חמי פרס: במבחן ההיסטוריה, מורשת אבי תהיה ענקית
בנו של הנשיא התשיעי חושב שהוא היה מנהיג גדול כמו אברהם לינקולן. כמעט. בשימור המורשת שלו הוא מעדיף להתמקד יותר בחדשנות וביצירתיות שהפגין, וקצת פחות בהסכמי אוסלו. "הוא ייזכר במבחן היסטוריה בגלל מוכנותו לעזוב את היום וללכת למחר"
במרכז הנושא את שמו של שמעון פרס לחוף ימה של יפו, לשכתו של הנשיא לשעבר נותרה בדיוק כפי שהייתה ביום פטירתו בספטמבר שעבר. "זה יישמע אולי הזוי, אבל עדיין בכל בוקר אני נכנסת ואומרת לו בוקר טוב", אומרת הדוברת המיתולוגית איילת פריש כשהיא עושה לי סיור בזק בבניין.
זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום, שחגג עשור לקיומו לפני כשנה. אני לא חריג. למעט כמה עשרות עובדים קבועים, מעטים מבקרים במקום, בעיקר כי אין כל כך מה לעשות בו. הפעילויות שמרכז פרס יוזם ומוציא לפועל מתקיימות ברובן מחוץ למרכז, והוא משמש מטה הנהלה ומרכז לוגיסטי יותר מאשר מוקד לביקורי אזרחים.
אבל חמי פרס, יו"ר המרכז החדש ובנו של הנשיא התשיעי, נחוש כעת לשנות את המציאות הזאת. עם אנשי המרכז הוא מוביל את מיתוגו מחדש של המקום כמרכז ארצי לחדשנות. מ-2018 יפעל בבניין מרכז מבקרים שיציג את ישראל כאומת סטארט-אפ, וייתן כלים - בעיקר לבני נוער - לממש טוב יותר את היכולות הטמונות בהם.
הפגישה עם חמי פרס נערכת בלשכתו הפנויה של אביו בקומה השלישית של המרכז. המבנה האדריכלי הנועז והמרשים ניצב בלב שכונת העוני עג'מי שביפו. מי שכינה את בניין הקובייה הירקרק "פיל בחנות חרסינה" היה לא אחר מאשר מנכ"ל המרכז בעבר, רון פונדק, שנפטר לפני שלוש שנים.
מצדו הדרומי המרכז נושק לבית הקברות המוסלמי ביפו, אך חלונות הזכוכית בלשכתו של פרס, הפונים לדרום, אטומים. אי אפשר לראות את הקברים. הכיוון היחיד שאפשר להביט אליו מכאן הוא מערבה, לנוף היפהפה של גלי הים התיכון.
האם נמצאה המטאפורה המושלמת לחזון השלום של אחד מגדולי נביאי השמאל הישראלי, שתמיד קרא לכולנו להפסיק להביט לאחור בזעם ולהתמקד בעתיד? כל אחד ישפוט בעצמו. בכל מקרה, הסיבה שסופקה לנו לאטימת החלונות הייתה דרישה של מערכת הביטחון.
אני שואל את חמי פרס מדוע בעצם דורש המקום מיתוג מחדש, והאם השלום אינו מותג חזק מספיק ויש להוסיף לו את החדשנות. "כל הפעילויות הקשורות לשלום ממשיכות כרגיל ואפילו מועצמות", עונה פרס.
"הפעילות עד כה הייתה אנלוגית, כלומר חיבור בין אנשים, והיום אנחנו עוברים לשלב הדיגיטלי – מרכז פרס 2.0 – שדרכו נעצים ונדייק את המורשת של אבי. אין פה הפניית עורף לשום מפעל ממפעלותיו של אבי, אלא חידוד מסרים".
מה זה בעצם אומר, מרכז חדשנות?
"נבנה כאן את המרכז הלאומי לחדשנות של מדינת ישראל. המרכז הזה יציג את הסיפור הבלתי ייאמן של ישראל כאומת סטארט-אפ, ויפעל להנגשת חדשנות וחינוך לתיקון עולם לדורות הצעירים בישראל ובעולם כולו.
"אבי מאוד האמין בדור הצעיר. אנחנו רוצים שכל ילד וילדה במערכת החינוך יבואו לכאן ויתחברו - כל אחד בדרכו ובאמצעות הדברים שמעניינים אותו - ויצאו מכאן עם סט כלים ערכיים שיסייעו להם להעז, לחשוב, לחדש.
"לא יהיו כאן קורסים במתמטיקה. שים לב שלא קראנו לזה מרכז ההייטק, אלא מרכז החדשנות. כי חדשנות יש בכל תחום. מי שיגיע לכאן יעבור מסע דיגיטלי מעצב וחווייתי שאנו מקווים שיהפוך אותו למשהו חדש. אנשים יעברו כאן מסע מואץ בסגנון פרס, מהעבר לעתיד.
"המטרה השנייה, כאמור, היא הצגת אומת הסטארט-אפ שהיא ישראל. מתברר שכשאנשים שומעים על החדשנות שלנו, אין מקום שמציג להם מה זה בעצם אומר. לוקחים אותם ליד ושם ולכותל, שזה כמובן חשוב, אבל הם גם רוצים לראות את העתיד. ואין אדם שלקח את ישראל למודרניזציה יותר מאבי.
"אנחנו נראה להם כאן את ה'תיקון עולם' שישראל עושה באמצעות טכנולוגיה ומדע. וחשוב לי לומר שהמקום הזה לא פוליטי. אנחנו עובדים עם כולם ורואים את המורשת של אבי כשייכת לכל עם ישראל".
והמורשת של אביך היא בין השאר חדשנות?
"אבי עסק כל חייו בחדשנות. זו מבחינתו הייתה הדרך הנכונה להעביר אותנו מאתמול למחר. לגבי חשיבות החדשנות הטכנולוגית, בשנים האחרונות של חייו הוא גיבש תפיסת עולם שלפיה העולם הופך להיות גלובלי, וככל שהזמן עובר הצורך והרצון לצאת למלחמות הולך ויורד. כי הטכנולוגיה והמדע נותנים לך את הדברים שבגללם יצאת למלחמות.
"הוא טען שהממשלות בעולם הולכות ומאבדות מהרלוונטיות שלהן, ומי שיעזור לאנושות במסע קדימה הן חברות בינלאומיות, ומטבע הדברים – חברות טכנולוגיות".
מעניין שהתובנה הזו מגיעה ממי שבמשך עשרות שנים היה בשר מבשרם של הממשלה והשלטון.
"בהחלט. הוא עבר תמורה. כל חייו הוא היה ברשות המבצעת, ולפתע כשהפך לנשיא הוא הבין שבעזרת רצון טוב והתנדבות הוא יכול לא לבזבז זמן על חיכוכים שהיו מנת חלקו בפוליטיקה. הוא הבין את ההבדל בין כוחה של התנדבות לעומת כוחו של שלטון. ששררה יכולה דווקא להפריע. שררה מעוררת נוגדנים, וכשהיה חלק ממנה הוא בזבז הרבה אנרגיה כדי שדברים יקרו. כנשיא הוא פשוט פנה לאנשים, ולא היו נוגדנים.
"תראה את פייסבוק: מארק צוקרברג הקים ממלכה ענקית שאנשים מתנדבים להיות חלק ממנה וליצור בה, ויצר אימפריה בלי לכבוש שום דבר, בלי צבא, בלי לירות ירייה אחת.
"הרעיון הוא שבאמצעות יוזמה, מדע, טכנולוגיה וחדשנות אפשר ליצור עתיד חדש ואחר, שמתמודד עם הסכנות והבעיות החדשות שמציגה המציאות הגלובלית המתפתחת. מדינות צריכות להתחיל לחשוב מעבר לגבולות שלהן, זה מה שחברות אזרחיות עושות באופן טבעי ולכן הכוח שלהן הולך ועולה".
חמי (נחמיה) פרס, בן 59, הוא הצעיר משלושת ילדיהם של שמעון וסוניה פרס ז"ל. אחיו הגדולים הם צביה ולדן ויוני פרס. בצבא שירת כטייס מסוק, וזאת לאחר שבעקשנות ראויה לציון סיים קורס טיס אף שהודח ממנו פעמיים. בשנת 1985 קיבל צל"ש ממפקד חיל האוויר על חלקו בחילוץ צוות מטוס קוברה שהתרסק באזור הכנרת.
בתחילת שנות התשעים הקים את אחת מקרנות ההון-סיכון הראשונות בישראל, ומאז הוא מבכירי התחום בארץ. ב-1996 הצטרף כשותף ב"פיטנגו", קרן ההון-סיכון הגדולה בישראל, המנהלת יותר מ-2 מיליארדי דולרים שמושקעים בלמעלה מ-200 סטארט-אפים ישראליים בתחומי הטכנולוגיה.
כל עוד אביו חי היה קשה לראות את פרס הצעיר נכנס לזירה הפוליטית. כיום, כחצי שנה אחרי מותו של שמעון פרס, נדמה שהוא שוקל את העניין ברצינות. כשאני שואל אותו שאלות פוליטיות, הוא שוקל את דבריו בקפידה. מתנסח בזהירות. מנסה לא לדרוך על מוקשים. כמראיין שמגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית, ברור שבקטעי השיחה בינינו שעוסקים במורשתו הפוליטית של אביו, הסכם אוסלו ניצב כפיל גדול בחדר.
כמעט רבע מאה אחרי חתימתו של הסכם אוסלו, שהיה גולת הכותרת של ניסיונות אביך להגיע לשלום, נדמה שיש קונצנזוס ישראלי על כך שהוא נכשל.
"כמעט על כל מה שאבי ניסה לעשות או עשה אמרו שהוא פנטזיונר ושהוא נכשל. אמרו את זה כשנגד דעת כולם, חוץ מדוד בן-גוריון, הוא הקים את הכור בדימונה. אמרו את זה על אנטבה. אף אחד לא האמין שהוא יצליח להוריד את האינפלציה, והוא הוריד אותה מ-400 אחוז לאפס, בתוך שנה.
"כך גם לגבי הסכם אוסלו. אני קורא לאנשים לעשות חשבון נפש אמיתי עם עצמם, האם הם לא ממהרים לשפוט את אוסלו. אולי הוא הקדים את זמנו, אבל אני מאמין שהחזון יתממש. הסכסוך הזה יכול להימשך עד אין סוף. אפשר לנוע ממלחמה למלחמה ומפיגוע לפיגוע עוד אלפי שנים. אבל אפשר גם לנסות לפתור אותו, וזה לא בשמים. אפשר להגיע לפתרון.
"אם יש משהו שבגללו אני מעריך את אומץ לבו, זה אוסלו. הוא עשה מאמץ אדיר להביא את עם ישראל לחוף מבטחים, למרות הכול. אם אנחנו רוצים לדאוג לילדים שלנו, את המחיר הזה אנחנו צריכים לדעת לשלם.
"הטרור לא ניצח את מי שעשו שלום. הטרור הביס את רוב הציבור, שנכנע. ואני מאמין שיש רוב בציבור הישראלי, למעט השוליים בשני הצדדים, שרוצה לסיים את עידן המלחמות ואת הקזת הדם, ולבנות עתיד משותף".
אתה עומד מאחורי הסכם אוסלו במאה אחוז? יש הבדל בין תפיסת העולם שלך לזו של אביך בהקשר הזה?
"אני חושב ששנינו ראינו את אותו האור שבקצה המנהרה, אולי לא היינו בדיוק באותה המנהרה. לא מדובר במנהרות שפונות לכיוון הפוך, אלא לשינויים שקשורים בעיקר ללוחות זמנים. יש כאלה שחושבים שאפשר מחר בבוקר לקום ולעשות שלום, יש כאלה שחושבים שזה לא יקרה לעולם. גם אני וגם אבי חושבים שזה יכול לקרות, והשוני בינינו הוא בעיקר טכני, של לוחות זמנים, ולא שוני מהותי.
"אבי לא היה נאיבי. מה שהוא עשה באוסלו היה לשים נקודת התחלה, לא נקודת סיום. שים לב שלא דיברו שם על ירושלים, למשל. הגיעו לכמה הבנות שלטעמי הן חשובות מאוד. מדברים על קוי 1967 ולא 1948; מדברים על שתי מדינות; לא מסתכלים אחורה אלא קדימה לעבר עתיד משותף. אנשים שם שילמו מחיר יקר על משהו נועז שהם האמינו בו, ואני מאמין שבראי ההיסטוריה הוא ייזכר כמהלך נכון".
זכורה לך התקופה הקשה ההיא, שאביך היה אחד מ"פושעי אוסלו"?
"בהחלט, לא נעים כשקוראים לך 'פושע', במיוחד כשאתה פטריוט. כבר אז כל הדיון הזה של ימין ושמאל היה בזוי והזוי בעיניי. אין לו מקום בהתנהלות שלנו. אנשים חושבים שאם הם ימנים זה אוטומטית הופך אותם לפטריוטים.
"סליחה, מה זה השטויות האלה? מי קבע? מי אמר שמי שמחזיק בדעות אחרות הוא לא פטריוט? כל הדיון הזה הפך מזמן ללעומתי ולא ענייני. לצערי הרב, הפוליטיקאים היום מפצלים ומפלגים את העם בתוך גוש מרכזי שחושב לדעתי את אותו הדבר".
יכול להיות שהבעיה של אוסלו הייתה שהוא נעשה מעל ראשו של הציבור?
"המנהיגים אכן גילו באוסלו שעם ישראל נשאר מאחור. אבל אני חושב שאי אפשר אחרת. זהו מחיר שמנהיג משלם אם הוא רוצה לשנות ולהוביל. אם הוא מאמין במה שהוא עושה לטובת עם ישראל. אתה לא יכול לחכות עד שכולם יסכימו איתך. מה שעניין את אבי זה לא להיות פופולרי, אלא לעשות את מה שצריך. ולעשות שלום עם אויב זה בעיה. אתה לא יכול קודם להביא את העם לשם. וזה בדיוק מה שקורה היום - מנהיגים פוחדים ללכת קדימה בגלל התקשורת, וצריכים רוח גבית מהאזרחים".
אי אפשר להתעלם מכך שאחרי הסכם אוסלו, שנסיגות היו חלק מרכזי ממנו, מכל מקום שנסוגונו ממנו קיבלנו טילים וטרור. אולי חשבון הנפש צריך להיות של המנהיגים שחתמו עליו ולא של הציבור?
"אברהם לינקולן נחשב לאחד משלושת הנשיאים הגדולים שהיו לארה"ב. הוא הבין שאת העבדות הוא חייב לשרש. הוא היה יכול לגמור את מלחמת האזרחים הרבה יותר מוקדם ולחסוך חיים של מיליוני אמריקאים. העם לא היה שם. העם, לפחות חלק גדול ממנו, האמין בזכותו להחזיק עבדים. אבל לינקולן לא חיכה עד שכל העם יהיה בשל למהלך, והיה מוכן לשלם מחיר נורא, כמעט מטורף, כדי לגמור את העבדות.
"אז קטונתי מלערוך השוואות היסטוריות, אני לא היסטוריון ואין מספיק פרספקטיבה והמקרים שונים - ובכל זאת, אני חושב שמורשתו של אבי תהיה ענקית במבחן ההיסטוריה. לא בגלל אוסלו, אלא בגלל המוכנות שלו לעזוב את היום וללכת למחר, לעשות את הדברים שהוא מאמין באמת ובתמים שיאפשרו לנו להמשיך ולהתקיים בביטחון.
"זה נכון לגבי הכור בדימונה, הסכם לונדון, וגם הסכם אוסלו. כבר היום רואים שהוא צדק: הוא אמר שמי שלא ידבר עם הירדנים ידבר עם הפלסטינים, ומי שלא איתם ידבר עם חמאס. וזה קורה. אי אפשר להיות עיוורים לכך. למה שקורה.
"בסופו של דבר מי שמשלמים את המחיר הם אנחנו וילדינו. אחד הדברים הקשים בתהליך שלום זה לעשות אותו עם אויב. זהו לא קל ופשוט, אבל אני בטוח שזה אפשרי וחיוני לקיומו של עם ישראל. להשלמת המסע הציוני ולמען המטרה - לחיות כאן בבטחה כחברה מתוקנת. אלו ערכי התנ"ך שאבי חי לפיהם".
בתנ"ך גם כתוב שגבולות ארץ ישראל הם עד נהר פרת.
"אני מדבר על הצד המוסרי. עם ישראל קיבל את ארץ ישראל והיה צריך לשמור עליה באמצעות המוסר. זה החוזה שנכרת איתנו. משם הטיעון שלנו נשאב, מהיכולת המוסרית להתמודד עם מה שקורה. בן-גוריון ואבי הלכו לפי זה. והוא הלך לפי ערכי המוסר של התנ"ך.
"אבי תמיד אמר לי, 'אם אתה רוצה להגיע לדבר גדול, יש לך קודם מדבר שאתה צריך לעבור'. והוא הלך במדבר. אני מעריך ומכבד אותו בעיקר על אומץ לבו לצאת למסע במדבר, שבו גם אפשר למות בדרך, מתוך אמונה שהוא משרת את עם ישראל. וכן, גם השליחות שלו באוסלו הייתה שליחות של עם ישראל. לכן מטריף אותי שאנשים אמרו אז ואולי גם היום את כל הביטויים הפוגעניים האלה".
יחסיו של שמעון פרס עם הציונות הדתית ידעו עליות ומורדות. היו שנים ארוכות שבהן שיתף פעולה באופן מלא והדוק עם המפד"ל ההיסטורית, לאחר מכן באו שנות כעס ונתק, בעיקר בשל הסכם אוסלו, ונדמה שבשבע שנות נשיאותו חזר למערכת היחסים הזו אמון מחודש.
"חשוב לזכור שאבי בא מבית דתי", אומר פרס על המקורות המשפחתיים של הנשיא לשעבר. "בעת הפרידה מסבו הציווי הברור היה 'לעולם תישאר יהודי', והוא מילא זאת במאה אחוז נאמנות. הוא תמיד כיבד את הדת ושמר על מערכת יחסים הדוקה עם הציבור הדתי, וזכה להרבה אמון והערכה.
"הוא נהג תמיד לקרוא בתנ"ך, בחן את עצמו לפי ערכי ספר הספרים וחיפש בו את שורשיו. גם אני, בדרכו, נפגש בשמחה עם הציבור הדתי-לאומי ולא מפלה אף אחד. כולם מבחינתי הם בני שיח ואני מוכן להקשיב לכולם, לא חושב שאני יודע יותר טוב או צודק מאחרים".
הייתה תקופה בה הציבור הדתי לאומי מאוד כעס עליו.
"אבא שלי כיבד והעריך את הציבור הדתי-לאומי, ובשישים שנות עשייה ציבורית - כמנכ"ל משרד הביטחון, ובשנים שפעל בכנסת, ובתור הנשיא התשיעי של מדינת ישראל - הוא הקפיד לשמור על קשר חם עם מנהיגיו ונציגיו.
"אני בטוח שהתקופה הקשה שדיברת עליה כאבה גם לאבי. אבל ידענו היטב שמנהיגות שפועלת מצד אחד לביצור כוחה הצבאי של מדינת ישראל ומצד שני ליצירת אופק מדיני, ליצירת עתיד טוב יותר עבור הילדים שלנו, היא מנהיגות שטומנת בחובה גם מחיר. לא אסתיר שהיה לא פשוט בשנים הללו.
"אני זוכר היטב את תמונתו לצד יצחק רבין במדי אס-אס, ואת הקולות הקשים שנשמעו בהפגנות מחוץ לבית שלנו. זה לא תמיד היה קל. כשאבי החל את כהונתו כנשיא המדינה הוא הקפיד לפתוח את שערי בית הנשיא בפני כל עם ישראל. הוא חיבק זרמים וקבוצות שונות בעם, גם מהציבור הדתי-לאומי.
"אני זוכר היטב שאבי החליט לקיים אירוע מיוחד בבית הנשיא עם תלמידי מכינת עלי יחד עם הרב אלי סדן. הוא אירח אז את הנוער של הציונות הדתית, והתרגש מההתלהבות ומהמסירות שלהם לשרת ביחידות המובחרות בצה"ל ולהצטרף לאתגרי העתיד של המדינה. אני שמח שבשבע שנות כהונתו כנשיא הוא זכה לסגירת מעגל ולחיבוק חם מכל עם ישראל, וגם מהזרמים בציונות-הדתית".
באופן טבעי, חשוב לחמי פרס להדגיש את הצלחותיו של אביו, והן רבות. שמעון פרס שזור בקורותיה של המדינה והתפתחותה באופן שאין להכחיש. אני חולק עם פרס את תחושתי שלאורך כל השנים היה "פרס של מעלה", איש החזון והמעש שעוסק בעניינים גדולים למען עם ישראל כפי שהוא רואה לנכון, ומצד שני "פרס של מטה" - איש הפוליטיקה הקטנה והתרגילים בריח כזה או אחר, איש המריבות עם יצחק רבין ואיש ההתכתשות המפלגתית הבלתי פוסקת.
נדמה שרוב הציבור קיבל במשך רוב הזמן את "פרס של מטה". העובדה הזו הייתה מתסכלת מבחינתכם? מבחינתו?
"יותר משהיה תסכול, אני חושב שהייתה תחושת החמצה. אם היו נותנים לו קדנציה מלאה כראש ממשלה, אולי שתיים, הוא היה הופך את ההיסטוריה של מדינת ישראל ומשנה אותה על פניה. בשנתיים שכיהן כראש ממשלה הוא הספיק לעשות המון, ולו רק היה ניתן לו יותר זמן הוא היה עושה הרבה דברים שהציבור היה רואה. לא הבינו את גדולתו. בן-גוריון הבין. הוא גם אמר עליו, 'עם ישראל לא יודע מה הוא חב לבחור הזה'. אבל נכון, זה לא חלחל, והרבה אנשים לא ראו את זה.
"אבי נהג לומר שמדינה קטנה היא כמו משפחה גדולה, ובמשפחה מתעסקים בדברים משפחתיים כמו ריבים, ובמובן הזה חטאו לו. הוא היה איש עם מורכבויות וניגודים, אדם רבגוני עם המון הפכים בתוכו. בחר להיות וכחני ולא פופולרי, בחר לעשות את מה שהוא מאמין בו וראה את הדברים הרבה פעמים לפני אחרים. לכן הוא זכה לקיתונות של רותחין".
העובדה שהוא לא הגיע מהמערכת הצבאית כמו שרון או דיין בטח לא סייעה לו.
"זה בוודאי היה כלי שדרכו ניסו לפגוע בו. ניסו לצייר את זה כחולשה, כחוסר אומץ לב".
והצליחו.
"כשאתה עושה דברים נועזים ומרחיקי לכת שנוגעים לעתיד, טבעי שאנשים מנסים לפגוע בך ומנסים לעצור אותך. כל חייו ניסו לעצור אותו".
פרס לא מכחיש שהחיידק הפוליטי מקנן גם אצלו, אבל מסרב לנקוב בתאריך הצטרפותו לפוליטיקה הארצית, אם בכלל. "אני יתום לא רק מאבי ומאמי, אני גם הומלס מבחינה פוליטית", הוא אומר בחיוך. "יש בעיה במבנה הפוליטי של ישראל כיום, ואני צריך לראות איזה מקום מייצג באמת את תפיסת העולם שלי. בכלל לא בטוח שאחד כזה קיים".
לכאורה מקומך במפלגת העבודה, היכן שאביך היה ברוב מוחלט של ימיו הפוליטיים.
"אם אכנס לזירה הפוליטית, אבחר ואכנס. כרגע אני לא יודע. בעיניי המערכת הפוליטית היום מפולגת בדברים הלא נכונים. היא ערוכה לקרב הלא נכון. אולי יהיה מפץ פוליטי, אולי לא. כרגע המבנה הפוליטי בישראל לא מייצג את עמדותיי".
אביך היה שותף למפץ כזה, כשהקים עם שרון את מפלגת קדימה.
"אכן, בקדימה היה מפץ פוליטי כי אנשים בשמאל ובימין הבינו שהם מפולגים על הדברים הלא נכונים".
זה לא ממש עבד.
"נכון, ואני לא יודע בדיוק למה. אולי בגלל מה שקרה לשרון, אולי כי זו הייתה מפלגה צעירה שלא התארגנה נכון, אולי הנהגה. בכל מקרה, כל עוד אני מחוץ למערכת הפוליטית אני לא צריך להחליט שום דבר. כשאכנס, אצטרך להחליט".
לא מרתיעה אותך הפוליטיקה, כבנו של מי שסבל ממנה רבות?
"אותי זה לא מרתיע, אבל מסביבי יש עוד אנשים. משפחה וחברים. הם יודעים שבסופו של דבר אחליט מה שאראה לנכון. אין ספק שהמערכת בארץ קשה, לא מפרגנת ופוגענית. דווקא בשל כך אני מברך על כל אדם מוכשר שנכנס אליה, מימין ומשמאל. בסוף, אם זה יהיה חזק ממני, אכנס פנימה".
לא ברור אם הוא נוקט טקטיקה או אסטרטגיה, אבל לאורך כל השיחה בינינו מנסה חמי פרס למצב את עצמו במרכז המפה הפוליטית, ונדמה שהסניגוריה שלו על הסכם אוסלו היא קודם כול הגנה טבעית של בן על אביו. הוא לא מקל עליי כשאני מנסה להבין בדיוק היכן הוא עומד מבחינת ימין ושמאל. "אני מסרב לקבל את ההגדרות האלה", הוא אומר.
"אני בטוח שאם אשב איתך ונדבר נגיע לדרך משותפת, כי לשנינו יש אותו אינטרס. בן-גוריון האמין שארץ ישראל ניתנה לנו. גם אבי האמין בכך, וגם אני מאמין שארץ ישראל היא שלנו. אלא שאני מבין שהאמונה שלי לא מספיקה ולא תשכנע את העולם. ואני מאמין בדבר נוסף, שזכותנו להיות כאן תלויה בהיותנו עם מוסרי, אחרת נאבד הכול.
"ההחלטה המוסרית של בן-גוריון הייתה להציל את עם ישראל דרך הקמה של בית בארץ ישראל. לא לכבוש ולהכרית ולהשמיד את כל יושביה. כשאתה בא להקים בית בארץ ישראל ויושבים בו גם אנשים אחרים, ההחלטה של בן-גוריון הייתה להקים את המדינה רק על חלק מהארץ, ועל הבסיס הזה היא קמה. אני נאמן גם למגילת העצמאות. ועכשיו השאלה היא לאן לוקחים את הדבר הזה - האם הולכים לארץ ישראל השלמה, על חשבון כל מי שגר כאן? האם נשארים בחזון הציוני או בחזון המשיחי?
"הוויכוח לגיטימי, כל עוד לא מעוררים שנאת חינם, מפלגים את עצמנו ומשייכים פטריוטיות לצד מסוים. אני מכבד כל אדם וכל דעה בכבוד בסיסי. בעיניי כולם פטריוטים, חוץ מהמשוגעים בשני הצדדים שכולנו יודעים לזהות אותם".
מה דעתך לגבי ההתיישבות ביהודה ושומרון?
"יש התיישבות שמטרתה לבנות ולחזק את עם ישראל, ויש התיישבות לעומתית שרוצה למנוע מעם ישראל להגיע לפתרון מסוים. למשל, מאחזים בלתי חוקיים. ברמה פילוסופית עקרונית, בנייה שמטרתה לחזק את מה שאנחנו עושים ואת קיומנו כאן - אני בעדה. אני אדם מעשי, וכל עוד הדבר נעשה לפי החוק ובצורה דמוקרטית, זה בסדר.
"מבחינה מעשית - אבא שלי הקים את אריאל, ודאי שאני בעד המשך בנייה שם. גושי ההתיישבות צריכים להישאר בשלטון ישראל, וצריך לבנות שם תוך כדי שאנחנו לא מאבדים את האפשרות להגיע לשלום עם הפלסטינים. על כל השאר צריך לדון".
אחד מחזונותיו של מרכז פרס לשלום וחדשנות הוא להביא את בשורות העתיד גם לעמי האזור. אני שואל את חמי פרס כיצד אפשר לחלום על כך בעידן של אביב ערבי שהפך לחורף ערבי, כשנדמה ששכנינו הולכים ושוקעים בחזונות ימי-ביניימים בסגנון דאע"ש ולא פונים לעתיד הטכנולוגי שהוא חולם עליו.
"העולם הערבי לא הולך רק אחורה. דאע"ש זה לא הכול. כמה אנשים יש בארגון הזה? מטבע הדברים, כשמראים פיגוע עם הרוג אחד במיליארד טלוויזיות, זה נראה כאילו יש מיליארד פיגועים עם מיליארד הרוגים. אבל אתה יודע שזו לא המציאות. הפחד, אין לו גבולות. מצד שני, יותר ויותר אנשים באזור משתמשים בסלולרי, יותר מידע זורם במזרח התיכון".
אתה אופטימי בלתי נלאה.
"אלה הנתונים. ידעת שאמזון קנו חברה ערבית שעושה מסחר אלקטרוני ב-700 מיליון דולר? שיש קרנות שמקימות מרכזי פיתוח בסעודיה וירדן? יש במזרח התיכון 400 מיליון איש שדוברים ערבית, ואתה רואה שהמסחר האלקטרוני מתפתח, משקיעים מתחילים להתעניין. יש באזור הזה שיעור עצום של אוכלוסייה צעירה שמתאימה לפיתוח טכנולוגי.
"מובן שזה רחוק מלהיות עמק הסיליקון, אבל אני מסתכל על המגמה ורואה אפשרות לשינוי המצב במזרח התיכון דרך תנועה כלכלית ומתן אפשרויות לדור הצעיר. אפשר להשתתף בשינוי הזה, אפשר לעמוד מהצד. כך או כך, יש לזה סיכוי".
כשהכתבה הזאת תתפרסם יהיה מאחורינו יום עצמאות ראשון של מדינת ישראל בלי אביך.
"נכון, וזה יהיה יום קשה כמו כל יום בשנה האחרונה שהוא ראשון בלעדיו. כשחושבים על זה, הרבה ממנו היה ביום העצמאות. מהקמת המדינה, דרך עצמאות ביטחונית ועד עצמאות כלכלית. מאוד עוזר שאנחנו הולכים בדרכו ומסתכלים קדימה. אני משתדל לקחת את כל הזיכרונות ולעשות בהם את הדבר הנכון. התרומה שלו להיותנו מדינה עצמאית היא מעל ומעבר לכל מה שאפשר לצפות מאדם יחיד".
אביך נטמן בהר הרצל, בעוד אמך קבורה בבן-שמן. בעשור האחרון לחייהם הם חיו בנפרד. אני מעריך שזה לא היה קל.
"שניהם טמונים אצלי בלב מאוד קרוב זה לזה. כל אחד מהם בחר את המקום שבו הוא רצה להיות, ועם כל הזוגיות שלהם בסוף לכל אחד יש אישיות משלו, אישיות אדירה שתרמה לחיים שלי במידה אינסופית. אני אוהב את שניהם. הם היו שני אנשים שעמדו על דעתם וידעו בדיוק מה הם עושים. אנחנו כמשפחה החלטנו לא להתערב בחייהם הפרטיים. נכון שעדיף אילו היה משהו אחר, אבל לא התערבנו וקיבלנו את זה באהבה".
לקראת סוף חייו התקרבתם. האם יש משהו שהוא התוודה עליו בפניך, על טעות כלשהי שעשה? משהו שהיה עושה היום אחרת?
"בחודש האחרון לחייו אבי כתב ספר אוטוביוגרפי. הוא ידע שימיו ספורים. בזמן אמת הייתי קצת עיוור לכך, אבל היום אני יודע זאת בוודאות. הוא רצה לסכם את חייו בספר. הוא כותב שם על הדברים הגדולים שעשה בחייו. בסוף הוא עושה חשבון נפש. אם אני קורא אותו נכון, חשבון הנפש הזה מאוד מאוזן. קצבו את זמנו על האדמה, ומבחינתו הוא לא בזבז את הזמן הזה. הוא סיים את חייו בתחושה שעשה כמיטב יכולתו.
"החרטה היחידה שהייתה לו בלב קשורה בכך שהחלומות שלו לא היו מספיק גדולים. שהמציאות עלתה על הדמיון. את זה יכול להגיד רק מי שראה את הקמת המדינה, וראה איך כפסע היה בינה לבין כישלון. מה שאני לוקח מהדברים האלה הוא שאנחנו לוקחים יותר מדי דברים במדינה שלנו, כולל את עצם קיומה, כמובנים מאליהם.
"בהיסטוריה העולמית כבר קרה שמדינות נפלו, וגם עם ישראל חווה חורבן. אני מציע לכולנו מידה של צניעות, ולא לקחת את מה שיש לנו ביד כמובן מאליו. לטפל בשמירה על הקיים בחרדת קודש".
אקו"ם