ימי התום: בתקליטייה של רשות השידור עדיין מקווים לנס
במחברות מצהיבות מתעדת נאוה בודק-אחירון ראיונות מוקלטים ושירים נושנים שמצאה בשנות עבודתה הארוכות. רגע לפני שהמסך יורד, הצטרפנו אליה למסע נוסטלגי במקום שידע ימים יפים יותר
בכל פסיעה במשרדיה התל-אביביים של רשות השידור אומרת סוף. ליד הש"ג הנושק ל"שרונה מרקט" תלוי שלט קטן שמכריז בסולידיות כמעט סטואית: "כחלון, אלף עובדים ילכו בקרוב הביתה בגללך".
תאגיד השידור הציבורי אמנם אמור לקלוט לתוכו לא מעט מעובדי הרשות, אך כשיחלפו מולנו לאורך הסיור כמה בעלי תפקידים בכירים בערוץ 1, נאוה בודק-אחירון תערוך עם כל אחד מהם היכרות חמה ומיד תכריז: "גם הוא לא התקבל לתאגיד".
חצר הרשות מוזנחת מאוד, ועשבי פרא גדלים בה לגובה רב. "פעם עוד היו מכסחים את העשב השוטה, אבל גם את זה הפסיקו לעשות ויש פה נחשים", אומרת בודק-אחירון. "עוד מעט כולנו נעזוב, ישטחו הכול ובמקומנו יבנו ארבעה או חמישה גורדי שחקים".
בפנים, קירות המבנה מתקלפים והחדרים כמעט ריקים. המסדרונות מובילים אותנו אל אולפן שידור נטוש וחשוך. טכנאית חביבה מגיעה מיד ומדליקה אורות. הצג באולפן מראה בכלל את הנעשה באולפן אחר, וציוד הצילום מופנה אל הקירות. התחושה היא של גוף אנושי מפרפר שבעוד רגע יבואו וינתקו אותו ממכשירי ההנשמה.
בחדרו של דרור קבלרו, מנהל מחלקת הבידור, מונחות מעטפות גורליות ובהן תלושים הקובעים את גובה המשכורת ואת שיעור הפנסיה שנפסקו לעובדי המחלקה עם סיום עבודתם ברשות. בודק-אחירון ניגשת לקחת את המעטפה המיועדת לה, ונוזפת בקבלרו על החולצה החגיגית שהוא לובש ביום שחור כזה, יום השואה.
על המדף בחדרו מונח כובע כהה עם סמל הרשות, שעליו רקום הכיתוב "נזרק לרחוב". "אני חושבת שכל בית משפט היה פוסק לרוב העובדים פה פיצויים על התעללות נפשית קשה", אומרת לנו בודק-אחירון.
הריאיון איתה מתקיים יומיים לפני החלטת הממשלה על דחייה של שבועיים בעליית התאגיד לאוויר. 256 החברים בקבוצת הוואטסאפ של עובדי הרשות, "נלחמים על הבית" שמה, מעדכנים זה את זה כל העת בהתרחשויות. אבל לעדכונים מתוספת נימת השלמה עם הסוף הקרב, מה שמרתיח את בודק-אחירון.
"האווירה איומה, עצובה, למרות שיש עוד איזשהו כאוס ובלבול, ותקווה שבשבועיים האלה אולי יצליחו בכנסת לעשות קסמים ושינויים. אבל הסיכוי הוא קטן מאוד. ועד הטכנאים הפסיק לתפקד, ועד העיתונאים הפסיק לתפקד.
"רוב הטאלנטים לא הצטרפו לקבוצה, ובכלל, פרט לכמה צדיקים כמו עודד שחר, אורי לוי ויעקב אחימאיר, הטאלנטים לא נלחמו בשבילנו. כשערוץ 10 עמד להיסגר - כל הטאלנטים בו לחמו. כאן אנשים גילו אנוכיות.
"אני מבקשת שתדגישי שמי שנאבקים כל העת הם רק העובדים הזוטרים. באחת ההפגנות שלנו ליד ביתו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ביקשו שאתראיין למהדורת חדשות. שאלו אותי מיהם המפגינים, ועניתי: 'אני נמצאת כאן עם חבריי הטכנאים, עם המזכירות, עם הנהגים' - הם אלה שנאבקו יותר מכולם.
"אני חושבת ששלוש שנים ישָנו. הרדימו אותנו. כולם חשבו שיהיה בסדר, ראו שדוחים את החוק, עשו אולי דברים מאחורי הקלעים, אבל בזמן הזה אנשי התאגיד עבדו חזק".
אנחנו מגיעים לתקליטיית הרשות. חצי מהעובדים כאן עמלים על השידורים, והשאר מפנים את המדפים. מאחד הארגזים מציץ תקליטור של תבורי – שימי, לא בן-אל. קירות התקליטייה צועקים נוסטלגיה מהדבקיות (סטיקרים בלעז) שמקנות את ההרגשה כאילו שוב הדיסקו כאן. אחת מהן מכריזה "I Love צביקה פיק’’, ומאחרת ניבטים פניו הצעירים של מיקיאגי.
"עוד טיפה תראו, כמעט הגענו...", מבטיחה דבקית אחרת, שנועדה לקדם את האלבום "טיפ טיפה" של אהוד בנאי, וכעת נושאת משמעות אחרת לגמרי. בודק-אחירון מציינת כי במקביל יארזו גם את כל התקליטייה והסרטייה שבירושלים, ועד שלא יסיימו להעביר את כל החומרים דיגיטציה - הם לא יהיו זמינים כלל. "את האוצרות הכי גדולים הולכים לשים בארגזים במחסן", היא מזהירה.
אפשר בהחלט להאשים את רשות השידור בדינוזאוריות, ועדות מרשיעה מתגלה כבר על השולחן העמוס בחדרה הנעים של בודק-אחירון: נייר קופי. זוכרים מה זה? נייר פחם דק שמניחים בין שני דפים, כותבים על העליון והכתוב מועתק לתחתון. היא מסבירה כי את הרישום והדיווח של טופסי חופשה יש להכין ברשות השידור בשני עותקים, ועל כן היא משתמשת בקופי.
החופשה שתחל בעוד כשבועיים תהיה לזמן בלתי מוגבל, ובודק-אחירון תיאלץ לפנות את חדרה לתמיד. אי הוודאות לגבי סגירת הרשות ותחילת עבודתו של התאגיד, הביאה לכך שאיש לא ידע עד הרגע האחרון מי מהשניים יזכה לשדר את תוכניות יום הזיכרון ויום העצמאות. אחרי הריאיון חשה בודק-אחירון לחדר העריכה כדי לעבוד עם המפיקה צביה ויצמן על תוכנית שכזו, בהגשת ליאת רגב.
"אתמול עברה החלטת הממשלה על דחייה של שבועיים, אז כנראה אנחנו אלה שמשדרים. אבל עד אתמול, שני ערוצים עבדו במקביל על תוכניות לימים האלה. שאלתי את יואב גינאי מה יהיה, והוא ענה שאחד משנינו יזרוק הכול לפח.
"צריך להבין - אלו לא תוכניות על שקדיות, אלא הפקות מיוחדות ליום העצמאות ה-69 למדינת ישראל, ואי אפשר לשדרן במועד אחר. עפו פה מאות אלפי שקלים, אני לא מגזימה". בסופו של דבר, אגב, שודרו התכנים של התאגיד בפלטפורמות דיגיטליות.
את רואה סמליות מסוימת בכך שאתם עובדים על תכנים שעוסקים בקוממיות המדינה, בזמן שהרשות מתפרקת לתמיד?
"זו בהחלט מחשבה אפשרית. מה זה אומר עלינו, אם ביום העצמאות שני גופי שידור, שאחד מהם הממשלה הקימה כדי להחליף בו את השני והתחרטה, עובדים על אותה משבצת? אין פה בעל בית? באופן סמלי מאוד, אחת התוכניות שלנו עוסקת בשינויים שעברו על פני החברה הישראלית, כפי שהם משתקפים בשידורי הרשות ליום העצמאות לאורך השנים".
בפגישה המדוברת של נתניהו עם עובדי הרשות, זו שאחריה הכריז ראש הממשלה כי בכוונתו לסגור את התאגיד, בודק-אחירון לא נכחה. "בעוד אני יוצאת עם פנסיה מניחה את הדעת, לפגישה הלכו אנשים שחלקם עומדים לצאת מפה כמעט ללא כלום. הם יצאו מהפגישה אופטימיים, כי ראש הממשלה שמע את המצוקות. אני מאמינה שהוא לא רוצה שיהיה תאגיד, ומשערת שפיתו אותו למהלך הזה בימי 'צוק איתן'.
"בעיניי זה מחדל חמור מאוד שלו. אני מלאת כעס עליו. איך הוא נתן שזה יקרה, איך סידרו אותו. אנשים רואים את זה בצורה חריפה יותר, אבל אני מאמינה שהוא לא הבין את המשמעויות עד הסוף".
בקיץ שעבר ניסתה בודק-אחירון להתקבל בעצמה לתפקיד עורכת מוזיקלית ברדיו של תאגיד השידור הציבורי. "אמרתי להם שאני רואה את התפקיד ככזה שיש בו אחריות - להמשיך את האבות היוצרים של הזמר העברי", היא משחזרת. "ביקשו שאגיש ר"ש (רשימת שירים לשידור), והבאתי להם רשימה שבהחלט מראה שאני יודעת לשלב בין ישן וחדש.
"הם היו חביבים אליי, אבל אחרי שבועיים קיבלתי תשובה של 'תודה, אבל את לא מתאימה לנו', בלי נימוקים. לפחות ענו לי מהר, בניגוד לחברות אחרות שלי מרשות השידור, שאותן עינו חודשים בטרם נתנו להן תשובה שלילית.
"להגיד לך שמאוד נעלבתי? לא. עצם העובדה שהם מכנים את עצמם 'כאן מיוזיק' - גם משתמשים במילה לועזית, שזה מרגיז מאוד, וגם במילה 'כאן' - מראה שהם מתעניינים רק במה שקורה כאן ועכשיו. הם בפירוש אומרים שהמוזיקה ה'ישנה' לא תהיה שם, ושרשתות המוזיקה ישדרו רק שירים משנות השמונים ואילך, בסגנון גלגלצ. הם רוצים למחוק את מה שהיה, ולכן אני בכלל לא מתאימה לדבר כזה".
כבר 41 שנה שבודק-אחירון (61) עובדת ברשות השידור בתפקידי עריכה, הפקה וייעוץ. לאורך העשורים האלה עברה בלא מעט תחנות תרבות שרבים מאיתנו גדלו לאורן: ב"עד פופ" לצד אהוד מנור, בתוכנית השירה בציבור של שרה'לה שרון, ובתוכניות "עלי כותרת", "סוף עונת התפוזים" ו"כך היה", רצועת הנוסטלגיה של יגאל רביד שאותה ערכה.
היא שימשה עורכת משנה של מהדורת "מבט", וגם ערכה והגישה תוכניות רדיו ב-FM88, ברשת ב' וברשת ג'. כמומחית בעלת ידע רב במוזיקה הישראלית לדורותיה, היא גם עומדת בהתנדבות בראש הדירקטוריון של "זמרשת" - המפעל המקוון לשימור הזמר העברי, ומשתתפת בעריכת פסטיבל עין-גב.
בשנה החולפת ערכה עם יואב גינאי את מארז התקליטורים "קול ישראל מירושלים", שהופיע לאחרונה בהוצאת הליקון. בעשרת הדיסקים של הפרויקט הם ניסו ללכוד את הרגעים הקסומים ביותר משמונים שנות קיומה של רשות השידור.
במשך שנה שלמה נברה בודק-אחירון בארכיון האדיר שבקרוב ייארז בארגזים, ושלתה משם קטעי שידור יקרי מציאות. רבים מהם היא נאלצה להשאיר על רצפת חדר העריכה - מחוסר מקום או בשל בעיות של זכויות יוצרים. וכך, בעוד הכול סביבה מתמוטט, ידיה היו מלאות עבודה מהסוג האהוב עליה ביותר.
"חייתי בבועה קטנה משלי. לא טוב פה בשנים האחרונות, המקום הולך ודועך כבר תקופה ארוכה. אין עוררין על כך שהיה צריך לתקן: הייתה פה אבטלה סמויה, היו מנהלים לא ראויים. אני לא רוצה לנקוב בשמות כי חלקם היו חברים שלי, אבל ההנהלות מוטטו את הרשות.
"אי אפשר היה בשנים האחרונות לקבל עובדים חדשים, ולכן קודמו לתפקידי מפתח אנשים לא ראויים. כך שהיה צריך מהפך, אבל לא בגריסה כזו של אלף איש. זה מעלה אצלי דימוי של מפעל שבו באים ואומרים: 'העובדים פה מבוגרים, בואו נהרוג את כולם ונביא צעירים'. איזה חוסר רגישות.
"זה קרה במקומות רבים, נכון, אבל אני לא חושבת שהיה פה מפעל נוסף שפיטרו ממנו אלף איש והמדינה שתקה. איזו אדישות. יש אפילו הרבה שמחה לאיד, מכיוון שמדובר בגוף תקשורת. כשהיה הגירוש מגוש קטיף, קניתי כרטיסי טיסה לילדיי ולי ונסעתי מכאן. לא יכולתי לעמוד נפשית במראות של עקירת אנשים מהבתים שלהם.
"גם בעובדה שסוגרים אותנו אני רואה עקירה מהבית, והכאב של גוש קטיף חוזר אליי. יגידו שאני מגזימה, אבל אני רואה ברשות השידור את הבית שלי. נתתי פה את מיטב שנותיי. אני לא יודעת מה יהיה איתי ביום שאחרי".
לא תמיד זה היה כך. במנהרת הזמן הפרטית של בודק-אחירון מונחים הרבה רגעי רדיו וטלוויזיה יפים. עוד כשהייתה נערה היא חלמה לעבוד ברשות השידור. "היה בזמנו סרט של וודי אלן בשם 'ימי הרדיו'. כזה היה הבית שלי. גדלתי עם הערצה גדולה מאוד לרדיו ולכוכבי הרדיו. בבית שלנו, למרות צל השואה שריחף, היו הרבה שירים עבריים והרבה חיבור לחדשות".
אמה תמר, גננת מיתולוגית, הייתה ניצולת שואה. אביה הוא משה בודק, בוגר אצ"ל ומורה מוערך לתנ"ך, שגם כיום, בגיל 88, נוהג לשלוח מכתבים למערכות העיתונים ולהביע את דעתו על ענייני היום.
בצבא שירתה נאוה כפקידת לשכה בשריון, ואחרי השחרור החלה ללמוד תיאטרון, ספרות עברית וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "בכל פעם שעברתי ליד המשרדים של רשות השידור ברחוב הלני המלכה, הסתכלתי בערגה ושאלתי את עצמי מתי אני אעבוד שם. בשנת 1976 חיפשו בטלוויזיה אנשים לתוכנית 'עלי כותרת', ואני התקבלתי. שלוש שנים הייתי בתוכנית הזו ולמדתי להיות עוזרת במאי. כך התחלתי את דרכי בטלוויזיה".
אחרי "עלי כותרת" עבדה בתוכנית נוער בשם "כפתור ופרח", מעין מגזין בנושא ארץ ישראל. "שם הכרתי לראשונה את אבשלום קור, שהגיש פינה לשונית. אחר כך הרבה שנים לא ראיתי אותו, ואז נפגשנו שוב במסדרונות הערוץ הראשון ברוממה".
מנישואיה הראשונים יש לבודק-אחירון שלושה בנים: דני (כמעט 30, נשוי לדנה), רועי (27) ויובל (23). מאז שנת 2014 היא נשואה לאבשלום קור, והם מתגוררים יחד בהרצליה. בעקבות הנישואין החלה לשמור שבת, ומתוקף מעמדה כרעייתו של "מר לשון" היא מקפידה יותר מאי פעם על עברית תקנית וצחה.
כמי ששידר בעצמו במשך שנים בערוץ הראשון ובקול ישראל, גם קור כואב בימים אלה את סגירת הרשות. במהלך הריאיון הוא מתקשר כמה פעמים בדאגה אל אשתו, לשאול לשלומה.
בבית הוריה, היא מספרת, חגגו ב-77' את ניצחונו של מנחם בגין. מקום העבודה שלה, לעומת זאת, הואשם לא אחת בשמאלנות. גם שלמה קור ז"ל, אביו של אבשלום ומי שכיהן כמשנה ליו"ר רשות השידור בשנות השמונים, נהג לטעון כך. "היו פה שמאלנים, היו פה ימנים, היו כל מיני", אומרת בודק-אחירון.
"מכיוון שאני מסתובבת בקרב הימין והדתיים, אני מכירה את הכעס על המקום הזה. נכון שבאופן כללי יש בתקשורת יותר אנשי שמאל מאנשי ימין, אבל אני חושבת שבשנים האחרונות נוצר יותר איזון ויותר גיוון. יש לנו ברשת ב' למשל רצועה בהגשתו של מנכ"ל ערוץ 7, דודו סעדה".
לאורך השנים טענו כנגד רשות השידור שהיא בעיקר עושת-דברו של השלטון.
"להד"ם. זה חלק מהדמוניזציה שעושים לנו", אומרת בודק-אחירון בכעס. "עבדתי בחדשות במשך חמש שנים, ומעולם לא ראיתי השפעה פוליטית על תוכני המהדורה. בימי טומי לפיד כמנכ"ל היו מקרים של צנזורה על כתבות מצד טומי עצמו, והיו עימותים בין ההנהלה לבין מערכת החדשות, אבל להגיד שאנחנו שופר של השלטון?
"גם ברדיו, קחי למשל את קרן נויבך - יש לה כל כך הרבה תכנים שבמהותם הם נגד השלטון. היא דוגמה לכך שהאמירה הזו היא חטא נורא לאמת. אותו דבר לגבי תוכניות התרבות - יכולנו ליצור פה מה שרצינו, ולשדר מה שרצינו. היו לנו הפקות נישתיות ויוצאות דופן".
בשנת 1983 פגשה בחיים מלובן ז"ל, מפיק מרכזי בטלוויזיה הישראלית. יחד איתו עבדה בין השאר בתוכנית הזמר של שרה'לה שרון, שהייתה באותם ימים אחת התוכניות האהובות בערוץ היחיד ששידר. "זה היה חיבור של מקצוע עם תחביב", היא מודה.
"שרה'לה הקסימה אותי מהיום הראשון שבו פגשתי אותה. היא הייתה אז כוכבת גדולה בכל סלון, אך מעולם לא גבה לבה. היא נשארה עד היום קיבוצניקית מקסימה ושופעת חוש הומור. רק לפני חודשיים אבשלום ואני פגשנו אותה ב'שבת שירה' באילת. הקהל עדיין אוהב אותה, והיא מתאימה את עצמה לתקופה. מהשירים האהובים עליה, שירים של פעם, היא עברה לשירים של היום. שרה'לה מרקידה את הקהל, שרה זמר מזרחי, ועדיין לא נס ליחה".
לאורך שנותיה ברשות זכתה בודק-אחירון לשתף פעולה עם לא מעט אנשי תרבות גדולים שכבר הלכו לעולמם, כמו סשה ארגוב, נעמי שמר ואהוד מנור. עם מנור ז"ל עבדה בעיקר בתוכניות "עד פופ" ו"זמרת הארץ".
"ב'זמרת הארץ' כל תוכנית יוחדה לאחד מאבות הזמר העברי, ואהוד בעצמו השיג זמרים מהשורה הראשונה שיבצעו עבורנו גרסאות כיסוי, כי הוא כתב לכולם שירים וכולם העריכו אותו. בין השאר הוא הביא את יהודית רביץ, נורית גלרון, יהודה פוליקר וגלי עטרי. לאהוד לא אמרו לא.
"בתקופה מאוחרת יותר, זמרים התחילו לכתוב את השירים שלהם בעצמם. ברגע שזה קרה, כבר לא הזדקקו לאהוד, והוא נדחק לקרן זווית. זה הורגש גם ברדיו - במשך שנים היו לו תוכניות בשעות של האזנת שיא, ולפתע הוא קיבל רצועות פחות מרכזיות.
"יומיים לפני מותו עוד פגשתי אותו ברדיו, ושנינו שמחנו להתראות. הוא היה אוהב אדם. כשקיבל תקליטור של שיר חדש, דקה לפני ההשמעה ברדיו הוא היה מצלצל לזמר ואומר לו 'עכשיו אני עומד להשמיע אותך'. היכן ישנם עוד אנשים כמוהו?"
"בואי נפתח את קסם", אומרת בודק-אחירון תוך כדי הריאיון, ומתכוונת ל"קטלוג סרטייה במדיה" - ממשק שמאפשר לאתֵר סרטונים של תוכניות שעברו דיגיטציה. "גם פה לא קל להשיג את זה. הסכימו להתקין לי את המערכת במחשב רק בגלל העבודה על מארז 'קול ישראל מירושלים'. אי אפשר לתאר מה שזה עשה לי.
"מצאתי פה תסכיתים שאני זוכרת שהאזנתי להם כילדה. כשישבתי על עבודת הארכיון לתקליטורים האלה בכיתי לא מעט. זה הזכיר לי את התום שהיה פה בארץ, את ההרגשה שאנחנו צודקים. חזרתי אל השנים שבהן עוד לא התייחסו למדינה כמובנת מאליה. שקעתי בארכיון עד כדי כך שלא הגעתי הביתה ימים שלמים, ואבשלום המסכן לא אכל ארוחת ערב".
במארז שטוותה עם יואב גינאי ניתן למצוא בין השאר שירים מפסטיבלי הזמר, אותות מוזיקליים שמזוהים עם קול ישראל, פרסומות ראשונות וכאמור גם תסכיתי רדיו. קמים שם לתחייה בומבה צור, דן בן-אמוץ, זהר ארגוב, עפרה חזה ועוד רבים וטובים. ויש גם קולות מאירועי האקטואליה הגדולים של המדינה, שערך איזי מן, ובהם הכרזת העצמאות, השבעת הנשיא הראשון והבחירות הראשונות.
אחד התסכיתים שנכנסו למארז הוא הפרק האחרון של "פול טמפל", סדרה שהושמעה בקול ישראל בימים של טרום-טלוויזיה, והתבססה על תוכניות ששודרו בבי-בי-סי בשנות השישים. "בחרנו לשבץ תוכניות שעליהן גדלנו בעצמנו", אומרת בודק-אחירון בהתרגשות.
"כשאומרים לי פול טמפל, אני מיד שומעת בראש את נעימת הפתיחה בביצוע להקת 'הצלליות', ובה בעת מריחה ריח של שמפו. כי בכל פעם, ביום ששודר פול טמפל, היו אומרים לי שאם אני אחפוף את הראש יתנו לי לשמוע את התסכית. זה היה סוג של מדורת שבט. נשאר רק פרק אחד, הפרק האחרון. כל השאר נמחק. זה לא היה הדבר היחיד שחיפשנו ולא מצאנו".
גם לחובבי רדיו ותיקים, היא מבטיחה, ההאזנה לתקליטורים תזמן לא מעט הפתעות. "אני לא יודעת למשל כמה אנשים יידעו שהמערכונים 'רבע עוף ובורקס' או 'נישואין כמוסד סגור' נולדו ברדיו. רבים מאלה שקונים את המארז הזה פונים אליי ומודים לי על ההנגשה של קטעים שחיפשו במשך שנים. אלה אנשים שממילא מכירים את החומרים. הבעיה היא שאני לא יודעת איך פורצים לקהלים אחרים".
אגב הרחבת קהלים, מה דעתך על טענות הקיפוח המתמשך של הזמר המזרחי, וזעקתה של שרת התרבות בנושא?
"יש פה צעקה מוגזמת לחלוטין של קוזק נגזל. גם בשנות החמישים והשישים היו שירים מזרחיים: היה הזמר פִלפֶל אל-מַסְרי, היה ג'ו עמר, שושנה דמארי שרה הרבה שירים של וילנסקי שהייתה בהם רוח מזרחית.
"בשנות השמונים חיים משה מאוד הצליח, ובאמצע שנות התשעים נוסדה הטברנה בערוץ 1. הזמר המזרחי בהחלט פרח ועודו פורח, אבל כבר לפני עשרות שנים החלה זעקה של זמרי הקסטות, שלא ראיתי אצלם טקסטים מאוד מבריקים".
לצד זאת, בודק-אחירון אומרת כי היא מעריכה את הקצאת התקציבים ואת תשומת הלב שמקדישה רגב לתרבות בפריפריה. וכן, כמו שרת התרבות גם היא תומכת בבקרה משמעותית יותר על התקציבים הניתנים ליוצרים.
"עד שמירי רגב לא נכנסה לעובי הקורה, הייתה תחושה שיש אפליה לטובת יוצרי סרטים ברוח אנטי-ציונית. הרי כבר קיים בית הספר לקולנוע 'מעלה', וישנם לא מעט יוצרים ברוח ציונית וימנית יותר, שעושים סרטים על נושאים שהם חלק מההיסטוריה שלנו. למשל על גוש קטיף, כמו שעשתה הבמאית מנורה חזני. אני מבינה שעד עכשיו הסרטים האלה קיבלו פחות תמיכה, ואני מברכת על כך שיישמעו קולות מגוונים יותר".
טענו שרגב פוגעת בחופש ליצור, כמו שהיה במקרה של ההצגה של נורמן עיסא.
"אני חושבת שזו סערה בכוס מים. כל אחד פה עדיין יכול ליצור. המציאות היא שבכל פעם מחדש אנחנו שומעים על עוד סרט אנטי-ציוני שזכה בפרס בינלאומי. הסרטים האלו הם סוג של גול עצמי. מכיוון שהעולם השתנה, וחלק גדול מהמאבק הוא לא בשדה הקרב אלא במרשתת, אנחנו צריכים להגן על עצמנו. אסור שהדמוקרטיה בהפוך-על-הפוך תכלה את עצמה".
אותה מירי רגב חתומה על המשפט "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו".
"אני בטוחה שהיא עצמה התחרטה על האמירה הזו. אף אחד לא רוצה לשלוט על התאגיד, כמו שעל רשות השידור לא שלטו מעולם. חברים של אנשים ששולטים בתאגיד היום, המציאו את המנטרה שאומרת שהממשלה שולטת ברשות השידור. התאגיד הוא עוד דוגמה לדמוקרטיה שאוכלת את עצמה. בחסות הדמוקרטיה נתנו 700 מיליון שקלים לתאגיד בלי שום פיקוח ציבורי. לא חסרות כתבות שמצביעות על שחיתות שם, ועל התנהלות בשיטת חבר מביא חבר".
בתקשורת יש לא מעט "חבר מביא חבר", וכך גם אצלכם ברשות.
"אבל בתאגיד הצהירו על דבר חדש, נקי וטהור, ובפועל זה לא קרה".
גם טעמו המוזיקלי המסתמן של גוף השידור החדש הוא מבחינתה סיבה לדאגה. "התאגיד יעבוד כולו בפלייליסט שייקבע על ידי כמה חבר'ה שהיו בגלי צה"ל. אני חושבת שפלייליסט זה דבר נורא ואיום. גם אצלנו ברשת ג' יש פלייליסט, אבל הוא הרבה פחות קשוח.
בפועל, רבע מהתוכנית עלינו להשמיע לפי הפלייליסט, ואת כל השאר ניתן לבחור ממה שרוצים. זה לא יהיה כך בתאגיד. חברים מהרשות שהתקבלו לרדיו של התאגיד ממש בדיכאון: הם מספרים על פסילה של רשימות השידור שהגישו".
בצר לה, שלחה בודק-אחירון מכתב לראש הממשלה, לשרת התרבות ולכל מי שיכול להשפיע, וביקשה להוסיף בתיקון לחוק השידור הציבורי סעיף המחייב את התאגיד "לכלול את הזמר העברי לדורותיו בשידורי הרדיו, ולא רק במרשתת (...) הרדיו הציבורי במדינת ישראל מוחק את המורשת התרבותית של עם ישראל: נתן אלתרמן, נעמי שמר, סשה ארגוב, נחום היימן, חיים חפר, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון ועוד ועוד", כתבה, אך לא זכתה למענה.
היא לא מופתעת מכך שרבים מהאמנים הוותיקים נזקקים לעזרה כלכלית כדי להתקיים. לדבריה, זה קורה בין השאר משום שלא משמיעים את שיריהם ברדיו, וכך לא מצטברים לזכותם מספיק תמלוגים. גם הוותיקים היו פעם צעירים וטריים, היא מבקשת להזכיר.
"כשיואב ואני התחלנו למפות את החומרים לתקליטורים, חיפשנו את פרקי התוכנית 'תשואות ראשונות', שבה נולדו טובי הזמרים: חוה אלברשטיין, מתי כספי, אבי טולדנו ורבים אחרים. מה שנשאר בפועל מהתוכנית הזו הוא תקליט שהוצא על ידי 'ישראפון' בשנת 1969, תחת השם 'הידד לצעירים'. יש בו שירים בביצוע מתי כספי, גליה ישי, מירי אלוני ואחרים שהיו בתחילת דרכם".
תמונותיהם של הזמרים הלא-מוכרים מתנוססות על עטיפת התקליט. לכל אחת מהם מוצמד טקסט קצר, כדי שהקהל יערוך היכרות עם הפנים החדשות. על מתי כספי, למשל, נכתב שם: "בנקל תלך שולל אחרי עיניו החומות-רציניות. תראה אותו ותחשוב בלבך: 'הנה בחור שקט, נינוח ואולי קצת תמים'. זהירות! שובב לפניך! קיבוצניק בן הדור החדש שקצב הימים האלה פועם בעורקיו ומענה לשון מלא הומור מוכן עמו לכל מקרה".
גם אבשלום קור קיבל בשנה שעברה מסרון שמודיע לו שהוא מוחלף, אחרי שהנחה את חידון התנ"ך במשך 28 שנים. סיון רהב-מאיר, שקיבלה את התפקיד במקומו, החליטה בסוף לוותר על ההנחיה, מתוך הערכה לקור. לקראת החידון השנה פנו שוב המארגנים אל המנחה המיתולוגי, והחזירו לו את התפקיד.
בעוד בודק-אחירון מנסה לשמר את הזמר העברי, בעלה מנסה כנגד כל הסיכויים לחנך את העם לדבר רק עברית. "אנחנו קצת כמו הנער ההולנדי עם האצבע בסכר. בייחוד אבשלום. ברגע שיש מאבק על העברית, הוא עוזב הכול ורץ, מוותר אפילו על בילוי עם 18 נכדיו שהם משוש חייו. בשאר הזמן הוא סבא נהדר שלוקח את הנכדים למשחקי כדורגל ברחבי הארץ".
אחרי מלחמת לבנון השנייה עברה בודק-אחירון למחלקת החדשות של הערוץ הראשון, שם ערכה יחד עם בני עורי את "כך היה" של יגאל רביד. לדבריה, אלו היו ימיה היפים ביותר ברשות השידור. לאחר מכן הייתה עורכת משנה של מהדורת החדשות, אך עד מהרה הבינה שמקומה לא שם.
"אני זוכרת את עצמי נוהגת לירושלים, למהדורה דחופה ששודרה בעקבות הרצח של משפחת פוגל באיתמר, ובוכה כל הדרך. הבנתי שמבחינה נפשית אני לא יכולה לעמוד בעריכת חדשות".
אחד הימים השחורים ביותר מבחינת בודק-אחירון וחבריה היה דווקא יום שמח למדי עבור רבים מאזרחי המדינה. ב-6 במארס 2014 נערכה מסיבת עיתונאים מפתיעה, שבה הודיעו שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד כי אגרת הטלוויזיה תבוטל. "הרשות הזו הלכה לעולמה. אנחנו פה רק באנו לחתום על תעודת פטירה בשביל שאפשר יהיה לייצר גוף חדש", הכריז לפיד.
"את החוק הזה העביר אדם שצמח פה", אומרת בודק-אחירון בהתייחסה לחוק רשות השידור, שעבר בשנת 2015 ומטרתו להחליף את הרשות. "אני לא יודעת אם רבים זוכרים מי נתן ליאיר לפיד את הצ'אנס הראשון. הוא ילד שגדל פה כי אבא שלו היה מנכ"ל הרשות. יאיר התחיל במשחק בסרטים, הגיע לערוץ 2 הניסיוני בתחילת שנות התשעים ונזרק משם. ואז חיים מלובן לקח אותו אלינו.
"יאיר התחיל כאן ב'אולפן לילה', ואחרי שהצליח הוא קיבל תוכנית מרכזית ביום שישי. אבל ברגע אחד הוא עזב, בגלל מריבה עם טכנאי. איש הקול עצבן אותו, אז בחוסר אחריות הוא הלך הביתה באמצע הקלטה. ומאז הוא שונא אותנו".
בשנים האחרונות, בעוד על הרשות מרחפת סכנת סגירה, הטילו על בודק-אחירון לערוך את "מנהרת הזמן" - רצועת לילה טלוויזיונית שחזרה לתוכניות כמו "חדווה ושלומיק" או "שעה טובה עם מני פאר".
במשך חמש שנים ערכה את הרצועה, עד שלפני חודשיים התוכנית הופסקה. "כשהתברר שזה הסוף של הרשות, מנהל הטלוויזיה לקח לי את זה. הוא אמר שהחליט לשדר רק תוכניות עכשוויות, כי הוא לא רוצה שיזכרו מאיתנו רק את הנוסטלגיה. החלטה שלו, ויותר מזה לא אגיד".
ממגירות שולחנה שולפת בודק-אחירון מחברות עבות ומצהיבות. היא מספרת שהרגישה שחומרי הבידור והמוזיקה אינם מקוטלגים במחשב במלואם, ולכן החלה מתעדת בכתב ידה פריטים שמצאה בארכיון בשנות עבודתה הארוכות.
דפדוף במחברות מפנה למשל לביצוע של נורית גלרון ואריק לביא לשיר "חמש שנים על מיכאל", לריאיון שערך דן בן-אמוץ עם דליה רביקוביץ', או לשיחה עם המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר-פינקרפלד.
"התחלתי את זה בשנת 1994, כשעבדתי עם אהוד מנור על התוכנית 'הילוך חוזר', ומאז אני יושבת ופשוט כותבת את הארכיון", היא אומרת בעצב. "אני לוקחת איתי הרבה מאוד ידע שעכשיו יירד לטמיון. אני מקנאה בחברות שלי שעזבו כי היה פה רע; לי טוב, יכולתי לעבוד עוד שש שנים ואין שום סיבה לשלוח אותי הביתה. כל הזמן רוצים להמציא פה הכול מחדש, לייצר נרטיב חדש, אבל אסור לשכוח את מה שהיה.
"המטרה העיקרית שלי היא שעם ישראל ילמד ויזכור שהבסיס התרבותי שלנו התחיל ונולד ברשות השידור. אי אפשר להחריב את המקום הזה ברגע. כמו שאמר יגאל אלון: עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם