"לנוער הגבעות חסרה הנהגה, מישהו שיגיד כן ולא"
צבי סוכות, בוגר הגבעות שנעצר אינספור פעמים בעקבות עימותים עם ערבים ואנשי שמאל משתמש היום בשיטות אחרות לגמרי. "יש המון דברים לתקן", הוא אומר, "אבל אפשר לעשות את זה בתוך החוק"
במשך יומיים או שלושה געשו הרשתות החברתיות ותוכניות האקטואליה בעקבות ההפגנה הקולנית, הכועסת מאוד, שנאספה מול טקס שקיימו פעילי שמאל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. זה שזכה לכינוי "האלטרנטיבי". הנה, רטנו. זה שוב האספסוף הימני שלא יודע להתנהג. שלא מסוגל להקשיב. המשתולל, הלאומני. זה שמחריב את המדינה.
בסבך המלל הווירטואלי הצפוי לעייפה, בין כל המתבצרים בעמדותיהם, בלטה הודעה פייסבוקית אחת שונה במקצת. כתב אותה אדם שהגיע כדי למחות, אבל יצא מעט מתלבט. "התבוננתי באלפים שבאו ליום הזיכרון המשותף אתמול", סיפר צבי סוכות, תושב יצהר בן 26. "הסתכלתי להם בעיניים. ניסיתי להבין מה מושך רבים כל כך להזדהות עם מי שאולי, לו היה יכול, היה רוצח אותם כאן ועכשיו. רוע או טירוף ודאי לא היו שם. ראיתי תמימות ונאיביות, כמיהה גדולה ל'הפי אנד'. ראיתי תשוקה לעולם טוב ונפלא. מין משיחיות כזו. אמונה בטשטוש כל הגבולות וההבדלים".
סוכות הבהיר בפוסט שלו שהוא בצד השני - "בטוח שכל דיבור על שלום רק מחזק את האויב, ובעצם החבורה שהתכנסה במרכז הירידים קצת מסכנת את הקיום שלנו כעם. אבל כאמור... גם די מקנא בתקווה הזו. בחלום. בצד שלי היו בעיקר כעס ותסכול. זה איבד אח בעזה או בלבנון וזו איבדה בן. לא מסוגלים להכיל שאלפים מבני עמם באים להזדהות עם הרוצחים. נשמות טובות. יהודים שלא היו מסוגלים להישאר בבית מול הטקס הזה".
אבל היה לו קשה מול ההתנהלות של חלקם בהפגנה. "השיא היה בסוף. שתי תל־אביביות צעירות עברו במקום בטעות. כמה צעירים הקיפו אותן בצרחות, קללות ויריקות. הן לא כל כך הבינו על מה ולמה. הן עם דמעות בעיניים. גם אני". על הצעירים הצורחים ויורקים הוא כתב: "הם בצד שלי. ואני אוהב אותם מאוד. להם ברור מי האויב ושמוכרחים לנצח. אבל קצת מתבייש לומר: חייבים גם להיות בני אדם".
בסלון הבית של משפחת סוכות תלוי ציור קיר ענק שצייר סבא של צבי. על רקע נוף ארץ־ישראלי שניבט שם ממשיחות המכחול, עומדים חבוקים אדם עטוף טלית ואדם שלראשו כתר. "אליהו הנביא ודוד המלך", מסביר סוכות. שמו אולי לא מוכר לציבור הרחב, אבל הוא אחד מהפעילים הבולטים במחאות הימין. כבר בגיל 61 הוא עזב את הבית, עבר לגור בגבעה מאולתרת, התעמת עם כוחות הביטחון ונעצר עשרות פעמים. גם במאבק שהתקיים השנה נגד פינוי עמונה הוא נטל חלק פעיל. כמי שלא נמנע בעבר מתגרות עם אנשי שמאל קיצוני, התגובה שלו לאירועי יום הזיכרון בהחלט יכולה להפתיע.
אז מה, אתה מקנא בנאיביות?
"חשבתי שהם דווקאיסטים. אני עדיין חושב שיכול להיות שהמארגנים של הטקס הם כאלו. דווקא ביום הזיכרון לחללי צה"ל חשוב להם לזכור את המחבלים. אבל ראיתי שם אנשים שבאו באמת ממקום תמים. שמאמינים שהכול יהיה טוב. שאם רק נעשה משהו, יהיה פה רגוע ונעים. ועד כמה שזה נשמע מוזר, ההתנהגות של חלק מהמפגינים באמת זעזעה אותי. מה אתם יורקים, מקללים, כל האווירה. אלו באמת לא היו כולם, אבל היו שם כמה שנתנו טון מאוד חזק. זה היה ברמה מבישה. חלק מהאנשים שבאתי איתם רצו ללכת. לא הרגישו בנוח בכלל. השיא היה בסוף עם שתי הבנות שהקיפו אותן, והן פשוט בכו".
והן לא היו קשורות בכלל.
"יכול להיות שהן כן היו קשורות, אז מה. אנשים שם חצו את הגבול ברמות אחרות".
ההפגנה הזו לא רק העלתה את הטקס האלטרנטיבי לכותרות?
"מספר האנשים שהגיעו לטקס היה מטורף, 4,000 איש. אני לא חושב שנכון שזה יעבור בלי התייחסות".
מבחוץ מפגיני הימין אולי נראים - לפחות לפובליציסטים הישראלים - כמו בליל מיליטנטי. מבפנים יש אינסוף ניואנסים. "ישיבת 'עוד יוסף חי' והחבר'ה של 'הצל' הם שני עולמות מקבילים. סגנון אחר לגמרי. אני לא רוצה ללכלך, אבל אני בטוח במאה אחוז שההפגנות האלו יכולות להיראות אחרת".
מה שקרה ביום הזיכרון ישפיע עליך בנוגע להפגנות אחרות? אם תדע שאותם חבר'ה יהיו שם, לא תבוא?
"אני חושב שאין אף אחד שרוצה לחיות באנרכיה. גם ההפגנות צריכות להיות מאורגנות. שיהיה באופן ברור מישהו שהוא בעל הבית. שיהיו שם מסרים מסודרים, סדרנים. לא סתם מגיעים ככה. גם בחלק מההפגנות בעד אלאור אזריה היה בלגן דומה. עצם זה שמגיעים עשרה אנשים עם מגפונים וכולם צועקים במקביל - זה לא בריא ולא נכון. איתמר בן־גביר עצמו גירש מההפגנה מול הטקס מישהו שצעק 'נאצים'. אני התרשמתי שגם האנשים שמקללים היו שמחים להיות חלק ממשהו מסודר יותר".
כחלק משבירת הסטיגמות, סוכות ממהר להרגיע ולהבהיר שהדברים שפרסם ברשת החברתית לא עוררו עליו זעם גדול מדי. "גם מי שהגיבו בכעס, כתבו לי בפרטי שהכול מאהבה. לאנשים אין בעיה עם אמת, יש להם בעיה עם פוליטיקה. כשאדם מרגיש שאתה מתייפייף או מנסה להרוויח על חשבונו, זה מעצבן. אבל כשאתה אומר אמת, אנשים מבינים את זה. לא כועסים".
יצהר גבוהה מעל פני הים עד כדי כך שבעלייה אליה מתפקקות קצת האוזניים. בבית של סוכות יש חלון גדול, שממנו אפשר לראות מעבר להרי השומרון הירוקים את בנייני הערים שנמצאות לא הרחק מכאן, לחופי הים התיכון.
הוא אב לשלוש בנות, נשוי לחיה, בתו של הרב הלל ליברמן מאלון-מורה שנרצח בידי פורעים ערבים. במשך שנים השתייך לגרעין הקשה של מה שמכונה "נערי הגבעות". את קריירת המחאה שלו התחיל בכיתה ט', לקראת ההתנתקות. "נולדתי בביתר-עילית, וההורים שלי חרדים ציונים. למדתי בתלמוד תורה זילברמן בעיר העתיקה בירושלים. אל ההתנתקות התייחסו שם כאל אסון חמור, התפללו וצמו, אבל לא יצאו להפגנות. לי זה מאוד הפריע. קורה במדינה משהו נורא, אז צריך למחות יותר. יצאתי לחסימת כבישים ליד ברכת הסולטן ונעצרתי. בעקבות זה העיפו אותי מהישיבה".
מה אבא ואמא אמרו?
"הם גיבו את הישיבה, זה ברור. לא היה להם הרבה מה לעשות. הייתי בבית במשך תקופה, והלכתי לעוד הפגנות. הסכימו להחזיר אותי ללימודים בתנאי שאבָּחֵן על מסכת שלמה בגמרא בעל פה. לא נראה לי שהם האמינו שאעשה את זה, אבל למדתי וחזרתי לישיבה. בכל זאת המשכתי להסתובב. היה אז הפינוי של עמונה ושל השוק הסיטונאי בחברון. ברחתי, בקיצור".
המעצר הראשון ההוא היה בדיעבד רק זרז להמשך הפעילות. "כמו שאומרים על מחבלים שהכלא מחנך אותם", הוא מחייך, "אז גם בשבילי, כילד שלא היה קשור לעולם הזה - לא לציבור הדתי-לאומי ובטח לא למה שקוראים נוער הגבעות - אפשר לומר שזו הייתה חוויה מכוננת. הוחזקתי במעצר במשך לילה ויום. פתאום אתה בתא יחד עם אנשים שכולם מסרבים להזדהות בשמם, וחגיגות, וזורקים דברים על ערבים בתאים ליד, ומשתוללים. הכרתי שם המון אנשים, ואחרי זה הם קראו לי לבוא כשהיה בלגן בחברון, למשל. מתישהו באמצע כיתה י' עזבתי את הישיבה והלכתי לגור עם כמה חברים. בהתחלה התמקמנו בגבעת אלומות ליד איתמר".
עובדים שם קשה.
"נכון. אחרי כמה ימים אמרנו לעצמנו שלא עזבנו את הלימודים כדי לאסוף כל היום ביצים בלול, ועברנו לגבעת גל ליד חברון, כחלק ממה שנקרא אז 'נוער למען ארץ ישראל'. היינו קשורים לדניאלה וייס, לרב עוזי שרבף, לרב משה לוינגר בזמנו. היינו משהו כמו שמונה חבר'ה, גרנו בתוך מכולה ליד בית של משפחה שהיה מורכב בעצמו מאוטובוס, מכולה וכמה בטונדות".
מה עושים כל היום?
"הייתה המון פעילות. צעדות, הפגנות, מחלקים סטיקרים, תולים מודעות. בתחום הלימודי, בכל יום היינו לומדים דף יומי במערת המכפלה. זה היה אחרי תקופות של פיגועים, ההתנתקות, עמונה. כל החבורה שלנו גדלה במציאות מטורפת, והרגשנו צורך לעשות משהו. כביכול ההנהגה המסודרת לא עשתה כלום, ואנחנו עושים מה שצריך. זה היה הדיבור.
"אני זוכר תמונה כזו: אנחנו בבגדים קרועים, עם מקלות בידיים, רוכבים על חמורים מהגבעה שגרנו בה למערת המכפלה דרך שכונה של ערבים. אף אחד לא מתעסק איתנו. הרגשנו חזקים, אבל היינו ממש תמימים. למשל, אמרו לנו פעם שערבים באים ביום שישי לחרוש ליד מאחז חזון־דוד. הגענו מהר, כי ידענו שאסור לתת להם לחרוש. אמרו לנו שזה חשוב. מסביב היו המון מצלמות, ובצד השני עמדו יהודים מקריית־ארבע וצעקו. אבל לנו אמרו שזה חמור, אז מה, רק נעמוד ונצעק? נכנסנו לשטח של הערבים והתחלנו לגנוב להם את כלי העבודה. נוצר בלגן, וברחנו.
"בסוף עצרו אותי, וזה נגמר בנס. כבר אמרו שזה הולך להיות מעצר עד תום ההליכים, אבל איתמר בן־גביר טען שלפי החוק אם עוצרים מישהו ארבע שעות לפני שבת, אסור להחזיק אותו במשך השבת במעצר בלי להביא אותו בפני שופט. ואכן, שחררו אותי כמה דקות לפני שבת. אני מספר את כל זה כי אחר כך דיברנו עם מישהו מחברון ששאל – 'מה, אתם פסיכים? הערבים לא באמת חורשים. הם עושים פרובוקציה למצלמות, ואנחנו באים לצעוק רק כדי שיראו שיש תגובה. מה, אתה רוצה לשבת בכלא בשביל פרובוקציה?'. אז התחלתי להבין כמה אנחנו תמימים. אתה אומר לעצמך: רגע, כל הערבים באו סתם כדי לעשות בלגן? התברר שכן. הכול מצלמות והצגות".
בגבעת גל הוא גר במשך כשנה. "למפרע, האם התקופה הזו הזיקה או הועילה לי בחיים? יש נקודות לכאן ולכאן. אם אתה נזרק לעולם בכזה גיל, ולגמרי אחראי לעצמך, זה מאוד מבגר. מצד שני, הייתה כל ההסתבכות מול החוק, וגם פגענו קצת באנשים. למשל, היה נגדי תיק על שוד של מצלמה משמאלני. בגיל הזה הדברים היו חתוכים מאוד: הם היו אויב וצריך לריב איתם. לנו היה קשה להבחין בין הפרובוקציה למלחמה. היינו חבורה מגובשת של שישה־שבעה חבר'ה, והיה לנו למשל הסכם מעצרים: אם אחד נעצר, כולם צריכים להיעצר איתו, שלא יהיה לו משעמם. כך צברנו כולנו כעשרים תיקים רק מההסכם המטופש הזה. בשלב כלשהו הרגשתי שאני חייב להיכנס לאיזו מסגרת ולעשות משהו עם החיים שלי, כי רוב הזמן סתם התבטלנו. אז נכנסתי ל'דורשי', ועד לפני שנה למדתי שם".
ישיבת "דורשי ייחודך" ביצהר היא ישיבה קטנה המקושרת לישיבת "עוד יוסף חי", בנשיאות הרב יצחק גינזבורג. סוכות גם לימד בישיבה במשך שנתיים, עד שעזב כדי לעבוד במטה המאבק של היישוב עמונה, שניהל אביחי בוארון. התפקיד של סוכות במטה התמקד בעיקר בגיוס אנשים ליום פקודה. "אביחי עשה לי שינוי גדול בתפיסת העולם. הייתי שותף להמון מאבקים בשנים האחרונות, אבל כאן בפעם הראשונה עמד בראש המאבק מישהו שידע מה הוא רוצה. ידע מה המטרה, איך אפשר לעשות זאת, ולא פחד ללכת על מהלכים שהוא חשב שהם נכונים, גם כשהפעילים והתושבים חשבו שצריך לפעול אחרת. הוא ידע למקד ולעבוד עם שכל".
איך הבאת אנשים לפעילות?
"יש לי קשר עם המון חבר'ה. היו חודשים שעברתי בישיבות ובאולפנות ובכל מקום שמסתובבים בו פעילים. גם תלוי לאיזו פעילות: לפינוי יבואו הרבה יותר מאשר להפגנה".
ואתה מרגיש אחריות מסוימת על מי שבא?
"לגמרי, בטח. דווקא כמי שבעבר היה במקום הכי אנרכיסטי ומיליטנטי, יותר מהרוב המוחלט של מי שהגיע לפינוי עמונה, הרגשתי אחריות לדבר כל הזמן ולהסביר לאנשים את הרציונל של ההחלטות. שיבינו, שייתנו אמון במטה של עמונה. דאגתי שלא יקרו להם דברים רעים, שלא יסתבכו. וחטפתי על זה מאנשים, גם מחברים שלי".
בהמשך, בפינוי תשעת הבתים בעפרה ספגת צעקות מאחד מוותיקי היישוב.
"כן. זה לא היה נעים. באתי, כל החבר'ה שם הכירו אותי, שאלו 'מה אתה אומר'. אמרתי שנראה לי שלעלות על הגג זה הדבר הכי יעיל. שאלתי את בעל הבית והוא אמר - בטח, תעלו לגג. עליתי איתם, ואמרתי להם שאני צריך לרדת בארבע אחרי הצהריים, כי אשתי צריכה לנסוע. פתאום קרה שנהייתי אחראי שם. מישהו זרק משהו מהגג, ואמרתי להם - חבר'ה, תכבדו את הכללים של עפרה. אל תזרקו, אל תקללו, בלי אלימות.
"ואז הפינוי התעכב, ואשתי מצאה בייביסיטר שהייתה יכולה להישאר רק עד שש, ובחמש הייתי ממש צריך לרדת כדי לנסוע הביתה. אמרתי לחבר'ה שאני מצטער, הבייביסיטר מחכה. ירדתי מהגג ואותו תושב צעק עליי: 'התססת את כולם ועכשיו אתה הולך'.
"בעיניי, חלק מוותיקי יו"ש הגיעו למצב שהם לא מסוגלים בכלל לריב. אני לא מתכוון ברמה הפיזית, אלא ברמה הרעיונית. הם לא מסוגלים להגיד למערכת שהיא לא בסדר. לא מסוגלים לומר לאלוף הפיקוד שביום שהורסים בתים, הוא לא רצוי בעפרה. תוך כדי הפינוי, רוני נומה ישב שם איתם.
"אני חושב שזה היה החידוש הגדול בעמונה. אביחי בוארון ידע להגיד למערכת שהיא לא בסדר. הוא עשה את מה שצריך: לא קידש לא את המלחמה ולא את האהבה. באמת רצה להציל את עמונה. הנהגה היא מה שהכי חסר היום. אנשים שיגידו לנוער מה כן ומה לא".
ויש מישהו שהנוער יקשיב לו?
"בטח. יש הרבה. בעמונה אנשים די הקשיבו. בעפרה אנשים די הקשיבו. תמיד יש שניים־שלושה שלא יקשיבו, אבל בגדול, זה שיח שחייבים לייצר אותו".
זו טענה שנשמעת בדרך כלל מהשמאל. דורשים למשל מרבנים שיגנו את פעולות תג מחיר, כשלאף רב אין בכלל השפעה על האנשים שעושים את זה.
"נכון. אבל צריך להיות דיבור. צריכה להיות אלטרנטיבה. כי בסוף, גם בתחום הפיגועים וגם בתחום הפינויים יש שאלה אמיתית: מה עושים? חינכתי בישיבה במשך שנתיים, וראיתי איך התלמידים שלי שמעו את המבוגרים שהיו מתוסכלים מחוסר המעש של הצבא, מאוזלת היד כשאנשים פה נרצחים. המבוגרים אומרים 'צריך לעשות יותר', ולא מבינים שיש נוער ששומע את זה, ויש השלכות למה שהם אומרים. צריך לקחת אחריות ולהסביר פנימה. להשקיע בלהסביר. אני אומר לנוער, למשל: היה פיגוע? בואו נעשה הפגנה בצומת. וזה עובד".
מה זאת אומרת "עובד"? יש הפגנה ואתה קובע בה את הכללים, אם זורקים אבנים או לא? מי שמגיע מקשיב לך?
"כן. בהחלט. קחי את הסיפור של חווארה, למשל". חווארה היא עיירה ליד יצהר, שתושבים רבים עוברים בה בדרכם ליישובים השוכנים מצפון לצומת תפוח. "הייתה תקופה, לפני כשנה, שבכל יום זרקו שם אבנים. נשים נסעו עם ילדים באוטו וניפצו להם חלונות, סכנת חיים ממשית. כולם פה מתלוננים, ואין מה לעשות. ניסיתי להבין מה קורה. למדתי ערבית באוניברסיטת אריאל בשנה שעברה, אז אני יודע לקרוא קצת. נכנסתי לעמודי פייסבוק של תושבי חווארה וקראתי. היו לי גם שיחות ארוכות עם ראש העיר חווארה - התקשרתי אליו והצגתי את עצמי כעיתונאי.
"כמחנך, שמעתי קולות של תלמידים שאומרים שצריך לזרוק בחזרה אבנים. אבל למעשה כזה יש השלכות - יהיו אנשים שייפגעו ואתה עלול לשבת בכלא. במקום זה, הכיתה שלי לקחה את חווארה כפרויקט. מהמידע שאספנו גילינו שסללו שם כביש חדש, בעזרת מימון כבד מחו"ל. הכביש הוגדר בידי התורמים כציר שמחבר בין צומת תפוח לשכם, והייתה מריבה בין חווארה והכפרים לידה איפה בדיוק הוא יעבור.
"בשנים האחרונות כל העסקים משכם עברו לחווארה. עוברים שם יותר ישראלים, ואין שליטה של שוטרים פלסטינים, אז חווארה פרחה כלכלית על חשבון שכם ועל חשבון כפרים כמו עוורתא ועינבוס. היום בחווארה יש עסקים גדולים, יפים, פתוחים 24 שעות, אז למה שאנשים ילכו למקומות אחרים? ראש עיריית שכם והכפרים מסביב נלחמו בכל הכוח שהכביש החדש לא ייפתח בחווארה אלא אצלם, כדי שיחזיר להם קצת מהקונים. בסופו של דבר אנשי חווארה הצליחו, אני לא יודע איך, שהכביש יעבור אצלם.
"עכשיו, כולם יודעים שאם יהיו זריקות אבנים בחווארה, הצבא יעשה להם שם מחסומים ובלגן ואנשים לא יבואו לקניות. עסקים ייפגעו וייסגרו. ראש העיר אמר לי שאם הוא תופס מישהו משלהם זורק אבנים, הוא חותך לו את החשמל והביוב. את מבינה מה זה? אפילו ביצהר אין סיכוי שהיו אומרים דבר כזה. מה שקרה הוא שהיו מגיעים במכוניות מעוורתא ועינבוס, זורקים אבנים על יהודים ובורחים. לצבא לא היה סיכוי לתפוס אותם, כי עד שהיה מגיע דיווח על יידוי אבנים, הם כבר נסעו משם. התלמידים שלי ואני הוצאנו סרטון שמסביר שתושבי הכפרים השכנים הם אלה שזורקים אבנים. הפגנו בדרישה לחסום את המעבר לכפרים. שבועיים אחרי זה, הצבא באמת חסם את היציאות והאבנים הפסיקו. בשביל התלמידים שלי פה ב'דורשי', סיפור חווארה היה ממש מהפך. הם היו מעורבים ועשו שינוי במציאות בלי לעבור על החוק".
בכל התהליך הזה היית בקשר עם גורמי צה"ל?
"עמדנו בקשר עם קצין הגנה מרחבית כדי לתאם את ההפגנות. היה לנו סיכום שאנחנו רק עומדים בכפר, ואני אחראי שאף אחד לא זורק אבנים. זה היה משמעותי מאוד. בסוף הרגשתי שזו התשובה. הנוער צריך מקום שבו הוא ירגיש שיש מה לעשות. אני שם מול העיניים את הנערים שחשים תסכול כמו זה שהיה לי, ואני רוצה לתת להם מענה.
"כך גם בעמונה. היו שם חבר'ה שאמרו 'יש פה מלחמה, הם הרשעים, הם באים להרוס, אנחנו נזרוק עליהם אבנים, נפנצ'ר להם את הג'יפים'. אמרתי לנער: 'יכול להיות שברגשות שלך אתה צודק, אבל בוא נדבר תכל'ס. מה אתה מרוויח. ועל השאלה הזו, ברוב המקרים התשובה ברורה. לפעמים אפשר להרוויח נקודתית מאלימות - הרי במדינת ישראל מי שהופך שולחן מרוויח - אבל בטווח הארוך, ברור שלא. גם אם עכשיו אתה גורם לכך שלצה"ל יהיה קשה יותר לפנות את עמונה, בסוף, ציבורית, כשאנשים שונאים אותך אתה מפסיד יותר. אני לא צריך להסביר לך את זה", הוא מחייך, "אבל זה מה שאני אומר לנוער".
אז מה, נוער הגבעות התבגר?
"לא יודע מה זה 'נוער גבעות'. כבר כמעט עשרים שנה אין באמת גבעות חדשות, כאלו שהפכו למקומות יישוב שנשארו על הקרקע. יש חבר'ה שנמצאים במקומות דוגמת 'גבעת הבלאדים' או 'גאולת ציון'. בערך שלושים־ארבעים. פעם היה יותר מה לעשות, אז היו יותר חבר'ה.
"אף פעם לא היה ארגון 'נוער הגבעות'. עד היום בגבעה של אברי (רן, ליד איתמר – הכ"ח) עובדים חבר'ה אחרי צבא. אז הם נוער גבעות? מצד שני, יש המון חברה שלומדים בישיבה לצעירים של מרכז הרב או במגדל־העמק, והם עם פיאות ארוכות ובאים לעמונה וכל הבלגן. הם נוער גבעות? זה מושג חמקמק".
השינוי ההשקפתי שהתחולל אצלך הוא רק עניין של גיל?
"זה קשור גם לרב גינזבורג, שדיבר בצורה מאוד ברורה נגד אלימות. אמר שצריך להשפיע בתוך הכלים, לא לשבור אותם. בדרך כלל כשמישהו בכיר בהתיישבות מדבר נגד אלימות, אתה יודע שפנו אליו מהצבא או מהמשטרה ואמרו לו שיגיד את זה. אבל כשהרב גינזבורג מדבר ככה, אני יודע שזה באמת מה שהוא חושב. אין ספק שיש המון דברים לתקן וחייבים לעשות אותם, אבל בתוך המסגרות הנכונות. בתוך החוק".
החוק או התורה?
"אני לא חושב שיש לנו ברירה, אנחנו חייבים לשמור על החוק".
על היישוב שלו עוברת תקופה רגישה. בשבועות האחרונים מלאות הטרמפיאדות בשומרון במודעות שעליהן פניו המחייכות של אלקנה פיקאר, תושב יצהר ואב לשישה, שקיבל צו הרחקה מביתו ("רק כי העביר שיעורי תורה אצלו בבית לכל מיני חבר'ה", לדברי סוכות). מלבדו נרשמו ביישוב עוד כמה מעצרים וניסיונות מעצר כוחניים - מלמד בגן נלקח לניידת לעיני הילדים, וטובלים עברו חיפוש בתוך מקווה הגברים. "מה שקורה עכשיו מורכב מאוד", אומר סוכות. "יכולה להיות תגובה לא לגיטימית של תושבים למצב פה, שתגרור תגובה לא לגיטימית של המשטרה, שתיצור פה בלגן שלם. הצווים והמעצרים לא מגיעים מהמשטרה ולא מהצבא. זה השב"כ, והשב"כ פועל בעורמה. הם יודעים שזה יחמם את האזור, ולא אכפת להם, כי מבחינתם זה כנראה שווה. הם מנסים לחנך את יצהר.
"קשה לתקשר איתם, ואני לא חושב שאפשר לנהל מולם מערכת יחסים נורמלית. זה כנראה טוב שהם כאלו מול הערבים. הם עושים מה שטוב למדינת ישראל. הבעיה היא שיש להם גם מחלקה יהודית".
הציעו לך פעם לעבוד עם השב"כ?
"תמיד מנסים. בכל פעם שאתה נמצא בחקירה, מציעים לך לעזור להם. מה אכפת להם לנסות, מקסימום תגיד להם לא".
את ההוראה בישיבה סוכות עזב, כאמור, לטובת עבודה בעמונה, ומאז שסיים שם מתבססת פרנסתו על מעין ריכוז שטח של פרויקטים דומים שהוא מאמין בהם. לא לכל מיזם הוא יסכים להצטרף: "אני לא איש יח"צ. אני מארגן אנשים".
לפני כשנה וחצי שכרו אותו משפחות עצורי דומא כדי להפיץ את מה שלדבריהם שמעו מבניהם העצורים.סוכות נרתם למשימה ותפעל בכיכר הבימה את "מיצג העינויים": נער נקשר למיטת ברזל ולכיסא ללא משענת, וכמה מחבריו המחיזו את מה שעשו אנשי השב"כ לעצורים, לפי הנטען.
גם בפרשה הזו, כמו בחווארה, גילה סוכות כישורי תחקירנות לא רעים. "עוד לפני עניין העינויים, נכנסתי לדומא, לכפר. באתי עם חבר, אמרתי שאני עיתונאי חרדי ודיברתי עם המון אנשים. היו שם כל מיני קטעים, נעשה מזה סרט יום אחד".
מה המסקנות שלך?
"מה שהכי העלה בי חשד היא העובדה שבתוך שנה וחצי נשרפו בכפר חמישה בתים, שכולם קשורים לדיירים של רחוב מסוים. ודומא הוא כפר ענק. עכשיו, אני לא מוציא מידי אפשרות שבכל זאת בא יהודי ושרף בית בדיוק ברחוב הזה. אני לא יכול לדעת. אבל בלילה המדובר נשרפו שני בתים בדומא. אחד מהם הוא של המשפחה המוכרת, סעד וריהאם דוואבשה (בני הזוג שמצאו את מותם בשרפה, יחד עם בנם התינוק עלי. הבן הבוגר יותר, אחמד, נכווה קשות - הכ"ח). הבית השני שייך לבחור בשם מאמון דוואבשה, שמשפחתו לא הייתה שם באותו לילה.
"כמה ימים אחר כך נשרף הבית של אחיו, מנור דוואבשה. זה היה הרבה לפני שהתבצעו מעצרים של יהודים על ההצתה בדומא. כלי תקשורת באו ורצו לסקר, ואז דובר צה"ל הוציא הודעה שמדובר בקצר חשמלי. מנור אמר לי: 'אין שם שום חשמל, מאה אחוז זה הצתה, זרקו לי בקת"ב לתוך הבית. מאה אחוז זה גם לא המתנחלים'. נשמע שהוא יודע מי עשה את זה. אמר לי: 'ידעתי שהולכים לשרוף הבית, אמרתי לאשתי והילדים שיישנו בקומה למעלה'.
"שני עדי ראייה, איברהים ועלי ראקי, ראו את ההצתה בלילה שבו נשרפו שני הבתים. עכשיו, לא רק שבכתב האישום נאמר שאדם אחד לבד הצית, ושניהם טוענים שראו שם שני אנשים; אחרי כמה חודשים נשרף הבית של איברהים, ואחר כך של המשפחה של עלי ראקי. כמה חודשים לפני ההצתה המפורסמת נשרף גם הבית של בן השכנים של סעד וריהאם. אז הכול יכול להיות, אבל הסבירות שהכול כאן מקרי נראית לי אפסית. בבתים של איברהים ושל עלי ראקי הערבים שוב אמרו 'יהודים שרפו, יהודים שרפו', והשב"כ הוציא הודעה שלא מדובר ביהודים.
"משפטית זו לא ראיה, כי אני לא יודע על מישהו אחר ששרף את ביתם של סעד וריהאם דוואבשה, ולכאורה יש אדם שהודה במעשה. אבל ציבורית חשוב להכיר את התמונה השלמה. העסק של דומא התפתח כי אחרי השרפה בוגי יעלון אמר ש'אנחנו יודעים מי המציתים ולא רוצים להעמיד אותם לדין כדי לא לחשוף מקור מודיעיני'".
את הדברים אמר יעלון, אז שר הביטחון, באירוע הרמת כוסית של צעירי הליכוד. כמה חודשים לאחר מכן עתר ח"כ עיסאווי פריג' לבג"ץ, ודרש שהחשודים ברצח – המוכרים לרשויות, לדברי יעלון - יועמדו לדין. "ברור ששב"כ לא יכול להרשות לעצמו שבג"ץ יכריח אותו לחשוף מקורות, כי אף אחד לא ירצה יותר להיות מקור שלו. אבל בג"ץ גם לא יכול להחליט הפוך, כי איך זה יתקבל בעולם, שישראל לא ממצה את הדין עם רוצחים? מכאן נולדו העינויים. בג"ץ נתן למדינה שבוע להחזיר תשובה, ובדיוק אז היו מעצרים ועינויים, ארבעה חודשים אחרי ההצתה.
"לי ברור שלשב"כ היה שטינקר שסיפר להם סיפורים, והם לא רצו לחשוף אותו. היה לחץ למצוא אשמים, אז הם ישבו על המקור המודיעיני, והוא חרטט על עמירם בן־אוליאל. החוקרים אמרו שבן־אוליאל ידע פרטים מוכמנים, אבל הסיפור מסביב גדול יותר מהפרטים שהוא לכאורה ידע. שב"כ החרים לבנאדם רכב בטענה שהרכב היה בדומא, ואילו כתב האישום הנוכחי אומר שבן־אוליאל הגיע ברגל. עדי הראייה אמרו שהיו שני אנשים, לא אחד. יש הרבה יותר פרטים שלא מסתדרים מאלו שמסתדרים. אז אני לא משפטן, ואני בטוח שאם הגישו כתב אישום זה כי חושבים שיש קייס משפטי. אבל עדיין, יש איזו אפשרות שבגלל בלגן תקשורתי ענק שהיה כאן, בגלל לחץ בינלאומי, בגלל שלא רוצים שהרחוב הערבי יתלקח, בגלל שלא רוצים לחשוף מקורות מודיעיניים - בסוף זה ייגמר בבחור אחד שיישב בכלא סתם".
מה השאיפות שלך כשתהיה גדול? פוליטיקה?
"ממש לא. טוב לי במה שאני עושה. אני עושה דברים טובים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם