ראש עיריית חברון לא מתחרט על הטבח בהדסה
בשיחות עם התקשורת הישראלית התחמק ראש עיריית חברון החדש, תייסיר אבו-סנינה, משאלות על השתתפותו ברצח שישה תלמידי ישיבה בבית הדסה ב-1980. אבל בסרטונים פנים-פלסטיניים הוא מדבר על המעשה בגאווה ובפירוט
"אחד האנשים הבולטים במלחמה האמיצה של תנועת פת"ח, גיבור שביצע את אחד הקרבות החשובים בתולדות הארגון" - כך הציגו השבוע בפת"ח את תייסיר אבו-סנינה, ראש העיר החדש של חברון מטעמם ואחד מארבעת חברי החוליה שביצעה ב-1980 את הרצח המזוויע של שישה תלמידי ישיבה ישראלים בבית-הדסה שבחברון. השבוע הוא נבחר לתפקיד ראש העיר השלישית בגודלה ביו"ש, בלי שהביע אי-פעם חרטה על מעשיו.
הבחירות לראשות העיר חברון התקיימו 37 שנים בדיוק לאחר אותו טבח בבית הדסה, שבו נרצחו שישה תלמידי ישיבת 'ניר' בקריית-ארבע: צבי גלאט, אלי הזאב, שמואל מרמלשטיין, חנן קרויטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן. הפיגוע, שנקרא בפי הפלסטינים "פעולת דבויא", הכה את היישוב היהודי בחברון בהלם, והוביל את ממשלת ישראל לאשר את ההתיישבות בחברון ולהרחיב אותה.
אבו-סנינה היה זקוק לשמונה מושבים במועצת העיר מתוך 15 כדי לזכות בבחירות, אך סיעתו קיבלה שבעה בלבד. אחרי משא ומתן מהיר השלימה סיעת 'חברון לכולם' את המנדט החסר, ואבו-סנינה כינס מסיבת עיתונאים חגיגית והודיע על ניצחונו.
"אני מודה לכולם על התמיכה", פתח את דבריו, ובחר להקדיש את ניצחונו לאסירים הפלסטינים שובתי הרעב בישראל. "אני רוצה להקדיש את הלילה המבורך הזה לאסירים. אנחנו, בני חברון, למדנו את האחדות מאחדותם של האסירים ומאבקם בישראל. אנחנו עומדים לצדם ונתמוך בהם".
בשיחה עם עיתונאים ישראלים לאחר בחירתו נמנע אבו-סנינה מהתייחסות לאותו פיגוע בבית הדסה שהוא היה בין מבצעיו, אך לפני שנה, בסיור מודרך שהוביל עם עיתונאים פלסטינים, סיפר על המעשה בגאווה ובפרוטרוט והגדיר אותו פעולה היסטורית. "פעולת דבויא היא לא עוד פעולה שנהרגו בה כמה מתנחלים, היא הרבה יותר מכך. אנחנו הובלנו מהלך פוליטי ומדיני", אמר בסיור, שתיעוד מוסרט שלו נמצא ברשת.
באותו סיור פרס אבו-סנינה בפני מאזיניו את הרקע האזורי וההיסטורי שקדם לאותו פיגוע. ב-1969 נחתם בקהיר הסכם חשאי בין אש"ף בראשות יאסר ערפאת לממשלת לבנון. בהסכם, שנחתם בחסות המשטר המצרי ונשיאו ג'מאל עבד א-נאצר, נקבע כי אש"ף יוכל לפעול מאדמת לבנון באופן חופשי, ולהוציא ממנה פעילות טרור נגד ישראל.
הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים כמעט עשור לאחר מכן, שינה את התמונה. "כששמענו את ההצהרה של סאדאת שהוא מתכוון להגיע לירושלים" המשיך אבו-סנינה, "הבנו שאין תוקף להסכם ושמצרים נטשה למעשה את החזית הערבית, וכי על אש"ף לעזוב באופן מיידי את לבנון. התחלנו לחשוב על בית אחר ועל זירה אחרת להילחם בישראל, והגענו למסקנה שהשטחים הכבושים הם המקום המתאים והחשוב שנהיה בו.
"התחלנו להכניס באופן לא חוקי חוליות של פת"ח לתוך השטחים הכבושים, ובין היתר הצלחנו להכניס את עדנאן ג'אבר ויאסר זידאת (שותפיו של אבו-סנינה לפיגוע בבית הדסה, א"ג). חיפשנו מטרה שתוכל לחבל בשיחות של מצרים עם ישראל, והחלטנו לבצע פעולה בזמן שראש הממשלה המצרי מוסטפא חליל נפגש עם גורמים ישראלים בהרצליה. עקבנו אחרי השגרה של המתנחלים והצבא במשך חודשים ארוכים, והחלטנו שאם יהיו באזור פחות מחמישים מתנחלים נדחה את הפעולה".
כשברק נראה בעיניו, חוזר אבו-סנינה לימי צעירותו ומספר בהתלהבות כיצד ירו במתנחלים. "עמדנו בעמדות שלנו מול בית הדסה, וראינו את משה לוינגר יוצא מהבית ועולה עם שלושה ילדים. ראינו שקבוצה גדולה של חברים מגוש אמונים נשארו לבד במקום. התפרסנו סמוך לחנויות, וחיכינו לזמן המתאים. ראינו 12 חיילים בג'יפ שעליו מקלע, ועוד קבוצה של חיילים שדיברו עם אשתו של לוינגר בפתח הבית שבו גרו. ראינו שאין נשים וילדים בקהל מלבד אישה אחת, ואז התחילה הפעולה.
"השלכנו לעבר החיילים ארבע פצצות, והתחלנו לרסס אותם במקלעים. הבנו שאנחנו חייבים לייצר ירי רצוף כדי לא לאפשר להם לירות חזרה ולסגור לנו את דרך המילוט. בשלב מסוים החלטנו לעצור את הירי כדי שלא תיגמר לנו התחמושת. היינו משולהבים מאוד".
בעוד אבו-סנינה מנסה לצייר את האירוע כסיפור גבורה ולשם כך מתאר את מאבקו בחיילים שהיו שם כביכול, מעדותו של יהודה טרביץ, תושב קריית-ארבע שנפצע בפיגוע, עולה תמונה שונה לחלוטין: "זו הייתה תקופה שקטה למדי. לא היינו הולכים אז עם נשק ולא היה כוח צבאי ששמר עלינו, מלבד שני מילואימניקים מבוגרים.
"בכל ליל שבת אחרי התפילה במערת המכפלה היינו הולכים לבית הדסה כדי לחזק את האנשים שגרו שם. כשהיינו קרובים למקום, פתאום נשמע פיצוץ. הרב משה לווינגר צעק שמדובר כנראה בבלון גז שהתפוצץ.
"פתאום השליכו עלינו רימונים מבניין גבוה. אני נפלתי ונפצעתי, אחרים נהרגו. מגרם המדרגות שמאחורינו היה אדם אחד שירה עלינו, אזרחים לא חמושים, בגב. רצנו לתוך בית הדסה לתפוס מחסה, וחשבנו על אירועי תרפ"ט. רק אחרי זמן ממושך הגיעו צוותי רפואה מקריית-ארבע כדי לפנות אותנו. רוב הפצועים פונו במסוק ל'הדסה עין כרם'.
"לירות בגב על אזרחים לא חמושים שלא יכולים להגן על עצמם, זה לא מעשה גבורה. זו פשוט פחדנות. המינוי שלו לראש עיריית חברון הוא אבסורד. במקום להירקב בכלא כל חייו, הוא השתחרר בעסקת אסירים והיום מונה להיות ראש עיר כשהוא מתגאה במעשיו".
בספר בשם 'חג"י', ראשי התיבות של שלושה מששת הנרצחים, ליקט העורך ישי אביעזר את מסמכי החקירה של הפיגוע, ומהם אפשר ללמוד על תפקידו בפיגוע של ראש העיר החדש של חברון.
אבו-סנינה, שכינויו הוא 'מאהר', היה בן 28 כאשר השתתף בפיגוע. בשנות השבעים למד באוניברסיטה בעמאן בירת ירדן. לאחר לימודיו חזר לחברון ושימש מורה למתמטיקה בבית הספר היסודי בעיר. בשנת 1978 גויס לפעילות מטעם ארגון פת"ח, נשלח למפקדת הארגון בירדן וקיבל שם משימה לחזור לחברון ולהכין את הקרקע לפיגועים נגד ישראל. הוא נדרש למצוא מערה שבה יוכלו לשהות המחבלים שנכנסו לישראל דרך ירדן.
בנוסף, הוא גייס כסף לצורך מימון הפיגועים והביא אותו לירדן, וסיפק צינורות ומסמרים להכנת שישה מטענים מאולתרים. הוא תצפת על בית הדסה לקראת הפעולה כמה פעמים, הסתיר אמצעי לחימה רבים וכמובן השתתף אישית בפיגוע.
חברי החוליה האחרים היו יאסר חוסיין מחמד זוידאת, שפיקד על הפעולה; סגנו, עדנאן ג'אבר, שהכין חלק מהמטענים והיה שותף גם להנחת מטען בבית-ג'וברין שהוביל למותם של זוג ישראלים; מוחמד שובכי, חקלאי מהאזור שצורף לחוליה; ועומר חרוב, כימאי שעבד בבנק הדם במזרח ירושלים ובחברון. חרוב הכין חלק מהמטענים, הסיע את חברי החוליה לאחר הפיגוע למקום מסתור, העביר אותם בהמשך למסתור אחר, וסיפק לחברי החוליה מזון ונשק.
באותו סיור עיתונאי סיפר אבו-סנינה על המערה המיוחדת שמצא, שבה התחבאו המחבלים לאחר הפעולה. "זאת הייתה מערה כל כך לא מוכרת, שאפילו בעל הקרקע לא ידע שהיא קיימת. לכן הצלחנו להחזיק זמן רב כל כך בסתר בלי להתגלות".
ארבעה חודשים אחרי הפיגוע ניסו שניים מחברי החוליה לברוח בחזרה לירדן. הם נעצרו אחרי מרדף, ובחקירתם גילו כי חדרו לישראל ביוני 1979, ומאז נשארו בפרופיל נמוך ותכננו מספר פיגועים. בחקירתם הובילו השניים לפענוח של הפיגוע בבית הדסה ופיגועים נוספים, כמו גם למעצר של 17 פעילי פת"ח נוספים. הם חשפו בפני כוחות הצבא מצבורי נשק מרשימים שכללו רובי קלצ'ניקוב, טיל לאו עם משגר, רובי ציד, רימונים, מטעני צינור, לבנות חבלה ועוד.
בריאיון שהעניק תייסיר אבו-סנינה במסגרת פרויקט של משרד ההסברה הפלסטיני, העוסק ב"גיבורי המאבק הפלסטיני", הוא סיפר על תקופת החקירות ועל עמידתם של חברי החוליה בבית המשפט עד השחרור. "תיאמנו עמדות בינינו לבין עצמנו, וגיבשנו דרכי פעולה משותפות מול המשפט. למשל היינו יושבים עם קוראן ומתעלמים ממה שמתרחש באולם בית המשפט. היו שואלים אותנו שאלות ולא ענינו, רק המשכנו לקרוא בקוראן כאילו אנחנו לא נמצאים שם.
"אחר כך אסרו עלינו להכניס ספר קוראן לבית המשפט. אז החלטנו לשתוק. לא ענינו אפילו על שאלות פשוטות, כמו מה השם שלנו. ככה שיגענו את מערכת המשפט הישראלית. היינו כל כך מתואמים, ואפילו עורך הדין שמונה לנו היה מופתע עד כמה המאבק הפלסטיני נעשה חזק יותר".
באותו ריאיון הזכיר אבו-סנינה את הלחץ הציבורי שהתעורר אז בישראל לגזור עליו ועל חבריו עונש מוות, ומנגד את הלחץ התקשורתי להימנע מכך. "הפעולה שביצענו הייתה שונה מכל הפעולות האחרות. זאת לא הייתה עוד התנגשות עם ישראל, אלא פעולה מדויקת שתוכננה היטב על רקע המצב הפוליטי. לכן כל העולם עקב אחר המשפט. היה לחץ על בית המשפט לחרוג מכל החוקים בישראל ולגזור עלינו עונש מוות.
"העיתונאים שהיו באולם רצו החוצה והודיעו שדנו אותנו למוות, ואז החליט בית המשפט לגזור עלינו מאסר עולם. המשפחה שלי הייתה מרוצה. שלושה ימים הם חגגו את העובדה שלא מוציאים אותי להורג. הם חילקו שוקולדים וסוכריות בחברון, שרו ורקדו".
אבו-סנינה סיפר בגאווה שמי שהוביל לשחרורם היו בני טיפוחיו. "החברים שאותם אימנו התחילו לפעול במרץ כדי לשחרר אותנו. הם התחילו במתקפות יומיומיות במטרה לחטוף גופה או חייל כדי לשחרר את האסירים", הוא אומר, ומספר על לכידתו של הטייס אהרון אחיעז בשנת 1982 בביירות.
"החיילים שלנו תפסו טייס בבירות, אבל המצב הפוליטי לא אפשר עסקה והוא שוחרר. בסופו של דבר, חוליה שבראשה עמד אחד מחניכינו לקחה בשבי שמונה חיילים ישראלים, מה שהוביל מאוחר יותר לעסקת חילופי שבויים ולשחרורנו (הכוונה לשמונה חיילי נח"ל שנשבו, ושוחררו ב-1983 בעסקה שקדמה לעסקת ג'יבריל, א"ג)".
טקס האזכרה בקריית שאול (צילום: משה בן שמחון)
שלוש שנים בלבד היה תייסיר אבו-סנינה בכלא הישראלי. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו השתלב בה כפקיד במשרד המקומות הקדושים. הוא התקדם בתפקידים רבים עד שמונה למנהל המשרד למקומות הקדושים בחברון, והאחראי על מערת המכפלה. בתפקידו זה נאלץ להיות בקשר עם גורמי צבא ישראלים רשמיים. כראש העיר חברון הוא יצטרך להדק עוד יותר את היחסים עם ישראל, ולו כדי להקל את ההגבלות על תושביו.
גורם פלסטיני מקומי מזכיר כי מה שאפשר את ניצחונו של אבו-סנינה היה החרמת חמאס את הבחירות. "אם חמאס היו מתמודדים, ברור שהם היו זוכים. הם החרימו את הבחירות, אבל הכניסו אנשים מטעמם ברשימות עצמאיות". הוא העריך שלמרות המינוי החדש, לא יהיה שינוי חריג ביחסים בין הפלסטינים ליהודים ולצבא בחברון.
"כמו כל ראש עיר, גם אבו-סנינה ישאף להשאיר את המצב כמה שיותר שקט. הוא שיתף פעולה עם הצבא הישראלי בתפקידו כאחראי על מסגד איברהימי (מערת המכפלה; א"ג), וכך יעשה גם בתפקיד החדש. חברון היא עיר גדולה ומפולגת בין קבוצות שונות, וצריך כל הזמן לשמור על איזון".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם