אשה עבריה אל הדגל: החיילות היהודיות במלחה"ע ה-2
כ-4000 נשים בנות היישוב היהודי בארץ-ישראל התנדבו ליחידות הצבא הבריטי שנלחמו בגרמנים במלחמת העולם. צעירות ואמהות בעלות משפחה, עולות חדשות וותיקות, נענו לקריאה: "מוכנה להקריב את היקר מכל, לא במחיר זול נקנה חרותנו"
יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה מצויין ברחבי העולם מדי שנה בתאריכים ה-8 וה-9 במאי. ותיקי הקרבות מכל המדינות שלחמו בנאצים עורכים טקסים מיוחדים וצועדים ברחובות הערים ביום בו נכנעה גרמניה בשנת 1945. אמנם הצבאות האדירים של ברית המועצות ושל ארצות הברית נשאו ברוב העול של הלחימה ביבשת אירופה ובצפון אפריקה, אך גם לבני ובנות היישוב היהודי הקטן שהיה קיים אז בארץ-ישראל הייתה תרומה צנועה למאמץ המלחמתי.עם פרוץ המלחמה בראשית שנות הארבעים התנדבו יהודים רבים לשורות הכוחות הבריטים, כאשר בין המתנדבים היו גם כ-4000 נשים יהודיות מקרב בנות היישוב, בעיקר לשני כוחות בריטיים – חיל העזר של צבא היבשה (ATS) וחיל העזר האווירי (WAF).
בעצם היוזמה להתנדבות הנשים וגיוסן לצבא הייתה אמירה מגדרית מובהקת, ובאותם ימים גם פורצת דרך אל תוך מעוז הגבריות הצבאי, אך הייתה בכך גם אמירה לאומית בדבר הצורך והרצון של נשים להשתתף במאבק הלאומי. שני תהליכים אלה, אשר תוארו בהרחבה בספרה של ענת גרנית-הכהן "אשה עברייה אל הדגל" (הוצאת יד יצחק בן-צבי), נמצאו לעתים קרובות בניגודי אינטרסים שונים.
לקראת סוף שנת 1941, עם התרחבות הלחימה במזרח התיכון ולאחר דיונים רבים בין הצדדים, הבשילה לבסוף ההחלטה העקרונית של הצבא הבריטי לגייס לשורותיו נשים מארץ ישראל. ההחלטה על הגיוס פורסמה בעיתונים היומיים ב-24 לדצמבר 1941. ההודעה שכותרתה הייתה "אשה עברייה במולדת!" קראה לנשות היישוב להביע נכונות להתנדב ולממש את זכותן להשתתף בחזית המלחמה.
הנשים אשר התגייסו לכוחות הצבא הבריטי היוו חלק מחברת היישוב, אשר ייצגה פסיפס אנושי מגוון של קבוצות שונות – ילידי הארץ, עולים חדשים, מוצא עדתי שונה ובעלי מקצועות שונים. רוב המגויסות היו עירוניות בשנות העשרים והשלושים לחייהן, כאשר כשמונים אחוז מהן היו ילידות חוץ לארץ. כשישה אחוזים מן הנשים היו מעל לגיל ארבעים.
העיתונאית רבקה כצנלסון פרסמה בחודש יולי 1942 את רשמי ביקורה במחנה האימונים של החיילות במצרים: "מפליא ההיקף של דמויות אדם...נציגות מלאה כזו של מעמדות, גילאים, עדות וארצות מוצא של נשי היישוב...מן הערים ומן ההתיישבות, ותיקות ועולות חדשות, דתיות וחילוניות". כמו כן, בניגוד לגברים רבים אשר התגייסו לצבא בחיפוש אחר תעסוקה, תשעים אחוז מן הנשים עזבו מקומות עבודה מסודרים כדי להתגייס.
גיוס הנשים עצמו נעשה בהתנדבות, ולא מתוך כפייה או כתוצאה מחוק, לכן ניתן להניח כי רוב המגויסות שהתנדבו לצבא הבריטי עשו זאת מתוך תחושת שליחות כלשהי, אישית או לאומית. חנה לוין, מחיילות ה-ATS, ניסחה כך את רצונה להשתתף בהגנה על היישוב: "עכשיו מוטלת עלינו החובה להלחם באויב המשותף, להגן על כבוד עמנו ועל כבוד הארץ".
בתחילת שנת 1943, כאשר החלו להגיע ליישוב ידיעות על השמדת יהודי אירופה, נשים רבות, אשר לחלקן היו קרובי משפחה באירופה, התגייסו מתוך תחושת הזדהות עם העם היהודי והרצון לסייע נוכח האסון באירופה: "התגייסתי כדי לתרום את תרומתי למלחמה נגד הנאצים...אני מוכרחה להתייצב מפני שבת ישראל אני". חיילות אחרות הביעו את רצונן להתגייס כדי "...להיות שווה לגברים שהתגייסו" , וביקשו לראות בעצם הגיוס ביטוי לשוויון במעמדן.
אף כי נראה שהמניע האידיאולוגי היה המרכיב העיקרי שהמריץ את נשות היישוב להתגייס לצבא, נשים רבות בחרו לשרת גם ממניעים אישיים כמו רצון להתרחק מן הבית והעבודה, או יצר הרפתקני להתנסות בחוויות חדשות וחיים אחרים.
נשים רבות אחרות היו עולות חדשות ללא קרובים או מכרים, אשר חשו ניכור ובדידות בארץ ולכן הגיוס לצבא היווה עבורן תחליף לבית ומשפחה, כפי שכתבה החיילת דורה מרגלית "הארץ, שפתה והעם זרים לנפשה...היא מתגייסת לצבא הבריטי, תועה בשבילים שונים ומחפשת את הדרך". העיתונאית והסופרת ברכה חבס היטיבה לתאר את קשת המניעים השונים שהובילו נשים להתגייס: "...זו שנסחפה עם הזרם...החורגות מן המסגרת הכללית, זו המבקשת לראות את העולם. זו הנמלטת מקשיים בבית, ממשבר במשפחה, או המחפשת פתרון לחייה או מוצא ממשבר בחיים".
כמו בגיוס נשות היישוב, ברוב המקרים בהם אכן נקראו נשים להתגייס לצבאות השונים הפנייה הייתה לנשים רווקות או נשואות ללא ילדים. לפי גרנית-הכהן, לא קיימים בספרות המחקר העוסקת בשירות נשים במלחמת העולם השנייה נתונים על שירות של אמהות בצבא , ולכן התנדבותן לצבא של כ-120 אמהות מקרב נשות היישוב נחשבת לתופעה ייחודית. מניעיהן של האמהות היו לרוב דומים לאלו של כלל הנשים המגויסות, ברצונן לתרום למאמץ המלחמה או לפעול במרחב הציבורי, אך כמובן נוסף עליהם המחיר של עזיבת הבית והמשפחה שלעתים לא נראתה בעין יפה על ידי הסביבה.
בין האמהות אשר התנדבו לצבא הבריטי הייתה גם רבקה גובר, אשת חינוך והתיישבות רבת פעלים ואם לשלושה ילדים צעירים. גובר כתבה רבות על נושא השירות בצבא ובטקסטים אלה בולט במיוחד המניע האידיאולוגי לגיוס: "מי יאמין לי כי אני מוכנה להקריב את היקר לי ביותר, כי רוצה אני לתת את היקר, שהרי במחיר זול לא נקנה את חירותנו".
מושג ההקרבה האישית חוזר אצל גובר פעמים רבות: "כולם חייבים ללכת ואני הראשונה...קשה הוא המחיר, אך המטרה היא נעלה. כדאי להקריב הכל למען הנצחון". לפי גרנית-הכהן הייתה גובר הראשונה להכניס לשיח של התגייסות הנשים את מושג ההקרבה שאפיין עד אז גברים בלבד.
המגויסות מהיישוב שירתו כאמור בשני כוחות צבאיים בריטיים: חיל העזר של צבא היבשה (ATS), וחיל העזר של חיל האוויר (WAAF). זירת השירות העיקרית שלהן הייתה באזור המזרח התיכון – בעיקר במצרים ובארץ ישראל ומקצתן בסוריה ולבנון. בשלהי שנת 1944, כאשר זירת הלחימה עברה לאירופה, הועברו כ-400 חיילות מארץ ישראל לשרת באיטליה ובאוסטריה.
בפועל המקצועות שהוצעו לנשים המגויסות לא היו שונים מאלה של נשים בכלל בצבא הבריטי והיו בעיקר בתחומי הבישול, מזכירות וסיעוד. מקצועות אלו נחשבו נשיים במהותם ושיקפו את התפקידים הנשיים המסורתיים. מגויסות רבות – בדומה לנשים חברות ההגנה והפלמ"ח – השלימו עם תפקידים אלה וראו בעצם השתתפותן בכוח הצבאי ובתרומתן למאמץ הכולל את השוויון המיוחל.
יוצאות דופן היו עשרות בודדות של חיילות אשר הוכשרו לתפקידי נהיגה ומכונאות ואלו נחשבו ליוקרתיים וגבריים יותר. החיילות הנהגות נתפסו ואף תפסו את עצמן כממלאות תפקיד "קרבי" יותר, ותורמות באופן פעיל למאמץ המלחמתי בהשוואה לחיילות אחרות. הנהגות המקצועיות הפכו לסמל האישה הקרבית האמיצה והמשוחררת, אך סביר להניח כי חלק ניכר מהצבתן בתפקידים כאלה או אחרים נבע בעיקר מצורכי הצבא בעת מלחמה.
רבות מן החיילות הקפידו לציין ביחידותיהן את ערבי השבת וחגים יהודיים נוספים, ואף שיתפו בהם חיילים אחרים. נראה כי דווקא בהיותן רחוקות מן הבית והמשפחה, התחזק אצל חלק מן הנשים הצורך לשמור על הזהות היהודית ולקיים את מנהגיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם