"כילדים, התקשינו להכיל את פלא ניצחון הבזק"
הוא אל"מ במיל', ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ובאופקים. ב-1967 היה ילד בצפת. "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את אמא בוכה". מלחמת ששת הימים של הרב אליעזר שנוולד
בתשכ"ז גרנו על צלע ההר המזרחית בשכונה הדרומית בצפת, שיורדת לוואדי עכברה וצופה לאגן הכנרת ולהרי הגולן. הימים שלפני המלחמה זכורים לי היטב. בימים שלאחר יום העצמאות דיווחו בחדשות שהמצרים נכנסו לסיני, גירשו את כוחות האו"ם שהיו אמורים לפקח על הפסקת האש, וחסמו את מיצרי טירן לכלי שיט ישראליים.
הרב אליעזר שנוולד
צילום: אבישג שאר ישוב
החלו לנשב רוחות מלחמה. באחד הימים דווח על היערכות בגבול ירדן ובגבול סוריה. דובר גם על מעורבות של הרוסים בצבאות הערביים. באמצעי התקשורת של אז שידרו במוצאי יום העצמאות את פסטיבל הזמר, ובמהלכו שמענו לראשונה את השיר "ירושלים של זהב", שלימים הפך להמנון לאומי.
תחושת החרדה וחוסר האונים שחשה האוכלוסייה הלכה והתעצמה. האמריקאים התנערו מהמחויבות שלהם להגנת האינטרסים הישראליים, למרות ההסכם שנחתם עמם לאחר מבצע קדש. אולם החרדה התעצמה עוד יותר בעקבות הגמגום המפורסם של ראש הממשלה אשכול בנאום לאומה.
תחושת החרדה הובילה ללחץ ציבורי מכיוונים שונים למנות שר ביטחון בעל רקע צבאי במקום לוי אשכול, שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון בו זמנית. הלחץ הציבורי הכבד הביא לבסוף, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, להקמת "ממשלת ליכוד לאומי".
כשבוע לפני המלחמה מונה משה דיין, שהיה אז באופוזיציה, לשר הביטחון. כאישיות בעלת עבר ביטחוני רב שנים, כרמטכ"ל מבצע קדש, הוא נהנה מאמון רב בקרב שכבות רבות באוכלוסיה.
נהנה מאמון רב. משה דיין
צילום: משה מילנר/ לע''מ
כילדים חשנו את המתח והחרדה של המבוגרים. רובם היו ניצולי שואה, והיו שדיברו במפורש על סכנת שואה שנייה אם נותקף מכל העברים. קרובים התקשרו לבני משפחותיהם בארץ, והציעו: "לפחות תשלחו אלינו את הילדים, שהם ישרדו".
אבא גויס בשלב מוקדם. בשבועות ההמתנה שלפני המלחמה הגיע דחפור יחד עם קצין הג"א, וחפר בחצר שלפני הבלוק שלנו תעלת קשר בעומק מטר. היו שטענו שהתעלות הן לשם מחסה למקרה של הפגזה, והיו שטענו שהן מיועדות למקרה שהסורים יצליחו להגיע לעיר. האמהות שבעליהן היו מגויסים צפו בדחפור באימה. לנו הילדים נוסף עוד מקום ל"משחקי מלחמה".
נותרנו בבית עם אמא, שדאגה לאבא מאוד ומדי פעם פרצה בבכי. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את אמא ז"ל, שהייתה אישה חזקה, בוכה. באחד הערבים היא קראה לנו, שלושת הילדים, בני תשע, שבע ושש, ובידה היו שלושה תרמילים קטנים.
"אם הסורים יתקרבו, ייתכן שנצטרך ללכת מכאן ברגל", היא אמרה. "כל אחד יצטרך לעזור לאחר, וייקח איתו תרמיל, והשם יעזור לנו". רק לימים, כשסיפרה את הקורות אותה כילדה בשואה, בבריחה ביערות עם הפרטיזנים, הבנו מה עבר במוחה, ואת חומרת החששות של המבוגרים.
בשבועות ההמתנה הללו היו הרבה מטוסים בשמיים. התמחינו בזיהוי מטוסים.
הרוח משתנה
בבוקר יום שני, כ"ו באייר, הגיעה האזעקה שהריצה אותנו למקלט. שהינו בו שעות ארוכות. הדי הפיצוצים של הארטילריה הסורית נשמעו היטב, וחלקם נשמעו די קרובים. המבוגרים אמרו שהסורים מפגיזים את כל יישובי הצפון וכמה פגזים פגעו בבתים בראש-פינה ובוואדי עכברה, לא הרחק מאיתנו.
הלחימה במלחמת ששת הימים
צילום: דובר צה''ל
קולות המטוסים המנמיכים טוס נשמעו מעל המקלט ברעש מחריש אזניים. מדי כמה זמן שמענו את הטרטור של מנועי המסוקים, שנחתו במנחת בית החולים האזורי שהיה לא רחוק מהשכונה שלנו. זה תמיד היה סימן מבשר רע, כי הם כנראה מביאים איתם נפגעים מהחזית או מיישובי הסביבה.
אבל בשעות הצהריים החלו להגיע ידיעות על המתרחש בחזית המצרית. הרגשנו כיצד מצב הרוח של המבוגרים משתנה בהדרגה לתחושות הקלה כשהגיעו הידיעות על ניצחונות הבזק, בתחילה בסיני, לאחר מכן בירושלים, יהודה ושומרון ולבסוף בגולן.
אני זוכר את הדיווח הנרגש של הכתבים שליוו את כיבוש הכותל בוקע מהטרנזיסטורים הקטנים שהיו בידי האמהות והילדים הגדולים ברחבה שלפני המקלט. את הקריאה ההיסטורית של מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידינו!". ברכת "שהחיינו" של הרב גורן זצ"ל. תקיעת השופר, שירת "ירושלים של זהב". אני זוכר שכילד שאלתי את אמא: "אם הר הבית בידינו, אז עכשיו יבנו את בית המקדש?"
הישגי המלחמה היו ברורים: האזורים שנכבשו בתוך שישה ימים בלבד, שחרור הר הבית והכותל, השמדת חילות האוויר ובריחת האויב מהחזית. התמונות של פגרי הטנקים והנגמ"שים בסיני וברמת הגולן, ובעיקר הנעליים הרבות שהשאירו החיילים המצריים אחריהם כשברחו משדה הקרב - וגם את התמונה הבלתי נשכחת של הצנחנים ליד הכותל ושל יוסי בן-חנן טובל במי תעלת סואץ עם הקלצ'ניקוב בידו.
הצנחנים שרים את ההמנון בהר הבית. עוזי נרקיס מצדיע
צילום: באדיבות ארכיון צה''ל במשרד הביטחון ו''במחנה''
ליד השכונה חנו כמה כלי רכב צבאיים, ג'יפים וקומנדקרים, בעלי מראה שונה ממה שהורגלנו. זיהינו שאלה רכבי שלל מתוצרת סובייטית. גם הריח שנדף מהם היה ריח של דלק מסוג שונה.
כילדים התקשינו להבין ולהכיל את הפלא הגדול שבניצחון הבזק. בפרספקטיבה של שנים, הבנו שגם המבוגרים לא הצליחו בכך לגמרי. בסוף המלחמה הייתה תחושה של התרוממות רוח ושמחה. כגודל הפחד והחשש, כך הייתה גדולה תחושת ההצלה. אבל לימים הבנו שהייתה כאן גם משמעות נוספת. הייתה כאן עליית קומה בתהליך התקומה. זה היה קו פרשת המים בתקומה של מדינת ישראל.
שטח ישראל הוכפל פי שלושה. לראשונה זכו תושבי המדינה הצעירה לתחושה של שחרור מהחרדה הקיומית מפני כוחם של אויביה, ולתחושה שיש בכוחו של צה"ל להעניק ביטחון קיומי למדינה. כולם קיוו שאויבנו ילמדו את הלקח ולעולם לא ינסו עוד להשמידנו. זו הייתה תחנה משמעותית מבחינה תודעתית. ישראל הפכה ממדינת פליטים נרדפים למדינה ככל המדינות, שקיימת בעזרת השם בזכות ולא בחסד, ול"מעצמה אזורית".
השינוי ניכר במעגלים רחבים ובלתי צפויים, גם בתודעה של יהודי התפוצות, בארצות המערב ובארצות שמעבר ל"מסך הברזל". הניצחון עורר גל של הזדהות ושל זקיפת קומה יהודית בכל העולם. במקומות רבים הייתה התחזקות של הזהות היהודית. מלחמת ששת הימים יצרה גם תנופה מחודשת של התיישבות והקמת היאחזויות נח"ל באזורים המשוחררים, כולל הבקעה וסיני.
הייתה בהתיישבות הזו רוח של יצירה מחודשת. בחלק מהמקומות היא באה מתוך רוח חדשה וקשר עמוק לחלקים ההיסטוריים של הארץ, ערש התרבות הייחודית של אבותינו והתנ"ך, בעיקר בירושלים רבתי, בגוש עציון, בחברון ובגולן.
מלחמת ששת הימים, רמת הגולן
צילום: הראל יהודה, לע''מ
סגירת מעגל
בשנת תשס"ג, במהלך קורס מח"טים, במהלך הכנות לתרגיל גדול, הקדשנו זמן לניתוח מעמיק ומקצועי של מלחמת ששת הימים. באחת ההזדמנויות גם העניקו לנו כשי את הספר "המערכה על הגולן, יוני 1967", ופרטים רבים שהיו חרותים בזיכרון הילדות קיבלו לפתע משמעות מקצועית.
בלימוד של החומר גם "נסגר מעגל" בנושא ההתבצרות בעיר צפת. חפירת תעלות הקשר לא נבעה רק מהיסטריה, והייתה סיבה טובה לחשש מפני כיבוש העיר צפת. בתוכנית המתקפה הסורית "נצר" (הניצחון), שהייתה אמורה להתחיל ב-6 ביוני עם שחר, שלוש דיביזיות היו אמורות לכבוש את העיר צפת ולהגיע עד עין-זיתים.
הכוחות נערכו לפי התוכנית להתקפה, אולם בלילה שלפני כן, בין ה-5 ל-6 ביוני, בוטלה ההתקפה. הסיבות לביטול אינן חד משמעיות. ההערכה שלי היא שהדבר נבע מהחשש של המטכ"ל הסורי להתקדם, בגלל הפגיעה של חיל האוויר הישראלי ביותר ממחצית מטוסי חיל האוויר הסורי במסגרת מבצע "מוקד" ביום שלפני כן, ב-5 ביוני, בסביבות 11 לפני הצהריים.
אקו"ם