ראשי » חדשות » בארץ

"נופי התנ"ך בהישג יד": ששת הימים של צביה ולדן

פרופ' לבלשנות התפתחותית, בתו הבכורה של שמעון פרס. ב-1967 הייתה חיילת משוחררת בת 21, סטודנטית בקיימברידג' שבאנגליה. "בשגרירות מצטופפים אזרחים שרוצים לחזור, אבל אין מקומות. הרגע היחיד בחיי שהיה לי קשה לקבל את עובדת היותי חפ"שית"

המקום: קיימברידג׳, אנגליה, הסלון הצנוע של בעלת הבית שלי - אלמנתו של מרצה באוניברסיטה שמשכירה חדרים לסטודנטים.

הזמן: הימים האחרונים של מאי 1967. הפריחה בשיאה. על הנהר קבוצות של סטודנטים חותרים בסירות משוט בתנועות קצובות ומדויקות, ברוח המסורת האנגלית.

בסלון יושבות השותפות שלי לדירה - מונה מלבנון, אליז מצרפת, גרטרוד מגרמניה. הטלוויזיה דולקת: שני מומחים לאסטרטגיה צבאית יושבים משני צדי שולחן נמוך שפזורים עליו טנקים קטנים מפלסטיק. הם נערכים להזיז את הכלים במלחמה שנראה שעומדת לפרוץ, אך איש לא יודע מתי. לא נראה שהם יודעים למה. אבל הסימולציה יוצאת לדרך. ואני מתכווצת על הכיסא. זה לא מכבר השתחררנו. המחזור שלנו חתם על הארכת שירות מרצונו החופשי.
 
למחרת בבוקר אסע ללונדון, לשגרירות. שם לפחות אהיה מוקפת ישראלים, וכשיגיע הרגע אטוס הביתה.
בשנה שחלפה היה לי זמן לגלות את יופיה של אירופה. הגעתי לסוף של המפה - לצפון נורווגיה, למקום שהימים לא נגמרים. כשחצינו את הגבול בין נורווגיה לשוודיה, הייתה לכך משמעות טכנית בלבד: עוברים לנהוג בצד שמאל במקום ימין. לא היה שלט "עצור, גבול לפניך!" ולא היו חוטי תיל. לא עמדו חיילים. איש לא ביקש לראות את הדרכון שלי. אני בצפון ולבי בדרום. מתגעגעת להיאחזות הנח"ל בערבה שבה עבר עליי השירות הצבאי.

מסך הטלוויזיה מחזיר אותי באכזריות הביתה. שם כולם בהמתנה. מחכים שכבר יתחיל. בשגרירות מצטופפים אזרחים שרוצים לחזור, אבל אין מקומות. לבעלי דרגות גבוהות יותר יש עדיפות. הרגע היחיד בחיי שהיה לי קשה לקבל את עובדת היותי חפ"שית. למי ששירת בירושלים - עדיפות עליונה. מי ששירת בגרופית נדחק לסוף התור. פרוטקציה אף פעם לא עבדה לטובתי, גם לא אז.
 
בחזרה למדורת השבט. הצופים בשגרירות דרוכים ומתוסכלים. הפרשנים ממשיכים לנתח את המצב בקור רוח מצמית שמרתיח לי את הדם. אני מנסה להתקשר הביתה. המזכירה הבכירה בשגרירות עבדה עם אבא שלי במשרד הביטחון. "תדברי איתה", אומרת אמא שלי שהצלחתי סוף-סוף להשיג בטלפון. "אבא לא יידע. לא נספר לו". לא זכיתי לעלות על מטוס, אבל היא מזמינה אותי להתארח בביתה שבלונדון. "אין לך ברירה", היא אומרת, "נחכה יום-יומיים". זה לקח שישה ימים.

המלחמה נגמרה. "עכשיו", אומרת אמא שלי, "כבר אין טעם לחזור. תלמדי. זה יותר חשוב".
ב-12 ביוני ניגשתי לבחינה הגדולה בקיימברידג׳. שבוע אחרי כן חזרתי לפריז, לאוניברסיטה. שבתי ארצה רק אחרי מאורעות מאי 1968 בצרפת. בדפי יומן מקוטע שלא התמדתי לעדכן מצאתי את המחשבות האלה:
"חזרתי לארץ אחרת. ארץ גדולה בהרבה מזאת שעזבתי. המקומות שתמיד היו נופי התנ"ך הם כעת בהישג יד. בשבת ירדנו לוואדי קלט. נסענו למנזרים החצובים בחיק הרים נוראי הוד. צריך להזדרז, להספיק לבקר במקומות האלה לפני שיחזירו אותם. לפנות ערב עלינו להר הזיתים. אין כמו ירושלים. יופי שמשתנה כל הזמן. הקולות החדשים מציפים את הלב. הריחות הלא מוכרים מפתים כל כך... ביום ראשון אעלה בנחת לכנסיית הדורמיציון. משם נרד לקברי הקראים..."

בשנת 1969 אני סטודנטית באוניברסיטה העברית. כמי שגדלה על ברכי דוד בן-גוריון, אני לא מבינה מדוע עדיין איננו מחזירים את השטחים, ובאותה רוח בדיוק אני ממשיכה לטפח את התקווה. מלמדת עברית בבית-הספר לבנות ברחוב צלאח א-דין. לאולפן של אחר הצהריים מגיעים ערבים ירושלמים שעובדים בשירותי העירייה והממשלה. אני רואה בזה סימן לשלום שעתיד להיחתם בקרוב. הם ילמדו עברית, ואנחנו נלמד ערבית. עדיין איני מבינה שהעברית היא שפת השלטון, שפת הכוח. אחרי השיעור אנחנו הולכים לשוק. מתענגים על הצבעים והטעמים. אפילו הצפיפות והרעש לא מפריעים להנאה.

גדלתי וחונכתי על מדינת ישראל ועל ארץ ישראל שחיו בהרמוניה מוחלטת. בלב ובספרות הייתה ארץ ישראל גדולה ורחבת ידיים ללא תלות בממדיה הפיזיים. לפני כל נסיעה לחו"ל היה אבי מקפיד לארוז ספר תנ"ך במזוודה. ואני ראיתי בנו את אלה המפיחים רוח עברית חדשה בפסוקים ששרנו: "אתה הצבת כל גבולות ארץ". זיקה ואהבה, זהות ושייכות היו חלק מתרבות של אלפיים שנות. לא כן?
 

אחיזה חזקה הייתה לנו במדינה שנולדה מפשרה, שבה התגאינו. שוב ושוב שמעתי מאבא שלי איך בן-גוריון קיבל החלטה אמיצה ששינתה את תולדות העם. שמעתי אותו מספר איך הסתובב בעולם כשהוא מבקש לקנות נשק ותחמושת... אבל עכשיו אנחנו חזקים. ויש לנו הכול – שממה שהפרחנו, תנועה קיבוצית משגשגת, צבא חזק ובית חרושת לטקסטיל.

ההתפכחות לא איחרה לבוא. אמנם חזרנו לטייל בנופי התנ"ך היקרים ללבנו, הארץ גדלה, אך שלמותה כביכול פגעה קשות בשלמות העם. יש לנו שטחים, אבל אין בהם מקום לערכים של הנביאים שלצורך הגשמתם קמה המדינה - רדיפת שלום, יחס של כבוד לזר ולגר, מקום לאחר, חברת מופת שהיא אור לגויים. כל אלה הולכים ומתרחקים מאיתנו.

ההרמוניה שליוותה אותי בחלק הראשון של חיי התחלפה ברעש צורמני, מכאיב ומעליב. מדינת ישראל מתגוששת עם ארץ ישראל. האוהבים הפכו לכובשים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg