מה סיכויי השיקום של הנער בן ה-14 מחדרה?
המומחים פסימיים בנוגע לסיכויים של בן ה-14 לנהל חיים נורמליים. "אפילו ילד שגודל על ידי זאבים במצב יותר טוב כי הוא למד אסטרטגיות שרידה, ותקשורת", טוען אחד מהם בשיחה עם 360. אחר מסביר: "תמיד ניתן לשקם, השאלה עד כמה"
כולנו נחשפנו היום (ה') לסיפור הזוועה של הנער מחדרה שהיה כלוא בביתו על ידי הוריו במשך 14 שנה, בהזנחה עמוקה ובלי תקשורת עם העולם בחוץ. אך מה צופן עבורו העתיד? מומחים לבריאות הנפש תמימי דעים כי אין אפשרות אמיתית לתקן את הנזק שהנער חווה ושכל חייו הוא יהיה תלוי בגורמי הרווחה, שיצטרכו לדאוג לו עד יום מותו.
"אין שיקום ממצב של הזנחה כזו", קובע פרופ' דויד לייזר, נשיא המחלקה לפסיכולוגיה כלכלית של האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה יישומית. "אין במחקר כמעט דוגמאות של נער או נערה שהוזנחו ושהיו בריאים לגמרי קודם. ברוב מוחלט של המקרים מדובר בילד שהוזנח כי הוא היה פגוע ולכן ההורים לא הצליחו להשתלט עליו או לטפל בו. בזה עוסק רוב המחקר".
"יש מקרה אחד שכולם מצטטים, של נערה בריאה לחלוטין שנמצאה בגיל 12 אחרי הזנחה מוחלטת מצד הוריה - ובמקרה הזה הנערה נותרה פגועה לכל החיים. אי אפשר היה לתקן או לשקם את הנזק שנגרם לה. אני אומר את זה בצער, אבל זה המקרה המוכר בתחום במחקר", מסכם פרופ' לייזר, שהיה בעבר נשיא האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה כלכלית.
פרופ' מולי להד, נשיא מרכז הטיפול והשיקום "משאבים", מסכים ומציין כי מדובר במקרה קשה מאוד, וכי סיכויי השיקום הנפשי והרגשי של הנער קלושים. "צריך להבין שילד שגודל על ידי זאבים או קופים מצוי במצב הרבה יותר טוב מהילד מחדרה. הסיבה היא שביער הוא למד אסטרטגיות שרידה, תקשורת, תנועה והתמודדות עם העולם. לעומת זאת כאן הילד כלוא, וחמור מכך - מי שכלאו אותו הם שני הוריו. קשה להפריז בנזק הרגשי, בחוסר האמון העצמי שלו ומול העולם. אלו נזקים אדירים".
"המקרה שאני יכול להשוות אליו הוא ילדי בתי היתומים ברומניה שנמצאו אחרי נפילת משטר צ'אוצ'סקו", הוא מסביר. "מצאו ילדים בכלובים, מוזנחים, ללא שום טיפול. הילדים האלו לא שוקמו עד היום. נעשה איתם מאמץ אדיר שדמה לאילוף כדי לתת להם מיומנויות מינימליות - וברובו המאמץ לא הצליח. סריקת מוח של הילדים האלו הראתה פגיעה קשה בכל אזורי הרגש והוויסות הרגשי - כלומר הילדים האלו היו לגמרי כמו חיות. ההצלחה היחידה הייתה בטיפול באמנות, כשהצליחו קצת ללמד אותם לזהות רגשות אנושיים, אבל זה לא באמת תיקן".
פרופ' להד, מומחה להתערבות בחירום ואסון במכללה האקדמית תל חי, מסכם כי "במקרה שלפנינו הרי השכן העיד שהנער 'זעק דרך עיניו'. כלומר הוא אפילו לקרוא לעזרה ולא יודע לדבר. לכן כמובן צריך לעשות הערכת נזק, אבל אני מאוד לא אופטימי לצערי - ועוד כאן המתעללים הם ההורים. זו ממש זוועה, שלא נדע מקרים כאלו".
פרופסור בתחום הפסיכולוגיה ומומחה בכיר בשיקום של נערים במצבו של הנער בחדרה, שהעדיף לדבר בעילום שם, מוכן לומר כי "בדרך כלל הזנחה מהסוג הזה נובעת מקושי או אי תקינות של הנער מלכתחילה. בספרות יש עיסוק במה שנקרא 'נערי זאבים' – נערים שגודלו על ידי חיות – ובדרך כלל בדיקה מעמיקה של המקרה מלמדת כי מלכתחילה הנער הוזנח או הושאר בג'ונגל בגלל קשיים שהיו לו בהתחלה. אני מניח שגם המקרה הפעם למרבה הצער יתגלה כמקרה כזה".
כשהוא נשאל האם ניתן לשקם נער מהסוג הזה, הוא משיב כי "זו שאלה מורכבת שקשורה גם לשאלה כמה זמן היה הנער בבידוד, וגם איזה סוג של בידוד זה היה. הרי לפני שאנחנו מדברים על פסיכולוגיה, השאלה היא איך הראייה שלו? האם עיניו לא נפגעו מהכליאה? ומה מצבו הגופני, האם יש לו פגיעה עמוקה בשרירים? עד שאנחנו נכנסים אל הנפש ישנן פגיעות רבות אחרות שיש לטפל בהן".
"מעבר לכך יש כמובן את השיקום הנפשי, וכאן צריך להגיד שני דברים הפוכים. הראשון הוא שתמיד ניתן לשקם, תמיד ניתן לקדם כל אדם פגוע ולשפר את איכות חייו. השאלה היא עד כמה. מי שמצפה שניתן יהיה לתקן את כל הנזקים - אין לו על מה לסמוך, זה לא יקרה. תמיד יהיו פגמים, תמיד יישארו שריטות, שום מטפל לא ישאף לתקן לגמרי הכול. השאיפה תהיה לשפר את המצב הנפשי עד כמה שניתן, לתקן פיזית מה שניתן ובכלל לקדם את הנער כמה שאפשר לחיים כאדם מתפקד. זאת כמובן אם אין מלכתחילה פגיעה נפשית או מאותגרות שכלית שגרמה להורים לכלוא את הנער", הוא מסכם.
אקו"ם