד ירושלים והדרום, לשמור שלא מזיקים לאותם נכסים. באותה תקופה סבא שלי נתן חלקת אדמה בדליית אל-כרמל לסר לורנס אוליפנט, שם הוא בנה את ביתו בישראל. מזכירו של אוליפנט, נפתלי הרץ אימבר, כתב את "התקווה" באותו מקום ונהג לזמר אותה לסבי תוך כדי שתייה וריקודים. האתר עצמו משמש היום בית "יד לבנים", מרכז לדרוזים שהפך ביוזמתי למרכז מורשת לאומי.
 
הקשר בין העדה הדרוזית לעם ישראל הוא קשר עמוק ונצחי, שמקורו עוד ביתרו, חותן משה. זהו קשר שהתפתח עם השנים והפך לברית דמים, כפי שיעידו למעלה מ-400 המשפחות הדרוזיות שהקריבו את בניהן למען ביטחון ישראל. הנרצח הראשון בדרך להקמת מדינת ישראל היה דודי עבדאלה קרא, בשנת 1939, ואחי אליהו נהרג ב-1985.

הדרוזים שרים את ההמנון הלאומי בגאווה וביראה, וגם אצלי יש לו מקום מרכזי בחיי, בלבי ובנימי נפשי. יום העצמאות של מדינת ישראל הוא יום עצמאותי, וההמנון הלאומי של מדינת ישראל הוא גם המנוני.

// השר איוב קרא

57
כי ערבית של יום העצמאות היא הגשמת חלום של אלפיים שנות

יום העצמאות מתחיל אצלי מדי שנה ברגע הזה, בסיום תפילת ערבית החגיגית של יום העצמאות, שבו מתחיל הקהל בבית הכנסת "הכיפה" בירוחם לשיר את שיר המעלות במנגינת התקווה. הקהל - שמורכב ממתפללים ותיקים של בית הכנסת הספרדי, אורחים מבתי כנסת אחרים בעיירה ותלמידי ישיבת ההסדר המקומית - מחבר בטבעיות בין הפסוקים העתיקים מתהלים למנגינה הממלכתית של ההמנון. והביצוע, כיאה לאכסניה שמארחת אותו, מקבל תוספת של גוון מזרחי, קצת כמו שיר של הגבעטרון בביצוע עמיר בניון.
 

הרגע הזה, בעיניי, הוא תמצית מזוקקת של יום העצמאות. הוא מחבר בין הדתי ללאומי, בין היהודי לישראלי, בין דוד המלך לנפתלי הרץ אימבר, בין ג'ינס כחול לחולצת שבת לבנה, בין בחור ישיבה אשכנזי לעולה ותיק ממרוקו. זה רגע שמגיע בסופה של תפילה חדשה-ישנה שחוברה לה יחדיו במיוחד ליום העצמאות. הוא מגיע דקות לפני שכל הקהל יעבור היישר מהתפילה בבית הכנסת לטקס הדלקת המשואות המסורתי שגם הוא כבר הפך לחלק מהריטואל הדתי של החג הזה.

וברגע הזה, כשאני שר את המילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" במנגינת התקווה, אני חושב על דורות של יהודים שלחשו את המילים הללו בתקווה, אני מביט על קהל המתפללים הגדול והמגוון שגואה יחד בשירה, מרגיש את החלום המתממש, ומתרגש.

// אלישיב רייכנר


58
כי בגוגל מצאנו את הישראלי היפה

המילה סלפי נותנת ביטוי יפה לרוח התקופה שמעמידה את ה"עצמי" במרכז. בגוגל, למשל, מחפשים אותה הרבה יותר ממילים המייצגות שייכות לקהילה, ציבור או חברה, כמו המילה צדקה. אבל בישראל המצב שונה: אם בעולם מחפשים סלפי פי 19 יותר מצדקה, אצלנו הצדקה מנצחת. בירושלים, למשל, יש פי שלושה חיפושים לצדקה על פני סלפי. אם יש מדינה שכדאי לחיות בה, זו אחת שבה מסתכלים על האחר כשהוא זקוק לכך, במקום על החור השחור שבנייד.

// רוני ארזי
 

59
כי האוטובוס הוא פסיפס אנושי על גלגלים

יום ראשון בבוקר. אמש נערכו אירוסין מרגשים בשכונת רמות. החמות שלעתיד שעלתה לאוטובוס מספרת את החדשות הטריות בטלפון לאחותה, כי בנייד הכשר שלה אין אפשרות להתכתב: "שש פגישות - וצ'יק-צ'ק, אני אומרת לך, צ'יק-צ'ק!" מבחינתה אין הבדל בין הפרטי לציבורי, מעין פייסבוק בלתי מודע לעצמו.

נשים בפאה מוקפדת ותלמידות סמינר בית יעקב מתפללות שחרית, אומרות תהלים. ליד הדלת האחורית, הורים עם שלוש-ארבע עגלות תינוקות, מנסים להסתדר בצפיפות הרבה. בתחנה המרכזית משתנה באחת הנוף האנושי. תיירים הבולטים בזרותם, בשיזוף של אירופאים, מנסים לפענח שמות ישראליים במפה שבידיהם. המוני חיילים וחיילות ברוביהם ובתרמיליהם ממלאים את האוטובוס בדרכם לנקודת האיסוף השבועית לכיוון הבסיס, משוחחים, מסמסים.
 
פה ושם קמים מפני שיבה, ופה ושם מצטרפים גם עובדים זרים שזהו יום המנוחה שלהם, בדרכם לקניון, או נזירה נדירה בבגדיה האופייניים. אני מוצאת פינה צדדית ומנסה להספיק לרשום בפנקס הסקיצות שבידי פיסה מתוך המפגש המיוחד שנוצר לרגע בקופסה המתנייעת. כמעט כולם שקועים בטלפונים הניידים שלהם, מה שמאפשר לשרבט כמעט באין רואה. לפעמים חסר לי רק קו אחד להשלים את דמותו של הנוסע שיושב מולי, אני מפנה את המבט אל הפנקס, מרימה את עיניי – ומתברר שכל דוגמניי ירדו בתחנה. קו אחד שזר את שכונות העיר ואת הירושלמים ואורחיהם.

// מיכל אורבך


60
בזכות הטרמפיאדות

הישראלים אוהבים לארח, זה אצלנו בדי-אן-איי עוד מימי אברהם אבינו. אבל נדמה שהכנסת האורחים הנדיבה ביותר היא לא זו שנעשית בתוך ביתנו, אלא דווקא זו שאנו מקיימים מחוצה לו – בתוך רכבנו החמים והאינטימי.

טרמפיסטים יש בכל העולם, אך הטרמפיאדה היא מוסד ישראלי ייחודי שנבנה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. השם שואב מהמילה "Trempen", "נווד" בגרמנית. אותם מבני בטון כעורים שצעירים חוסים בצלם עד לבוא המושיע הגואל, ובערוב ימיהם, כשהם גדלים ורוכשים רכב בעצמם - מגלגלים את הנתינה הלאה לדור הבא.
 
זה אולי לא מקרי שאויבינו מנסים להכות בנו דווקא שם, במקום שבו ממתינים נערים צעירים לאחיהם הבגירים שיעשו עמם חסד בדרכים. שלושת הנערים, פיגועי הדריסה בגבעה הצרפתית, וגם אירוע הטרור האחרון שגבה את מותו של אלחי טהרלב הי"ד בטרמפיאדה הסמוכה לעפרה - כל אלו לא הצליחו ולא יצליחו לשבור את נערי ישראל שממשיכים לעמוד בצמתים ולסמן בידם את תנועת הניצחון. כי אין כמו הידיעה הזאת, שלא משנה באיזה חור תיזרק, מישהו תמיד יבוא ויאסוף אותך ליעדך.

// רחלי מלק-בודה

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg