מתשתיות ועד אזרחות ישראלית: מה עושים עם מזרח ירושלים?
מצבן הקשה של שכונות מזרח ירושלים מחלץ הסכמה נדירה בין הקצוות הפוליטיים בעיר, גם בנוגע לפתרון. אריה קינג: "אם ניתן לתשעים אחוז מהתושבים אזרחות ישראלית מלאה, ניצור אווירה חיובית". לורה ורטון: "צריך להעניק להם שליטה על השכונות שלהם"
עיר של ניגודים היא ירושלים. עיר של קונפליקטים דתיים, מגזריים, מגדריים. חרדים וחילונים, נשים וגברים, ימנים ושמאלנים - כולם מוצאים על מה לחלוק. זה חלק מהקסם של העיר, אבל זה גם מה שהופך אותה לקשה ומורכבת כל כך. אחד הנושאים הטעונים ביותר בתוך הקיטוב הזה הוא מצבם של ערביי מזרח ירושלים, ודווקא כאן יש מכנה משותף גדול בין שמאל לימין.
"כל מי שמכיר את ירושלים יודע שהיא בכלל לא מאוחדת", אומרת לורה ורטון, יו"ר סיעת מרצ והסמן השמאלי במועצת העיר ירושלים. את דבריה מאשר בר-הפלוגתא שלה, הסמן הימני במועצת העיר, אריה קינג. "המושג ירושלים מאוחדת הוא פיקציה", הוא טוען.
"85 אחוז מהילדים במזרח ירושלים חיים מתחת לקו העוני", מדגישה ורטון את הניגוד הצורם שבין אורח החיים במזרח ובמערב העיר. "יש מחסור של 1,800 כיתות לימוד, וילדים לומדים בכיתות שלא היית מכניס לשם בעל חיים. אין תשתיות, אין כבישים, אין פינוי אשפה, אין גנים. הנהלת העירייה היום צריכה להתבייש במצב שהידרדרנו אליו. דברים שברור שיש בכל עיר, במזרח העיר אין".
"השרים ארדן ורגב החלו בשינוי קטן, אבל בגדול רשויות המדינה פשוט לא נמצאות במזרח ירושלים", אומר קינג. "תושבי מזרח ירושלים הם תושבי המדינה שמשלמים מסים ולתשעים אחוזים מהם אין נגיעה בטרור, אבל מצבם גרוע בהרבה משל ערבים במקומות אחרים בארץ".
אפשר לומר ששכונות מזרח ירושלים נראות כמו עיר במדינת עולם שלישי?
"בהחלט", קובעת ורטון. "הפערים העצומים בהשקעות של העירייה והמדינה יצרו עיוותים. סכומי עתק הושקעו בבניית שכונות חדשות לישראלים, מנווה-יעקב בצפון ועד גילה וחומת-שמואל בדרום. זאת בעוד שברוב השכונות במזרח העיר עדיין חסרות מערכות ביוב בסיסיות, אין בהן כבישים תקינים ואין בהן מדרכות. ספר התקציב מעיד שהעירייה משקיעה במבני חינוך במערב פי שמונה יותר מבמזרח, ופערים דומים קיימים בכמעט כל סעיפי התקציב.
"העירייה הבטיחה לדאוג לתוכנית מתאר לשכונות הערביות כדי שאפשר יהיה לבנות, אבל בתקציב לפני חודשיים ביטלה הנהלת העירייה חצי מיליון שקלים שהיו מיועדים להכנת תוכנית מתאר לארבע שכונות במזרח העיר. שאלתי מדוע, הרי זה סכום זעום לעירייה שנהנית מתקציב של יותר מחמישה מיליארד. ברקת העדיף להשקיע שלושה מיליון בהכנת משטח לגלישה על הקרח באזור הארנה. זה חשוב, אבל לאפשר לאנשים לבנות באופן חוקי ומסודר במזרח העיר לא חשוב?"
"יש שכונות שהכינוי 'מדינת עולם שלישי' יחמיא להן", מסכים קינג. "יש פה אפליה מטורפת בין שכונות ערביות לשכונות יהודיות. השכונות הערביות מקופחות במאות אחוזים. תאר לך מה היה קורה אילו ברחוב שלך פשוט לא היו מפנים אשפה. לא שבוע או חודש, לא מפנים בכלל. זה המצב היום בחלק ממזרח העיר. אם היה לנו ראש עיר ימני באמת, אני אומר לך בוודאות שהיה לו האומץ להיכנס יותר לשכונות ולהשקיע שם, אבל זה לא קורה. עד היום היו שרים וראשי עיר שפחדו מהצל של עצמם והפקירו את התושבים".
הבעיה של מזרח ירושלים לא נוצרה בשנים האחרונות, אומר ד"ר ישראל קמחי ממכון ירושלים למחקרי מדיניות. "ב-1964 ישבנו כמה חוקרים וניסנו לבנות תוכנית לירושלים במקרה שהיא תאוחד", הוא נזכר. "הגשנו את התוכנית לטדי קולק שהיה אז ראש העיר, ואחרי שלוש שנים העיר אכן אוחדה. היינו מאוד אופטימיים מכיוון שהכנו בעבור מדינת ישראל תוכנית-אב לטיפול בשטחים שנכבשו בירושלים, אך התוכנית לא יושמה".
קמחי, אחד מהחוקרים הוותיקים של העיר, מספר כי ערב נסיעתו של ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ-דיוויד בשנת 2000, נעשתה במכון העבודה המעמיקה ביותר ביחס להיערכות העיר לפתרון שתי המדינות והחלופות האפשריות לחלוקתה. "דניס רוס ומרטין אינדיק סיפרו לי שהמחקר שלי היה למעשה החומר היחיד שהם עבדו מולו בוועידה, הם ממש ישבו שם עם המפות שלי". זו כנראה הייתה הפעם היחידה שתוכנית שנוגעת למזרח ירושלים נידונה באופן אופרטיבי במסגרת בינלאומית, ו-17 שנים אחרי אנחנו יודעים לומר שהיא כשלה. "היום אני כבר קשיש, וירושלים היא כבר עיר אחרת. מציאת פתרון היום הפכה למשימה הרבה יותר קשה מבעבר", הוא אומר.
"לא מזמן ערכתי סיור בשכונות במזרח העיר והייתי המום. שכונות שזכרתי אותן כקטנות וכפריות הפכו לערים ענקיות עם בתים צפופים של 17 קומות בלי ביוב או כבישים. אתה מסתכל על השכונות האלה ואומר לית דין ולית דיין, אין פה מדינה, וזה מעבר לכביש של שכונה יהודית עם פארקים וברכות שחייה".
אחרי מלחמת ששת הימים הפכו שכונות מזרח ירושלים באופן פורמלי לחלק מהעיר, אך הן הופקרו כמעט לגמרי. "צריך להבין שערביי מזרח ירושלים נמצאים בסיר לחץ גדול של ייאוש, ומשם גם מגיע טרור הסכינים", טוען ד"ר אמנון רמון ממכון ירושלים למחקרי מדיניות, שבקרוב יפורסם ספר חדש שלו על ערביי מזרח העיר.
"קח את נושא הבנייה למשל", הוא ממשיך. "למעשה, לשכונות מזרח ירושלים אין תוכנית מתאר. מצד אחד התושבים לא יכולים לבנות, מצד שני הם גדלים באופן טבעי וחייבים להוסיף חדר. התוצאה היא או כאוס או קנסות והריסות מבנים. הייתה החלטה להקצות 200 מיליון שקל למזרח העיר, אלא שהמדינה גילתה שהיא בבעיה: אם ניקח את נושא הרפואה נראה שהמדינה לא יכולה לבנות מרפאות כי אין שטח למבני ציבור; היא גם לא יכולה לשתף פעולה עם המרפאות הקיימות כי הסטנדרטים שם נמוכים כל כך שאינם מאושרים על ידי משרד הבריאות. יש עוד אינספור דוגמאות. מזרח העיר הוא אקס-טריטוריה, מדינת עולם שלישי.
"מדינת ישראל החליטה לספח את שטחי מזרח ירושלים אבל לא את האוכלוסייה שגרה שם", מסביר רמון. "נושא התושבות הוא הנושא הכי בוער היום לאוכלוסייה, והוא למעשה יוצר אי-שוויון מובנה. מה גם שמדובר ב-330 אלף נפש, 40 אחוז מתושבי ירושלים, אבל אין להם אפילו נציגות פוליטית אחת שתדאג להם".
גם ד"ר קמחי מגדיר את המצב כסיפוח חלקי. "סיפחנו את התושבים אבל רק למעמד תושב ולא אזרח, כאשר במשך כל הזמן שרים בממשלה מאיימים עליהם שייקחו מהם את התושבות. הפערים אומרים 'אתם חלק מאיתנו בחובות אבל לא בזכויות' ויוצרים חלק גדול מהתסכול, ויש כאלה שאומרים שגם חלק מהפיגועים". אריה קינג מסכם: "גם אחרי 50 שנה מדינת ישראל לא החליטה אם היא רוצה את מזרח ירושלים או לא. אין דבר כזה חצי סיפוח".
על עצם הבעיה יש אפוא הסכמה גורפת מימין לשמאל. ומה באשר לפתרונות? אחד הפתרונות שהציעה המועצה לשלום וביטחון יחד עם השר לשעבר חיים רמון היה להחיל את פתרון 'שתי מדינות לשני עמים' של השמאל על העיר ירושלים. מטרת התוכנית, שהוצעה ב-2015, היא "לשמור את ירושלים יהודית" באמצעות היפרדות מהשכונות הערביות על ידי בניית חומה ביניהן לאלה היהודיות, ולהעבירן לשליטה פלסטינית.
"הייתה טעות היסטורית בסיפוח השכונות האלה לעיר וצריך לתקן אותה", אמר רמון באחת ההזדמנויות. "הפלסטינים שגרים שם לא אמורים להיות תושבי ישראל. הם לא מכירים בכיבוש שלנו, ואי אפשר גם לא להכיר וגם ליהנות ממנו. חוק היסוד יתוקן, המפה תשתנה והם יחזרו לאן שהם שייכים. ירושלים תהיה הגיונית יותר, יהודית יותר ובטוחה יותר".
במפתיע, או שלא, דווקא התוכנית הזו התקבלה בהתנגדות חריפה בקרב מחנה השמאל. "התוכנית הזאת היא חלק מהחולי של מפלגת העבודה, שיח של הפרדה חד-צדדית שלא לוקח שום אחריות בנוגע למה שהיה פה חמישים שנה", אומרת יהודית אופנהיימר, מנכ"לית ארגון השמאל 'עיר עמים', ארגון העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני בזירה הירושלמית.
מדוע לא לתת לפלסטינים שטחים שעברו לריבונות ישראל במלחמת ששת הימים?
"פתאום לא מתאימה לנו השליטה על כל המרחב אז נעביר את הגבול היכן שאנחנו רוצים? אחרי חמישים שנה אנחנו קוראים לאותן שכונות בירושלים 'כפרים'? אי אפשר להגיד 'אופס התבלבלנו' ולחזור לנקודת ההתחלה, אי אפשר לומר שהם כבר לא ירושלים - אולי ביוני 67', לא ב-2017. זו מחשבה כאילו האנשים הם שקופים, שאפשר להכריח אותם להיות חלק ואז לזרוק אותם. רוב הירושלמים שחיים פה רואים את השותפות עם הפלסטינים כדבר מובן מאליו".
"אי אפשר לחלק את ירושלים, זה משהו שכבר לא יכול לקרות", אומרת ורטון. "רבים מנהגי אגד בירושלים הם מזרח-ירושלמים וכך גם עובדי המלונות. כמו שהם צריכים את העיר, גם היא צריכה אותם".
גם ד"ר קמחי חושב שהסיפוח הוא עובדה קיימת. "אנחנו חיים יחד חמישים שנה, זו עיר אחת וחיים יחד. 40 אחוז מכוח העבודה הערבי עובד במערב העיר. מה גם שהם בעצמם לא רוצים להיפרד. הרי כאשר בנינו את הגדר היו 80 אלף נושאי תעודת זהות כחולה מחוץ לגדר. כשהתחלנו לבנות רובם המכריע נכנס פנימה לתוך תחום השיפוט של מדינת ישראל. הם רוצים להישאר איתנו ולא עם הרשות הפלסטינית".
ד"ר רמון משלים ואומר כי "יש שמציעים להתנתק מהשכונות ולהעבירן לשליטת הרשות, אלא שלא בטוח שהיא רוצה לקבל אותן, הם בעצמם לא רוצים ואנחנו רואים את זה בנתונים, ובכלל לא טוב לעשות צעדים חד-צדדיים ללא הסכמים. תראה מה קרה ברצועת עזה - הלכנו ונפרדנו והתוצאות לפנינו. הינתקות היא לא צעד טוב".
תמימות הדעים בשיח הפוליטי ובקרב החוקרים באשר להתנגדות להתנתקות ממזרח ירושלים מפתיעה. בניגוד לשיח הפוליטי הקוטבי בנוגע לשטחי יהודה ושומרון, נראה כי דווקא באשר לשטחים ששוחררו באותה מלחמה בירושלים ישנה פחות או יותר הסכמה בין הימין והשמאל.
שאלנו את הפעילים הבולטים בעיר: כולכם מתנגדים להתנתקות. מהי אם כן התוכנית שלכם למזרח ירושלים, בהנחה שמדינה פלסטינית כנראה לא תקום בעשור הקרוב? מה צריך לעשות מחר בבוקר?
גם כאן התשובות היו מפתיעות. "ממשלות ישראל מאז 67' דוגלות בתקנה זמנית שאומרת שערבי בעל מעמד תושבות מוכרח לשמור את כתובתו בתחומי ירושלים כדי לשמר את מעמדו", אומר קינג. "אם ניתן לתשעים אחוז מהם, שהם אנשים טובים, אזרחות ישראלית מלאה, ניצור אווירה חיובית והגירה אל מחוץ לעיר. הלחץ של הדמוגרפיה בעיר יפחת בתוך שנה. זה גם יקרין לאותם ערבים שאנחנו באמת מתכוונים שהשטח הזה הוא חלק ממדינת ישראל ומבירתה. הם כמובן יקבלו זכות הצבעה לכנסת; אם משקללים את אחוזי ההצבעה של הערבים בבחירות זה אומר עוד 2 מנדטים בכנסת, וזה לא מפחיד אותי.
"המתח הביטחוני בעיר ירד, וגם ההשקעה בביטחון. גם התחושה של הערבים שהם אזרחים לכל דבר ועניין, תתרום לשיפור המצב. אני מאמין שרבים מהם יתגייסו למשטרה, לשירות לאומי ולמעגל העבודה, וזו הדרך לנורמליזציה". קינג אף ניסה באחרונה ליצור שיתוף פעולה בנושא עם דב חנין מהרשימה הערבית המשותפת, ושיגר שאלה למחזיק תיק התרבות בעירייה: מדוע אירועי תרבות במערב העיר אינם מתקיימים גם בעבור התושבים הערבים במזרחה.
אופנהיימר מסכימה לתוכנית האזרחות של קינג: "מה שלא יהיה, העיר תהיה ביתם של שני העמים", היא אומרת. "כרגע אין סיכוי לשתי מדינות, ולכן מה שחשוב לי הוא ההכרה שליהודים יש זכות פה וגם לפלסטינים. סיפחנו ויש לנו אחריות לשפר את חייהם ולאפשר להם אזרחות. מי שירצה בעתיד יוכל להמיר את אזרחותו הישראלית בזו הפלסטינית. טוב יהיה אם נעביר את ניהול שכונות מזרח העיר לידי התושבים שם".
ורטון: "אנחנו צריכים להעניק להם מעין אוטונומיה ושליטה על השכונות שלהם בעצמם, וזאת מבלי לנתק אותם מירושלים, אלא כעיר פתוחה בניהול שונה. אני מאמינה שמה שיהיה טוב לישראל הוא דאגה ותנאים ראויים לפלסטינים, כולל בשכונות שלהם".
שמתם לב שהפעילים הכי ימניים והכי שמאלנים בירושלים אומרים כמעט אותו דבר?
"זה קורה הרבה, לפעמים אני מוצא את עצמי עם מרצ", אומר קינג. "אני כמובן לא מסתיר את המניע שלי שהוא לאומי-ריבוני, ומתוך כך דאגתי לקשט את מזרח ירושלים לכבוד הרמדאן. ברור שהייתי מעדיף שלא יהיו ערבים או לעשות טרנספר, אבל הם פה וצריך לתת להם שירותים".
"כשאנחנו מדברים ברמה של כאן ועכשיו, אני מזדהה לא מעט עם גורמים בליכוד כמו רובי ריבלין וזאב אלקין", מצטרפת אופנהיימר.
"אני שמחה שישנה הסכמה", אומרת ורטון. "הגענו למצב כל כך נורא ומקומם, שאפילו אריה קינג אומר שאי אפשר יותר וחייבים להשקיע כי מדובר בהזנחה פושעת". מובן שאחרי מילות ההסכמה יש לכל אחד מהם לא מעט ביקורת על הצד האחר, וקינג וורטון אף סירבו להצטלם יחדיו.
"זה נכון שביחס לירושלים ולנוכח המצב, גם הימין וגם השמאל היום אומרים דברים דומים", מאבחן ד"ר קמחי. "הרי בכל פתרון יישארו שכונות ערביות בתוך החלק היהודי, גם אם יהיו להן אוטונומיות הן יהיו פתוחות ובתוך מדינת ישראל. כל התוכניות אומרות שככל שניטיב את חיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית, כן ייטב לכולם".
"קשה לדעת היום מי שמאל ומי ימין כי באמת אין הרבה הבדל", אומר ד"ר רמון.
"הבעיה הירושלמית לא צריכה להיות מחוברת לפתרון שתי המדינות. זה לא תלוי בו. הרי לא יהיה הסדר בטווח הקרוב ולא הבינוני, ובשאלה 'מה בינתיים' ורטון וקינג קרובים. בחמישים השנים האחרונות למדנו שסיפוח אינו מהלך קל. צריך לקחת את הקולות של ורטון וקינג לרמת ראש העיר וראש הממשלה. השאלה היא אם החברה הישראלית מוכנה לספח לא רק את השטח אלא גם את בני האדם שחיים עליו, כי יש לכך מחירים.
"כשבנט למשל מדבר על סיפוח אזורי C בלי לתת לתושבים זכויות מלאות, הוא רוצה לשכפל את המצב במזרח ירושלים. לספח אדמה, בלי לשלם את המחיר של סיפוח תושבים. מצד תושבי מזרח העיר אני מגלה יותר ויותר תופעה של ישראליזציה, מתוך רצון לחיים נורמליים. הם לא מצטרפים למרכז הליכוד, אבל מבינים שעתידם תלוי במידת הקרבה שלהם למדינת ישראל, וזו נקודת פתיחה טובה".
יאיר שילת, היו"ר החדש של מכון ירושלים למחקרי מדיניות ולשעבר יועצו הפוליטי של ראש הממשלה אריאל שרון, סבור כי שנת 2017 מביאה עמה הזדמנות נדירה. "מה שקרה בבחירות האחרונות הוא שהאופציה המדינית ירדה לראשונה לחלוטין מהפרק, לראשונה אין 'אופק מדיני'. מחשבות על הסכם בירושלים בתוך שנה-שנתיים נגמרו.
"במזרח ירושלים זה גרר תגובות כביכול מנוגדות: מצד אחד הקצנה מדינית ומצד שני ישראליזציה. ברחוב המזרח-ירושלמי יש מי שאומרים 'חייבים להילחם כי אין אופק מדיני והכיבוש יימשך', ומצד שני יש שאומרים 'הכיבוש הוא לנצח והגיע הזמן לדאוג למשפחה שלי'. בעצם הם אומרים, גם אם לא במוצהר, 'אנחנו חלק ממדינה מערבית מתקדמת ולא רוצים להיות חלק מהשטחים'. אם ממשלת הימין תנהג בחוכמה, היא באמת יכולה להוציא לפועל תוכנית ריבונות בירושלים מאוחדת".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם