מארס ירושלמי: השש בש עוד יביא שלום
דווקא על רקע הימים המתוחים שעוברים על הבירה, יצאה לדרך יוזמה חדשה שמטרתה להפגיש יהודים ממערב העיר וערבים ממזרחה סביב משחק השש בש. על כוס קפה שחור הם מספרים על חברויות וקשרים חדשים: "הגילוי שיושב מולך בן אדם הוא שיאפשר חיים נורמליים בעיר הזאת"
בספר תהלים מכונה ירושלים "העיר שחוברה לה יחדיו", אבל בשנתיים האחרונות נראה כי היא רק הולכת ונקרעת. גל הטרור שהפך לשגרה הולך ומעמיק את השסע שבין תושבי מזרח העיר הערבים לבין תושבי המערב היהודים. האם הפילוג הפיך? האם ניתן לגשר על הפערים? יש מי שעדיין מאמינים שכן, ויש להם גם נשק סודי שהם לא חוששים להשתמש בו: משחק השש בש.
כבר שנה וחצי שפרויקט "דאבל ירושלמי" נודד בין מערב העיר למזרחה, במטרה להפגיש בין יהודים וערבים על לוח העץ המפורסם וכוס קפה שחור. וכך, יום אחד, אני מוצא את עצמי בבית- צפאפא הנרגשת לקראת אליפות השכונה בשש בש. על זירת העץ, מוקפים בהמון מריע וצוהל, שבע ממתקים, יושבים שני הטוענים לכתר - סולטאן סלמאן סליימה ממחנה הפליטים שועפאט ואיל עמר היהודי.
בסיומו של קרב מורט עצבים, שבמהלכו כל גלגול קוביות על לוח המשולשים מתקבל בקריאות בעברית ובערבית, מביס השועפאטי את היהודי. לראשונה מוכתר אלוף שש בש ערבי - זיקוקים מובערים, צהלולים נשמעים ומגשי הכנאפה מתרוקנים במהרה.
"זו הייתה שמחה גדולה", מחייך מחמוד (35), איש חינוך ופעיל חברתי מבית-חנינא. "צריך להבין שאצל תושבי המקום זה לא מובן מאליו שמגיעים יהודים אל השכונה, נכנסים למסעדה מקומית וממלאים אותה. כבר הרבה מאוד זמן שיהודים לא נכנסים לשכונות ערביות בעיר. יוצא שההיכרות שלנו עם יהודים היא שטחית, במסגרת העבודה, או עם שוטרים וחיילים במחסום. לכן היה חשוב לנו ש'דאבל ירושלמי' ייערך גם בשכונות הערביות".
טורניר השש בש נערך בפעם הראשונה בשכונה ערבית כמה חודשים לאחר רצח הנער מוחמד אבו-חדיר בידי יהודי. זו הייתה נקודת רתיחה ביחסי יהודים-ערבים בבירה. "אני זוכר שכשנסעתי אשתי ביקשה שאתקשר אליה כל חצי שעה להגיד שהכול בסדר", נזכר מתן חייט (27), "האמת שגם אני פחדתי. נסעתי עם הווייז והייתי בחששות. אבל כשאתה מגיע לשם, יושב עם החבר'ה - זו חוויה עוצמתית. כמה פעמים יצא לך להיות בשכונה מזרח ירושלמית ולהכיר את האנשים, לשבת איתם, לצחוק, לדבר ולשחק שש בש?" מחמוד מספר שגם בצד הערבי היו חששות: "ערבים פוחדים היום במערב העיר. הם מפחדים שיעצרו אותם או יירו בהם. מרגע שהם עוברים למערב העיר הם חסרי ביטחון".
מיזם "דאבל ירושלמי" של עמותת "כולנא ירושלים" נולד בעקבות מיזם אחר, תחת השם "פשוט שרים", שבמסגרתו נפגשים יהודים וערבים לערבי שירה יהודית וערבית. באחד המפגשים הללו ניצת שיח בין הצעירים היהודים, שמונים בנוסף על חייט גם את דרור עמדי (29), הידי גולדשמיט (29) וזקי ג'מאל (29) לבין ערבים ממזרח העיר - מחמוד שהוזכר כאן וכאמל (32) משועפאט (שמות המשפחה הושמטו לבקשת המרואיינים). שני הצדדים הבינו שיש צורך בשינוי קונספט. "הרגשנו שבמפגשי שירה יש יותר פאן מאשר קשר אמיתי", אומר ג'מאל, "רצינו שתהיה יותר אינטראקציה, יותר הזדמנות לפגוש ולהכיר".
ומדוע דווקא שש בש?
ג'מאל: "כי שש בש הוא המשחק הים-תיכוני הכי עתיק בעולם. זה משחק שטבוע עמוק מאוד גם בתרבות היהודית וגם בתרבות הערבית. מעבר לכך, זה משחק של שני אנשים שיושבים אחד מול השני, נהנים ושוכחים את הרקע מסביב, עניינים אישיים ופוליטיים".
החוקרים חלוקים על מקורו של משחק השש בש. חלקם סבורים שהמשחק המצרי העתיק "סנת" הוא למעשה הגרסה הראשונה של המשחק. אחרים טוענים כי מקורו של השש בש בכלל באיראן: בשנת 2004 חפירות שנערכו בעיר שרופה בפרס העלו לוח משחק בן כ-5,000 שנה שנראה כמו משחק שש בש. כיום הוא מוכר כלוח המשחק העתיק ביותר בעולם. יש גם כאלו הטוענים כי מקורו בממלכת אור בעיראק של שנת 2,600 לפני הספירה, וגרסה דומה יותר לזה של ימינו התגלתה ברומא העתיקה, ואחר כך גם באירופה, ברוסיה ואפילו בארה"ב. בקיצור: שש בש בכל מקום.
"אני חושב שהמיוחד במשחק שש בש של יהודים וערבים היא התובנה שמולך יושב אדם", אומר גולדשמיט, "יש הרבה סטריאוטיפים שלקוחים מהתקשורת, וכשאתה מתיישב מול מזרח ירושלמי אתה כבר בטוח שאתה יודע מיהו. לאט-לאט, עם המשחק, יש שיחה, יש חיוך ואתה מגלה משהו אחר לגמרי. התגלית הזאת היא שתאפשר חיים נורמליים בעיר הזאת".
גולדשמיט הוא דור 11 בירושלים: "הסבתות שלי מספרות שלפני 1948 זה היה מחזה נפוץ בעיר, לראות יהודים וערבים משחקים שש בש עם נרגילה. לא רק יהודים ידעו ערבית - חלק מהערבים אפילו דיברו יידיש.
עמדי, דור רביעי בבירה, מספר: "לאבא של סבתא שלי הייתה חנות בירושלים והיו לו יחסים טובים עם הערבים בעיר, כמובן שהיו אירועים פה ושם אבל זה לא דומה למה שקורה היום בעיר".
המשותף למארגנים מהצד היהודי הוא שכולם בני המגזר הדתי ולמדו בתיכון הרטמן בבירה. "למדתי בבית ספר דתי ליברלי. היו לנו שם מפגשי ערבים-יהודים וחשבתי שאני באמת מכיר אותם", אומר מתן, "כשהתחלנו את הפרויקט הבנתי שחייתי במין בועה, במחשבה שכאילו אני מחובר לכולם בעיר, למרות שבעצם לא היה לי שום קשר או היכרות עם תושבי מזרח העיר. הפגישה במרחב הזה של השש בש פתחה לי ירושלים שלא הכרתי. כל המבט שלי על ערביי העיר השתנה".
כאמל מסכים: "עם השש בש אתה פשוט מתחבר לאנשים, כי מי שקרוב לעין קרוב ללב. נוצרו לי חברויות חדשות עם יהודים, חברויות שלא היו לי. אני מדבר עם יהודים והם לא ידעו למשל שאנחנו משלמים מסים ממש כמוהם".
איזה שינוי תפיסתי עברו ערבים שהגיעו לטורניר השש בש?
כאמל: "חברים שלי שהגיעו לפרויקט עברו שינוי מאוד משמעותי. במזרח העיר למשל חושבים שכל מי שעם כיפה הוא מתנחל שרצח את אבו-חדיר ורוצה לגרש אותנו. במפגש הם הבינו שכיפה זה ביטוי דתי אנושי, ממש כמו הדת שלנו. שמתחת לכיפה יושב שחקן שש בש, יושב חבר".
אני מניח שלא כל התגובות במזרח העיר היו אוהדות לטורנירים האלה.
כאמל: "נכון, היו כאלה שהתנגדו למפגשים. הם טענו שמי שמשתף פעולה בעצם מוותר על המאבק ועל ההתנגדות לכיבוש. אני באופן אישי משלם מחיר אישי בפרויקט הזה ואני חושב שמזרח ירושלמי שמגיע למשחק זה לא מובן מאליו. בסוף, השאלה היא אם אתה רוצה שיח עם בני אדם. אם אתה לא רוצה אז אין מה לדבר. אם אתה רוצה, ואם אתה שותף למטרה להיפגש ולהכיר - אתה מוזמן לשש בש".
מחמוד מסכים עם ההתנגדות הקיימת, אך מספר שהיוזמה בכל זאת עוברת מפה לאוזן: "אני לא מנסה לשכנע. אני אומר להם: 'אתה מתנגד? אל תבוא. אם אתה מתלבט - תגיע, תראה ותחליט'. היו הרבה שהתלבטו ולאחר שהגיעו למפגש הם הודו לי, אמרו שלראשונה הרגישו שוויון, שהם והיהודים זה בעצם אותו המעמד. הרי אין להם בכלל חברים יהודים, זו פעם ראשונה".
"אני חושב שהמפגש מצליח כי הוא נקי מוויכוחים ואידיאולוגיות", ממשיך מחמוד, "המטרה היא לא לתקן עכשיו את ירושלים אלא להיפגש במפגש נקי של חברים על משחק ובלי דעות. המטרה היא לצאת שמח ולהעלות את הביטחון האישי של שתי האוכלוסיות זו כלפי זו. אין לנו פתרונות גדולים, רק התארגנות פשוטה".
נדמה שהפחד הן של היהודים והן של הערבים מקורו בטרור הסכינים. והטרור הזה יצא רק מצד אחד של העיר.
כאמל: "אין שנאה נגד יהודים בגלל שהם יהודים. יש שנאה כי התחושה היא שהמצב שלנו רע. השכן שלי לא שונא יהודי כי הוא יהודי, אלא כי בשכונה שלו אין פינוי אשפה, אין כבישים ויש יותר ויותר הריסות של בתים. יש תסכול של יחס לא שוויוני בין מערב העיר למזרחה, כאשר תושבי מזרח העיר חושבים שהיהודים גורמים לכך. מי שבסוף יוצא עם סכין לא יצא בגלל האשפה. האשפה פשוט ממנפת רגשות אחרים".
גולדשמיט מבין היטב על מה כאמל מדבר: "קח לדוגמה את מצוקת החניה. בעקבות הפיגועים הפקחים הגבירו את מתן הדוחות. בשישי הבעיה חמורה כי זה יום תפילה חשוב ויוצא שכל מי שהולך להתפלל חוטף דוח כי פשוט אין היכן לחנות. בימי חג המדינה יודעת להתעלם מעבירות חניה, אז מדוע לא לעשות זאת גם לערבים במזרח העיר? הרי זה כבר נעשה, לא מדובר באיזה תקדים.
"ברור לך גם שיש מדיניות מכוונת. למה למשל פסטיבלים לא מתקיימים במזרח העיר? אז הצענו שאת פסטיבל שאון החורף יקיימו גם במזרח העיר. בעירייה הופתעו משיתוף הפעולה והיה נהדר. בהתחלה הם אמרו לנו שגם אם היו רוצים - הם לא יודעים עם מי לעבוד. כתוצאה מהמפגשים נוצרו התקשרויות".
וכאמל מוסיף: "תראה איך נראים בתי ספר במזרח העיר. אין מתנ"סים, פארק יש רק אחד מוזנח בבית-חנינא. אומרים שבפסגת-זאב יש שיא פשיעת נוער, עבורנו רמת הפשיעה שם היא גן עדן. כשבענתא לא היה מים, בשכונה היהודית ממול בנו בריכה. הורים שהילדים שלהם דקרו שוטרים לא העלו בדעתם שזה יקרה. הרי במערב העיר, אם ילד לא מגיע לבית ספר מתקשרים להורים. במזרח העיר אין מערך כזה. המשטרה התקשרה להורים להגיד שהילד דקר, וההורים אמרו: 'אבל הוא לא בבית ספר עכשיו?'
"במזרח העיר יש מגמה של הורים שמעבירים את המחשב לסלון או למקום מרכזי כדי שיהיה פיקוח אם הילדים נחשפים לתכני הסתה שיש בפייסבוק. הפסקת אירועי הדקירות היא משימה משותפת של מערב ושל מזרח העיר. נוצר מצב של מצוקה חברתית גדולה מאוד, הורים וועדי הורים מנסים להילחם במסיתים, ואז כשיש פיגוע שיוצא מהשכונה שלהם שמים בטונדות ומענישים את כולם. כולנו שותפים לאותה מלחמה".
מוחמד מוסיף ומספר איך התושבים הגיעו בעצמם להסכמה בנוגע למואזין: "תפילה היא מעשה אנושי, גם יהודים מתפללים, והמואזין קורא למאמינים לתפילה. הבנו שיש בעיה ושזה מפריע ליהודים, והצענו שבמקום מערכת רמקולים גדולים, נפזר רמקולים קטנים ברחובות הערביים וכך לא נפריע לשכנים היהודים. בסוף לא היה מי שיממן את המערכת הזו. הנה לך פתרון טוב שיכול היה להתאים לכולם".
בקרוב מאוד יערכו אנשי "דאבל ירושלמי" את האליפות הגדולה של המזרח התיכון, ואז יכריזו על אלוף השש בש של ישראל. כשאני שואל מי מוביל עד כה, יהודים או ערבים, הם עונים פה אחד: "היהודים", אך כמאל ומחמוד ממהרים להוסיף: "אבל עוד לא אמרנו את המילה האחרונה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם