ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אמריקה של טראמפ נכנסת למסלול התנגשות עם ישראל

הנשיא שהחליף את אובמה עולה על הנתיב חסר המוצא שסלל קודמו. כשהמרוץ לשום מקום יסתיים בכישלון בלתי נמנע, לטראמפ לא תהיה ברירה אלא להפנות אצבע מאשימה לירושלים. ונתניהו, שמטפח אצל ידידו מהבית הלבן תקוות שווא, אינו נקי מאשמה

קשה להאמין שהשורות האלה נכתבות, אך במוקדם או במאוחר שוב נמצא את עצמנו במסלול התנגשות עם ארצות הברית. כן, ישראל של נתניהו תתווכח עם אמריקה של טראמפ, ומסיבה פשוטה: הנשיא שהחליף את אובמה עולה על אותו מסלול מדיני של קודמו - מסלול שהוא חסר תוחלת, דרך שבסיומה אין מוצא. וכשטראמפ ייחבט בקיר, ממש כמו שאובמה וג'ון קרי היו מוכרחים בשלב מסוים להצביע על האשם, כך הנשיא הנוכחי יפנה בסופו של יום אצבע מאשימה. ולא נעים לומר, אבל יהיו לו סיבות טובות לבוא בטענות דווקא לנתניהו.
 
מדוע? כי מתאכזבים רק ממי שיש ממנו ציפיות – מה שאי אפשר לומר על קשריו של טראמפ עם אבו מאזן. לעומת יו"ר הרשות, נתניהו הוא זה שהנשיא מחזיק אתו קו פתוח; נתניהו הוא זה שיוצר אשליות, אפילו בהתבטאות שלו מאמש (חמישי), כשאמר ש"אני מקווה שנוכל להביא לשינוי ולקדם שלום אמת. ישראל תמיד מוכנה לכך". ביבי הוא זה שצריך היה לומר לטראמפ כבר ביום הראשון, "אל תתרסק על הסכם קבע שאינו ניתן להשגה - בוא נפתח ביחד אפיקים אחרים".

אך את כל זה ראש הממשלה לא אמר. במקום זאת הוא חוזר על הטעות שעשה בימיו הראשונים של הממשל הקודם, ושוב משחק במשחק הצביעות ששמו: "הבה נאמר המון מילים יפות ונרמה את עצמנו כאילו השלום מעבר לפינה". ומילא אז, ב-2009, כשהיה טרי בתפקידו עם ממשלה משקשקת מול נשיא לעומתי. לא שזה מוצדק, אבל אפשר להבין מדוע בנסיבות ההן נתניהו הרכין את ראשו ונשא את נאום בר אילן.
 
אבל עכשיו, כשהוא שמונה שנים בתפקיד וחזק מאי פעם? כשהנשיא מגיע כטאבולה רסה ומוקף ביועצים ימניים יותר מבנט? כשאבו מאזן הוא עלה נידף ואוטוטו יורד מן הבמה? כשמדינות ערב המאוימות מקיצוני האסלאם מכרכרות בשקט סביב ישראל? כש"האביב הערבי" הבהיר לכל את חוסר היכולת לסמוך על ברית כלשהי במזרח התיכון? בתנאים האלה, מה הייתה הבעיה לומר לנשיא שאין התכנות להסכם קבע? ממה הוא חושש?

זו לא רק ההזדמנות ההיסטורית שמוחמצת לנגד עינינו - כל הסימנים מלמדים שקושנר, גרינבלט, פרידמן, באנון וסגן הנשיא פנס כבר אפסנו את עמדותיהם הניציות וזורמים עם הנשיא - אלא זה העימות שבוא יבוא. שכן כל מי שחי בארץ ישראל יודע שהסכם קבע אינו אפשרי, שהדיל האולטימטיבי שטראמפ ננעל עליו לא יתכן במציאות - שיגיע הרגע בו נתניהו יידרש לוויתורים שהוא עצמו או נפתלי בנט לא יכולים לחיות איתם.
 
כך שפיצוץ בשטח בתום התהליך המדיני, כמו זה שקרה לאחר הסכם אוסלו, ועידת קמפ דיוויד, שיחות אנאפוליס ותהליך קרי, הוא רק שאלה של זמן. אך כמו במקרים הקודמים יתלווה אליהם גם כתב אישום מטעם הקהילה הבינלאומית. זו, כידוע, מטילה את האחריות על הצד החזק, על ישראל. וכשם שקלינטון, בוש ואובמה, עם כל ידידותם, באו בטענות אלינו, כך בסוף היום טראמפ יטיל את החנית אל מגרשו של נתניהו. כי כאמור, מאבו מאזן הוא לא מצפה לדבר ואילו נתניהו הוא "מיי גוד פרנד". ומחברים מצופה לומר את האמת - דבר שנתניהו לא עשה.

בנסיבות האלה, כשנותרו כשלושה שבועות עד לבוא הנשיא לישראל, נתניהו עדיין יכול להציל את המצב. במקום להיגרר לאורך הקוראלס במשך ארבע שנים לפחות, עוד יש לו חלון זמן להציל את עצמו ואותנו ולומר לטראמפ את הדברים כהווייתם: עבאס אינו פרטנר; עם הרשות הפלסטינית אין אפשרות להגיע להסכם קבע, וכנראה שגם לא להסכם זמני; הזעזועים במדינות ערב מקטינים עוד יותר את מרחב לקיחת הסיכונים של ישראל; מוטב לקדם שלום כלכלי, מקומי או פונקציונלי ולא להלך בגדולות; זה הזמן לאמץ את תכנית עוטף ירושלים שמציע ישראל כ״ץ (והאמריקאים מכירים); כידידה קרובה של ארה"ב, ישראל מצפה מטראמפ לעשות צדק היסטורי, להכיר בירושלים כבירתה ולהעלות אליה את השגרירות האמריקאית. כך "עומדים ללא מורא על האינטרסים הלאומיים שלנו", כפי שהתבטא אתמול נתניהו באירוע לציון 40 שנה למהפך של בגין ושמיר.
 
באותו אירוע הסביר ראש הממשלה שמפא"י איבדה את השלטון ב-1977 "כי היה קיבעון פוליטי, כלכלי וחברתי, ואזרחים רבים חשבו שיש צורך להחליף את הסדר הקבוע בסדר חדש". ובכן, "קיבעון" הוא בהחלט מילה המתארת את גישת נתניהו כלפי סוגיית ערביי יו"ש. הוא חוזר על סיסמאות שדופות ומסוכנות ולא חושב מחוץ לקופסה. וההפסד כפול. כי את מה שיכולנו להרוויח מטראמפ כבר לא נקבל, ואילו את מחיר ההתפכחות שלו עוד נשלם בריבית דריבית. אז הפק לקחים אדוני ראש הממשלה, וצא מהקיבעון. לטובתך, ולטובתנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg