ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

שונאים, סיפור אהבה: בניו-יורק טיימס מנסים להבין איך טראמפ היתל בהם

בין נשיא ארה"ב לתקשורת האמריקאית מתחולל רומן סוער, מלא מריבות וחיכוכים, אך גם חיבוקים. הוא מתעב ומעריך אותם; הם מתנגדים לו אבל לא יכולים לוותר על ציוציו. בשיחה עם בכירים בניו יורק טיימס אפילו הם מודים: "אנחנו מסתחררים סביבו"

התייחסות עיתונאית קפדנית למאה הימים הראשונים של נשיא חדש כתקופת מבחן והצהרת כוונות נהוגה בוושינגטון עוד מימי פרנקלין דלאנו רוזוולט. במאה ימי כהונתו הראשונים, ב־1933, הוביל רוזוולט את ה"ניו דיל" - מהלך חקיקה נרחב שיצר מערכות חברתיות וכלכליות מהפכניות שהגדירו את ארצות הברית למשך עשורים, ושרדו עד היום. מאז הפך ציון מאה הימים למסורת אמריקנית. וכמו כל פרה קדושה בוושינגטון, דונלד טראמפ ניסה לשחוט גם אותה. הנשיא כינה את נקודת הציון "מועד מלאכותי חסר חשיבות", אף שבעצמו הבטיח מהפכה בתוך מאה ימים.

ממשל טראמפ שאף לחצות את הקו הזה עם כמה הישגים מוחשיים, ואין ספק שמאה הימים היו אחת הסיבות להעברת תוכנית הבריאות החדשה בבית הנבחרים, ובוודאי לחגיגה שערך הנשיא מול המצלמות לאחר אישור החוק. דוברי הבית הלבן עשו הכול כדי להדגיש שהנשיא מתכוון לעמוד בכל הבטחותיו, כולל מציאת מימון לבניית גדר הגבול עם מקסיקו ודרבון השקעות בתשתיות בסדר גודל של טריליון דולר בעשור הקרוב. הם גם ספרו שוב ושוב את הצווים הנשיאותיים שטראמפ חתם עליהם עד כה, אף שחלקם נפסלו בבית המשפט, ואחרים היו חסרי משמעות ונועדו בעיקר לתקשורת.

אשלי פרקר, פיליפ ראקר ושון סאליבן מהוושינגטון פוסט התייחסו למאה הימים הראשונים בכותבם: "במובנים רבים, יותר מכל נשיא מודרני לפניו, טראמפ מנהל את הבית הלבן כמו דרמת טלוויזיה, בהאמינו שלעתים הקרנת תדמית של פעילות והתקדמות היא חשובה כמו המציאות, אם לא יותר ממנה". פיטר ווהנר, איש צוות הבית הלבן בתקופת הנשיא ג'ורג' בוש הבן והיום חבר בכיר במרכז לאתיקה ומדיניות ציבורית, אמר לשלושת העיתונאים שהממשל אינו יכול "לבלף" את דרכו במשך ארבע שנים. "בסופו של דבר יקבעו ההישגים. אתה יכול לעשות ספינים, למכור או להאיר דברים באור ניאון זורח, אבל אחרי הכול נשיאים נשפטים לפי תוצאות מעשיהם".

כאן נכנסת לתמונה התקשורת - שנואת נפשו של הנשיא רב-הפנים, או שמא גדולת אהבותיו. הוא כינה את הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והסי-אן-אן "אויבי העם", ותקף את העיתונאים בנאומי הבחירות שלו ("הם האנשים הכי לא כנים שתפגשו", אמר לקהלו בכל מקום שבו נאם), אבל גם ביקר במערכות העיתונים, התפאר בשערי המגזינים שהוקדשו לו, שוחח עם מראיינים בנדיבות ובפתחון לב, ופעם אף כינה את הניו-יורק טיימס "יהלום אמריקאי".

כדי לשמוע מה חושבים בתקשורת על עידן טראמפ עד כה, נפגשנו עם כמה מבכירי הניו-יורק טיימס, ובהם מאט פּוּרדי, אחד מסגני העורך המנהל, ודאג שורצמן, מעורכי חדשות החוץ בעיתון. הם מספרים שבניו-יורק טיימס כבר הספיקו להתאושש מההגדרה "אויב" שהצמיד טראמפ להם ולחבריהם במערכות החדשות המרכזיות של ארה"ב, וכי הלהבות בין שני הצדדים דעכו מעט. אבל במאמר ראשי בעיתון, מעט לפני נקודת הציון של מאה הימים, תקף בגסות אחד מבכירי הפובליציסטים של הניו-יורק טיימס את רפורמת המס החדשה שטראמפ מתכוון להעביר. "אקרובטיקה נלעגת של כנופיית פלוטוקרטים המבקשים להעשיר את עצמם על חשבון עתיד המדינה", כתב ניקולס קריסטוף, מהפרשנים-הכוכבים של העיתון. "מר טראמפ שולח מסר ברור לאן הוא מנווט את הסימפטיה שלו: לא אל מעמד העובדים שבחר בו, אלא לשכבת ההון העוטפת אותו.

"מה אתה עושה אם אתה נשיא חדש, בלתי פופולרי בקנה מידה היסטורי, שהתמיכה בו נמוכה ב-14 אחוזים מהשיא השלילי ביותר של קודמיו, ושעומד לפני חקירות לגבי הדרך שבה רוסיה סייעה לו להיבחר, עם תקשורת המעריכה את תקופת מאה הימים הראשונים שלו בתפקיד כחלשה ביותר משל כל נשיא מודרני אחר?", שאל קריסטוף וענה מיד: "ובכן, אתה מכריז על הפחתת מסים!". כן, ככה נראית אש "נמוכה" במערכת היחסים בין תקשורת המיינסטרים הליברלית ובין האיש שיושב בבית הלבן.

אני תוהה באוזני העורכים אם לא מוזר שאין בעיתון אפילו מעט סיקור אוהד, או מאמר דעה אחד בזכות צעדיו של טראמפ. "אנחנו לא האופוזיציה", מסביר אחד מהם את מדיניות העיתון. "תפקידנו להראות מה באמת קורה, מחוץ למשוואה הפוליטית. אבל המציאות היא שטראמפ הציג אותנו כאופוזיציה, בהכריזו שיש לנו אג'נדה ואנו רוצים להפילו, וניסה לחסל את האמינות שלנו. זה נראה כאסטרטגיה מכוונת של הממשל בהנהגת הנשיא".

"מדיניות תקיפת התקשורת משרתת את הפוליטיקה שלו", אומר מאט פורדי. "העם האמריקאי מקוטב, וההתקפות של טראמפ על התקשורת פונות אל קהל הבסיס שלו ונראות יעילות מאוד. התקשורת מסקרת אותו באגרסיביות, כמו שהיא סיקרה נשיאים אחרים - אבל לטראמפ יש עבר ייחודי ולא שגרתי שלא היה לשום נשיא לפניו, ובאופן טבעי הוא זוכה לסיקור תוקפני יותר לאורך הדרך".

למה אתה מתכוון במילה "תוקפני"?
"היו הרבה עליות ומורדות בקריירה העסקית שלו. בניגוד לשאר הפוליטיקאים, הוא לא זכה לבחינה מדוקדקת של מעשיו, עד שהכריז על מועמדותו לנשיאות. כך שכאשר הוא צץ כמועמד, הופנתה אליו כמות עצומה של סיקור עיתונאי. חיטטו בכל פרט שקשור בו, אבל גם זה היה לפרק זמן מוגבל. איני חושב שהתקשורת שגתה במשהו. היא בסך הכול מילאה את תפקידה".

היא נהגה בהגינות בטראמפ במהלך הקמפיין?
"בהחלט כן. זו הייתה מערכת בחירות קשוחה, נושאים רבים הקשורים בשני המועמדים הצריכו סיקור אגרסיבי, וכמו תמיד עשינו את תפקידנו. דונלד טראמפ אינו הפוליטיקאי הראשון המשתמש בתקשורת כשק חבטות וככלי לקדם את עצמו ואת ענייניו. אחרי שנכשלה הצעת החוק הראשונה שלו לרפורמה בביטוח הבריאות וביטול אובמה-קר, הוא התקשר תחילה אלינו ואל הוושינגטון פוסט. העיתונאים הראשונים שהוא דיבר איתם ביום שישי ההוא אחר הצהריים היו הכתבים שלנו ושלהם. הוא עובד בכל מיני אופנים, לפי מה שמתאים לאסטרטגיה שלו".

האם העובדה שהוא מקבל נקודות בכל התקפה על התקשורת, לא מעידה שהתקשורת שנואה על הציבור? אולי הגיעה העת לחשבון נפש?
"אינני חושב שאנשים שונאים אותנו. תמיד יש לנו מה לתקן כדי להאיר את כל הזוויות בכל עניין. זה חלק מתפקידנו - להשמיע את קולם של כל הצדדים, אך גם להניח דברים בפרספקטיבה ולהביא את העובדות. לפעמים זה נראה כאילו אנו משוחדים לטובת צד מסוים, גם כאשר אנו מביאים עובדות בלבד. למשל, סיקור ההתחממות הגלובלית. אין עוררין על כך שהפעילות האנושית גרמה לשינויי האקלים. זה כבר הוכח עובדתית. אבל אם אתה בא מנקודת מבט מסוימת, תטען שזהו סיקור מוטה שנעשה מתוך אג'נדה".
 
דווקא בעניין הזה אפשר לראות ניצנים של פתיחות. לאחר עריכת הריאיון פורסמו בניו-יורק טיימס כמה מאמרים מכיוון קצת שונה על ההתחממות הגלובלית, פרי עטו של ברט סטיבנס - לשעבר עורך הג'רוזלם פוסט, ומי שהיה בשנים האחרונות מבכירי הפרשנים בעיתון השמרני וול-סטריט ג'ורנל. מו"ל הניו-יורק טיימס ארתור זלצברגר, הממונה על מחלקת הדעות בעיתון (המחלקות נפרדות זו מזו לחלוטין), שכר את סטיבנס כדי להביא לקוראים נקודות מבט חדשות, וסטיבנס פתח בראש ובראשונה במתקפה על הוודאות המוחלטת של לוחמי שינוי האקלים. לא כל הקוראים קיבלו את המאמר בברכה, והיו שאף איימו בביטול המינוי.

"פספסנו את הסיפור? ייתכן"
אחד העורכים מספר לנו כי מילים כמו "אויב" מוצמדות כיום לתקשורת האמריקאית בתדירות גדולה מבעבר."אנחנו מפולגים מבחינה אידיאולוגית כבר שנים, ואתה רואה את מגמת הקיטוב הולכת ומקצינה", הוא מזהיר.

אתה חושב שעיתונאים בארה"ב צריכים לחשוש לחייהם?
"מבחוץ האמריקאים נתפסים כמו משוגעים חמושים המוכנים למעשי אלימות בכל רגע. זה סטריאוטיפ ידוע, ויש סיבה לכך. תמיד היו משוגעים בעלי נטייה לאלימות. אני לא אומר שאנחנו תחת מתקפה, אבל לשאלה האם הסתה מכיוון הנשיא עלולה לעורר מישהו לקחת את הדברים לידיו ולפעול - התשובה היא כן".

בבחירות האחרונות גם מטה קלינטון לא ראה בניו-יורק טיימס את "עיתון הבית" שלו. פורדי, שמודה כי בעמודי הדעות שררה אהדה רבה למועמדת האמריקאית, טוען יחד עם זאת כי "אפשרנו בהגינות לשני המחנות להתקוטט מעל דפי העיתון".

עורך אחר מנסה לגשר על הסתירה. "בציבור אכן נתפס כאילו גילינו אהדה גדולה יותר לקלינטון, ופחות לטראמפ. הכתבים הפוליטיים שלנו הציגו תמונה אמיתית ומציאותית, אבל מי שנכנס לעמוד הבית שלנו באינטרנט היה יכול לראות קמפיין פרסום עצום למען קלינטון, עם מסר ברור: אנחנו איתה. כעיתונאים אנחנו מבדילים בין חדשות, דעות ופרסומות. אבל הציבור – לא תמיד. אנשים רואים גם את עמודי הדעות ואת מאמרי המערכת, והכול נראה כמסר אחד. אינני יודע כמה פעמים פנו אליי קרובי משפחה או חבריי לספסל הלימודים במקום שגדלתי בו, רובם מצביעי טראמפ, ושאלו אותי: למה אתם לא מדווחים על המחדלים של הילרי? הם טענו שאנחנו מכסים על כישלונותיה, בזמן שאנחנו חשפנו את פרשת הדוא"ל שלה ולא הרפינו".

"קלינטון זכתה לסיקור נרחב, והרבה מאנשיה סבורים שהוא היה נרחב מדי", אומר פורדי. "פרשת הדוא"ל שלה, המחדל בשגרירות בבנגזי - מה שעשתה או לא עשתה בתפקידה כמזכירת המדינה (הרפובליקאים טענו שקלינטון ניסתה לטשטש את העובדה שרצח השגריר כריסטופר סטיבנס ושלושה מאנשי צוותו בספטמבר 2012 היה התקפת טרור - מ"ט). לא נכון לטעון שהיא קיבלה הנחות מהתקשורת, ובוודאי לא היה שום מחסור בסיקור תוקפני של הקלינטונים בכלל ב-25 השנים האחרונות".

האם העובדה שטעיתם בתחזיותיכם לגבי תוצאות הבחירות, הושפעה גם מאיזה רצון נסתר שקלינטון תזכה?
פורדי נאנח. "גם אנחנו, כמו כל הממסד העיתונאי והפוליטי, וכמו במטה של טראמפ, התקשינו להאמין שהילרי תפסיד. הסקרים הלאומיים, כולל אלה שלנו, הראו שהיא מנצחת בשניים-שלושה אחוזים. כמה מהסקרים במדינות מסוימות לא היו מדויקים, ואני חושב שלקראת הסוף היה קשה מאוד להעריך מה קורה בשטח".

וייתכן שהתבססתם על המצביע האמריקאי המסורתי בחוף המזרחי – ניו-יורק, בוסטון, וושינגטון - והתעלמתם מהגרעין של האמריקאים בלב ארה"ב, שחשיבתו וערכיו שונים.
"היו לנו הרבה דיווחים מרחבי אמריקה, מחוץ לניו-יורק. הצבענו על החרדה הכלכלית שרבים מהאמריקאים חווים, ועל היעדר האמון בהילרי קלינטון. אתה יכול לראות בדפוסי ההצבעה שבכמה אזורים הייתה הפתעה גדולה".

עמיתיו של פורדי מוכנים יותר ממנו להכיר בעובדה שהניו-יורק טיימס כשל בהתייחסותו לשינויים העוברים על החברה האמריקאית. "גם בזמן הקמפיין שאלנו את עצמנו אם הערכנו נכונה את טראמפ, אז ודאי שאחרי הבחירות שאלנו את עצמנו כיצד פספסנו את התוצאות. הרי ניתחנו את כל הסקרים והפילוחים הסטטיסטיים, בדקנו את כל האפשרויות מדינה אחר מדינה, בהתחשב בשיטת הבחירות באמריקה, וכמעט כמו כל כלי תקשורת אחר הערכנו כמעט עד לשעות האחרונות של ליל הבחירות שקלינטון תנצח. נראה שההיצמדות לשיטות הישנות שיתקה אותנו. האם התמקדנו בעיתונות של נתונים עד כדי כך שפספסנו את הסיפור? ייתכן".

ומה הסיפור?
"הסיפור הוא שהיינו צריכים לצאת מהפינה המזרחית-צפונית שלנו, מניו-יורק ומבוסטון, ולעשות כל מה שאפשר כדי לקבל מדגם גדול ונכון יותר משאר אזורי המדינה. התעלמנו מאזרחי ארה"ב הגדולה".

"זו מדינה גדולה", מסכים פורדי. "ההתאוששות מהמשבר הכלכלי של 2008 שונה ממקום למקום, וזה מצא את ביטויו בהצבעה. אנשים רבים חשו שנשארו מאחור בתהליך השיקום. למרות ההתאוששות בתעסוקה והירידה באבטלה, המשכורות נשארו ברמה נמוכה מאוד. אינני יודע עד כמה השפיעה העובדה שהילרי הייתה האישה הראשונה שהתמודדה לתפקיד, או העובדה שבעלה, הנשיא ביל קלינטון, הוא דמות מקוטבת ולא אהודה בעליל על הימין. היו מי שחששו מפני שובו לבית הלבן גם אם לא בתפקיד הנשיא, וראו בכך דבר חסר טעם. היה כאן תמהיל משונה וסבוך של שיקולים".

הפופולריות של טראמפ, בינתיים, מדשדשת: רק 44 אחוזים מהאמריקאים מרוצים ממהלכיו בבית הלבן. בתקופה המקבילה בכהונותיהם היו לבוש האב והבן כ-57 אחוזי תמיכה, לקלינטון 58, לאובמה 61, לקרטר 63 ולרייגן - 68. עם זאת, אומר לנו אחד העורכים בפגישה, בקרב מי שמודים שהצביעו לטראמפ, שיעור התמיכה בנשיא עדיין גבוה ביותר. "הם רואים בו אדם שמקיים את הבטחותיו - ואחד הדברים הראשונים שהבטיח היה לתקוף את העיתונות האמריקאית".

 
ואולי יש צדק בחלק מההתקפות שלו עליכם?
"תמיד חשוב לעצור ולהרהר איפה שגינו. אנשים מביעים דעה באמצעות הצבעתם, אבל לגבי העיתון הם מביעים דעה באמצעות הקנייה שלו, ובתגובה שלהם לחומרים הנכתבים בו. אחרי הבחירות היו מי שביטלו את המינוי על הניו-יורק טיימס, אבל באופן כללי אנחנו רואים שמספר הקוראים רק גדל מאז שטראמפ התחיל לתקוף אותנו.

"אינני יודע אם יש קשר ישיר, או שאנשים פשוט מגלים יותר עניין אחרי אירועים רבי-משמעות. כך קרה אחרי 11 בספטמבר, או בתקופת המלחמה בעיראק, או באביב הערבי. אנשים רוצים לדעת יותר. הופעתו של טראמפ על המפה הפוליטית האמריקאית, ואחר כך ניצחונו, הם מהאירועים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו, בלי שום קשר למה שאתה חושב עליו באופן אישי. נשלח כאן מסר חשוב לתקשורת האמריקאית - שוב, ללא כל קשר למה שאנשים חושבים עלינו, או לאידיאולוגיה שהם מייחסים לנו".

"המצביעים של טראמפ מאמינים שהתקשורת - במיוחד העיתונות המודפסת, כמו הטיימס והפוסט ובמידה מסוימת הג'ורנל - אינה משקפת נכונה את מה שמתרחש בארה"ב", אומר שורצמן. "תקיפת התקשורת הייתה אסטרטגיה יעילה מצד טראמפ, ויצרה את הבסיס הפוליטי שלו. אבל התשובה שלנו אינה לעשות דברים רק כדי להפיל אותו.

"זו הפעם הראשונה בחיינו שאאוטסיידר נבחר לתפקיד הרם ביותר במדינה. הוא באמת אאוטסיידר, וגם הקמפיין שלו היה מבוסס על היותו אאוטסיידר. הבט בקבינט שבחר: הוא מקיים את הבטחתו להפוך על פניו את הממסד. במציאות הוא ניצח, הוא הנשיא, והאנשים שמינה ממשיכים בקו שהוא התווה".

מי שעדיין מתקשה לקבל את עובדת נשיאותו של טראמפ הוא תומס פרידמן, בכיר פרשני העיתון. מעל מאמריו זועקות הכותרות "טראמפ הוא סוכן סיני" או "מוזיאון הפחם רואה את העתיד – טראמפ לא". פרידמן ניצב נגד הממשל כמעט בכל נושא, ומגדיר את העיתון בעמדה של אופוזיציה.

לפי פורדי, הניו-יורק טיימס חייב להשתנות בגלל העידן הדיגיטלי הרבה יותר משהוא צריך להשתנות בגלל פקפוק שמביעים כלפיו חלק מהאמריקאים. "העוינות כלפי העיתונות נמשכת כבר הרבה זמן, ואין בכך כדי לשנות את משימתנו: לעשות כל מה שאנחנו יכולים על מנת לדווח על כל דבר, ולהראות מקורות שמאמתים את המידע שאנו מביאים. מול זה עדיין נוצר הצורך להתמודד בשוק תחרותי ולהיות מהירים יותר. בעבר, לפני עשרים שנה, הייתה לנו נימה מתנשאת, פומפוזית. היינו איטיים, עריכת ידיעה לקחה זמן רב. המנהיגות הנוכחית של העיתון נוקטת מדיניות אחרת, שבה אנו נענים יותר לדרישת הציבור. אנשים מקבלים מידע מיידי מפייסבוק ומהאינטרנט, ואנחנו רוצים להבטיח שהניו-יורק טיימס יהיה הראשון להעביר את המידע".

טראמפ תקף את התקשורת בשל הסתמכותה על מקורות אנונימיים. אפשר להפסיק להסתמך עליהם?
"אנחנו משתדלים להיות ישירים, נגישים ושקופים, ולציין את המקורות לידיעות שאנחנו מפרסמים, אבל לפעמים אלה עניינים רגישים. יש למשל חושפי שחיתויות, שאנו מחויבים להשאירם בצללים כדי להגן עליהם. יש לנו עיקרון: אנחנו לא מצטטים שום מקור עלום שם, אלא אם כן אנו בעצמנו מזהים ויודעים היטב מי הוא. כך אנחנו שומרים על רמה גבוהה של אמינות.

"תחילתה של כל התקפה נגד התקשורת היא התקפה על מקורות המידע ועל חושפי השחיתויות. זה לא התחיל בימי טראמפ. ממשל אובמה היה אחד העריצים והמדכאים בהיסטוריה האמריקאית, מבחינת הצבת חושפי שחיתויות כמטרה. התחלנו לראות את מקורותינו מתייבשים, מחשש לאיבוד משרותיהם. אבל הם היו שם, והיו מעוניינים לחשוף את הסיפור שלהם. כל ממשל נלחם נגד מדליפים, אבל אצל אובמה התפתח ציד מכשפות במטרה למנוע חשיפה של שחיתויות".
 
אז מה נשתנה אצל הנשיא הנוכחי?
"נראה שמה שטראמפ ניסה לעשות בהתנהגותו כלפי העיתונאים שלנו, היה לקבוע מהיום הראשון אג'נדה מסוימת ולהוביל את התקשורת ללכת בעקבותיה", אומר אחד העורכים. "הוא הצליח בכך. ראינו את זה גם קודם, אצל נשיאים אחרים, אלא שכאן כל דבר נעשה בגדול, במהירות ובאינטנסיביות. בכל רגע טראמפ משחרר משהו אחר. אנחנו מסתחררים סביבו, מגרדים את ראשינו ומנסים לעמוד בקצב האירועים שהוא מנפק. הכתבים שמסקרים את הבית הלבן צונחים בסוף היום באפיסת כוחות, ושואלים את עצמם למה הנשיא התכוון. בכל רגע יוצאות הוראות חדשות למחלקת המדינה, לסוכנויות הפנים. הוא משנה את הבירוקרטיה הוושינגטונית, שעד כה היא זו ששלטה בכול. אני אומר לנשיא: האט לרגע. סוף-סוף, הרי כבר הגעת למטרה שלך!"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg