ביום של הפצצה: תוכניות המגירה הסודיות של ארה"ב
בימים שבהם צפון קוריאה מבצעת ניסויים אטומיים ואיראן מקדמת פרויקט גרעין, מתקפת פתע על ארה"ב כבר איננה תרחיש מופרך. מה המנגנון שתפעיל המעצמה ומי ינהל את המערכה במקרה שהנשיא ימות? הצצה לתוכניות להצלת הממשל האמריקאי
אם צפון־קוריאה תשגר טיל בליסטי חמוש בראש נפץ גרעיני, אחד הדברים היחידים שאנו יודעים לבטח על מה שיתרחש לאחר מכן הוא שהחדשות יעברו בכל רחבי העולם ברשתות מסווגות, תוך שימוש בהקצאה השמורה להתרעה החמורה ביותר של הפנטגון - PINNACLE OPREP 3 NUCFLASH. התרעה זו מאותתת על אפשרות מיידית למלחמה גרעינית. עם זאת, למרבה הפליאה אנו יודעים מעט מאוד על מה שעלול לקרות - בייחוד אם מתקפת פתע תצליח לשתק את וושינגטון.
ניסוי הטילים הבליסטי של צפון-קוריאה (צילום: רויטרס)
כפי שציין בחודש שעבר חבר בית הנבחרים הדמוקרטי מקליפורניה, ברד שרמן, צפון־קוריאה אינה צריכה בהכרח לשגר טיל בין־יבשתי. היא תמיד יכולה להבריח פצצה גרעינית לארה"ב, אפילו אם לא תחביא אותה בתוך צרור של עלי מריחואנה, כפי שהוא הציע.
במשך שלושה דורות בכירי ממשל תכננו בזהירות, חשבו לעומק וערכו משחקי מלחמה בניסיון לחזות מה בדיוק תכלול מלחמה גרעינית. הם בחנו כיצד להגן על המדינה ולבנות אותה מחדש במקרה של מתקפה על הבירה או על אתר אחר. הם שקלו אילו מסמכים חיוניים יישמרו לפני אחרים (הכרזת העצמאות היא הראשונה, אחריה החוקה האמריקנית) ומי וכמה מהבכירים של כל סוכנות או משרד ממשלתי יפונו. למעשה הם יצרו צוותי א', צוותי ב' וצוותי ג', שאותם יאספו מסוקים מתריסר אתרי נחיתה שיועדו לכך מראש בכל רחבי וושינגטון, בהם למשל הפנטגון ומגרש האתלטיקה של האוניברסיטה האמריקנית. לאחר מכן הם יוטסו לבונקרים מבוצרים בהרים שבקרבת הבירה.
הממשל השקיע במהלך השנים מיליארדי דולרים במערכת תוכניות מסובכת, שנודעה בשם "המשכיות הממשלה" ו"המשכיות הפעילות". מדובר במנגנון שלם, כמעט בלתי ידוע לציבור הרחב, ליום שבו יורה שעון החול של יום הדין על הקץ. במהלך המלחמה הקרה עמד הכן בפילדלפיה צוות שאומן במיוחד כדי לפנות את פעמון החירות להרי האפלצ'ים במקרה שהסובייטים יתקפו. אנו יודעים רבים מהפרטים הללו הודות למסמכים שסיווגם הוסר בשנים האחרונות, עם ההתרחקות מתקופת המלחמה הקרה.
אבל גרסאות חדשות של התוכניות האלה קיימות, ומעט מדי ידוע עליהן. מה שאנו כן יודעים מעלה שאלות מטרידות על זהות האדם שיפקד על המדינה ברגעי משבר. אלה שאלות שאם ייוותרו בלא מענה, הן יאיימו על יישומן של התוכניות הללו, שנהגו בזהירות רבה. הממשלה טענה זמן רב שאפילו רמז עליהן יסייע לאויב, אבל בחברה דמוקרטית אנו נדרשים להבנה טובה יותר על מה שמנהיגינו מתכוונים לעשות בשמנו לאחר מתקפה בנשק המוני. הלגיטימיות של המערכת הרפובליקנית שלנו מבוססת על הסכמת האזרחים - וכעת, לפני שאסון יקרה, זה הזמן שבו אנו צריכים לדון כיצד ייראה היום שאחרי הארמגדון.
הקטגוריה החשובה ביותר של התוכניות הללו כיום, הידועה בשם "ממשל חוקתי מתמשך", נותרה מסווגת לחלוטין, חבויה אפילו מעיני חברי הקונגרס. הבית הלבן מתאר אותה רק כ"מאמץ של שיתוף פעולה בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת של הממשל, המתואמת על ידי הנשיא, במטרה לשמר את היכולת להוציא לפועל את האחריות החוקתית במקרה של חירום ואסון".
מקריאה מדוקדקת של הצווים הנשיאותיים הזמינים, כמו גם מראיונות שביצעתי ורמזים עמומים לציבור מצד בכירי ממשל מאז שנות התשעים, ברור שמדיניות ה"ממשל החוקתי המתמשך" איננה משמרת בהכרח תקדימים חוקתיים מימי שלום. במקום זאת היא מתמקדת בביסוס הליך שיבטיח כי עם הזמן ניתן יהיה לייסד מחדש את המסורות החוקתיות של המדינה.
במילים אחרות, תוכניות "הממשל החוקתי המתמשך" נועדו לשמר את רוח החוקה, ולאו דווקא לציית לה ככתבה. משמעות הדבר עשויה להיות הרחבה ניכרת של הסמכויות הביצועיות, הגבלה של חירויות האזרח המסורתיות כגון 'הביאס קורפוס', ואפילו הכרזה על סוג מסוים של משטר צבאי, כפי שרמזו בכירי ממשל לשעבר בראיונות לאחר המתקפות על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר.
יתרה מכך, התוכניות הללו מעניקות כנראה אחריות עצומה לקבוצת אנשים קטנה, שזהותם תיחשף לאומה רק לאחר שהגרוע מכול יקרה. עם זאת, אנו יודעים את זהותו של אחד מהם: האדם שעדכן את התוכניות הללו אחרי מתקפות 11 בספטמבר - סגן ראש הסגל בבית הלבן של ממשל בוש, ג'ו האגין. כיום הוא ממלא תפקיד זהה בבית הלבן של דונלד טראמפ.
ההנחה של תוכניות יום הדין הייתה תמיד שהנשיא ימות ברגעים הראשונים של המתקפה. במהלך שנותיו של רונלד רייגן בתפקיד, עוצבה תוכנית סודית בשם "תוכנית התמיכה של יורשי הנשיא". מטרתה הייתה לשלוף מחייהם הפרטיים בכירים רמי דרג בדימוס כגון דיק צ'ייני או דולנד רמספלד, ולהציב אותם בבית הלבן כראשי האומה בהמתנה.
לפי המחקר והראיונות שערכתי, מטרת התוכנית הייתה להבטיח שליורש הנשיאותי הטירון - כמו למשל, מזכיר החקלאות - יהיה כבר צוות מנוסה בפעולה כשהוא או היא יגיעו לבונקר. האם תוכנית כזו קיימת כיום? האם אחרי התרעת ה־NUCFLASH, אנו עשויים למצוא מישהו כמו ראש הסגל לשעבר אנדי קארד או דניס מקדונו ממתינים בבונקר לנשיאה בטסי דבוס, כיום מזכירת החינוך או לנשיא בן קרסון, מזכיר השיכון המכהן?
יש מספר מטריד של תסריטים שבמסגרתם איננו יודעים מי יהיה הנשיא החוקי אם וושינגטון תותקף. התיקון ה־25 לחוקה, העוסק בירושת הנשיא - שבפני עצמו הוא תוצר של העידן הגרעיני והצורך להבהיר את שרשרת הפיקוד על הארסנל הגרעיני של ארה"ב - מותיר כמה מהשאלות הגדולות בעניין לא פתורות.
כך למשל, לא קיים הליך שעוסק במקרה שבו סגן הנשיא אינו כשיר למלא את תפקידו. התעלמות זו גרמה לסגן הנשיא צ'ייני, על ההיסטוריה הארוכה של בעיות הלב שלו, לחבר מכתב התפטרות סודי שיעניק לאנשי צוותו במקרה שבעיה רפואית תותיר אותו ללא יכולת לתפקד. התיקון ה־25 גם לא מצליח להבהיר את השאלה הבסיסית מאוד, האם יו"ר בית הנבחרים ונשיא הסנאט מורשים לפי שעה על פי החוקה למלא את תפקיד הנשיא - קביעה שהנשיא הרביעי ג'יימס מדיסון טען נגדה.
למי יאזין הפנטגון במקרה של הוראות סותרות ממזכיר המדינה ומיו"ר בית הנבחרים? זכרו למשל את הצהרתו של מזכיר המדינה ויליאם הייג לאחר שהנשיא רייגן נורה, ולפיה "אני בשליטה כאן בבית הלבן". כעת דמיינו זאת במקרה של סיכון בקנה מידה גדול יותר.
הבלבול הזה הוא בדיוק הסיבה שבגללה אנחנו צריכים דין וחשבון ציבורי יותר על תוכניות האומה ליום הדין. במיוחד אם, כצפוי, הממשל יבקש לקצץ בחירויות הפרט שלנו בעקבות מתקפה.
ישנן סיבות לגיטימיות לחשאיות סביב כמה מפרטי מאמצי ההמשכיות של הממשל - פרטים טקטיים כגון כמה בכירים יפונו ולאן, או מה יכולות התקשורת של כלי רכב ומתקנים מסוימים. אבל אותה עמימות אינה צריכה לחול על כמה מטרות אסטרטגיות רחבות יותר.
הסודיות סביב רבים מהנהלים הללו מאיימת לערער את היכולת להשתמש בהם בעת חירום. ההבנה מי מחזיק באילו סמכויות חוקיות בממשלתנו היא אחת המטרות הפשוטות ביותר של חברה דמוקרטית. אם אחרי מקרה אסון כמה סגני שרים לשעבר, אנשים אנונימיים, יכריזו כל אחד שהם מנהיגי האומה - כיצד אנו כאזרחים נוכל לדעת מי מהם אומר את האמת?
אסור לנו להשאיר את השאלות הללו למצב שבו ארצנו תימצא בנסיבות קיצוניות. הן צריכות להיות חלק מהדיון הלאומי כעת. מנהיגינו הנבחרים נדרשים להסביר את אופן חשיבתם ואת הנהלים שהם נוקטים בעתות שלום, כאשר מוחות מפוכחים יכולים להרשות לעצמם לדון בדקויות של המשפט החוקתי. אחרי הכול, אנו לא יכולים לצפות שנסתמך על חוכמתו של בית משפט עליון במצב שבו רבים מחבריו נהרגו או אינם יכולים למלא את תפקידם, ואין לו יכולת לשקם עצמו מחוץ להליכי האישור הרגילים והאטיים לעייפה של הסנאט.
המתווה של תוכניות ירושה כאלה צריך לעלות לדיון פומבי, ולזכות להסכמה של ענפי הממשל השונים. זאת כדי שאחרי מתקפה, כאשר התובע הראשי של צפון אילינוי או השגריר לאו"ם - שתיים מהדמויות הבכירות ביותר בשלשלת הירושה של הקבינט, שלרוב מתגוררים ועובדים מחוץ לגבעת הקפיטול - יכריזו שהם האחראים על המצב, נאמין להם.
גם בית הנבחרים כשל במשך עשורים להבטיח את המשכיותו או את תוכניות הירושה שלו. הצעות חוק בנושא נפלו שוב ושוב בשנים שלאחר המתקפות על התאומים, מה שבאופן פוטנציאלי מותיר את בית הנבחרים חסר יכולת לתפקד בעקבות מתקפה פתאומית. זאת משום שכדי לפעול על פי חוק מחויב בית הנבחרים להשתתפות מספר מינימלי מבין חבריו.
תיאוריה מיודעת אחת שעליה רמזו בכירי ממשל לשעבר בראיונותיי עמם, היא שנוהלי "הממשלה החוקתית המתמשכת" כוללים הגדרה ברורה ופרטנית של קבוצת מנהיגים קטנה שנבחרה מראש בקונגרס. הרכבה עשוי להיות אפילו קטן מאוד, כמו ארבעת מנהיגי המפלגות משני בתי הנבחרים, שישמשו כ"שרידי" קונגרס או כ"שלד", עד שגוף מחוקק בהרכב מלא יוכל לקום בחודשים שלאחר מכן. גוף כזה ידמה ל"כנופיית השמונה" של בית הנבחרים, שלרוב הנשיא מעדכן את חבריה על פעולות צבאיות ומודיעיניות חסויות בכל רחבי העולם.
התיאוריה הזו מגובה בתחום המשכיות אחד שבית הנבחרים אכן הצליח להתמודד בהצלחה עם חקיקתו אחרי הפיגועים ב־11 בספטמבר: הקונגרס החל למנות "יורש נבחר" משלו. אחרי שבמשך עשורים רבים אחד מחברי הקבינט האמריקני נעדר מאספות מרכזיות כגון הנאום לאומה, כדי להבטיח יורש נשיאותי למקרה אסון, בשבועות שלאחר המתקפה על מגדלי התאומים החליט בית הנבחרים לפעול לפי הדוגמה הזאת.
איזה תפקיד בדיוק ימלא אותו מנהיג בית הנבחרים יחיד שישרוד בעקבות אסון? מידע זה חסוי; הוא חבוי היטב בתוך מעטפות שנשמרות בתוכניות ההמשכיות הלאומית של הסוכנות הפדרלית לניהול אסונות, האחראית על התכנון הממשלתי ליום שאחר האסון. אבל זה מה שאנחנו צריכים לדעת, אם אנחנו צפויים לסמוך על הגברים והנשים שעשויים להוביל אותנו אחרי מתקפה גדולה.
ישנה, כמובן, הבעיה עם מה שיקרה לכל היתר, לנו האזרחים. מתברר שאם נבחן את התיעוד ההיסטורי של המלחמה הקרה, השורדים שהצטיידו היטב בתוכניות הטלוויזיה לקראת יום הדין צדקו: אם ארמגדון יגיע, אזרחים רגילים בכל רחבי המדינה ייוותרו כמעט לגמרי לבדם. הממשלה הבינה שבעוד שהיא יכולה ככל הנראה להציל את עצמה, היא תזנח את כל היתר לגורלם למשך חודשיים, שלושה או יותר, לפני שתוכל לשקם את השליטה הפדרלית על האומה ולהחזיר את השירותים הבסיסיים לתקנם.
התוכניות להגנת האזרחים הותנעו מחדש לתקופה קצרה בתקופת ממשל רייגן, במסגרת מאמץ סודי הידוע בשם 'מיזם 908'. אך האמת היא שמאז משבר הטילים הקובני לא ביצעה הממשלה הפדרלית מאמץ נרחב להבטיח שתושבים באזורים שככל הנראה יהיו מטרה לתקיפה, יקבלו מקלט מיידי כלשהו או סיוע לאחר ההפצצות. הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום החזיקה מאגרי חירום מחוץ לערים הגדולות, אבל מעט מאוד ידוע על מאמצי שיקום בסדר גודל נרחב שהייתה נוקטת במצב כזה.
תיעוד שסיווגו הוסר באחרונה מגלה לנו כיצד הנשיא אייזנהאואר דאג לכך שקבוצת אנשי עסקים מובילים ימונו ל"צארי־על" אחרי מתקפה. הם היו אמורים להלאים כמעט כל מפעל ולשלוט בכל דבר - מהיקף המשכורות, עבור בתעשיות השונות וכלה בקביעת המחירים.
אם הנשיא דונלד טראמפ היה בורר קבוצת אזרחים פרטיים או מנהלים תאגידיים כגון ג'ף אימלט מ'ג'נרל אלקטריק' או מארי בארה מ'ג'נרל מוטורס', מי היה משקם את ארצנו אם צפון־קוריאה הייתה מפציצה בגרעין את וושינגטון? האם יש בכירים בבית הלבן או עיתונאים בחדרי החדשות שעשויים להוביל מאמצי צנזורה בימי מלחמה הדומים לאלה שהונהגו בימי המלחמה הקרה, במקרה שהמתח מול רוסיה יסלים? האם סטיב באנון יסייע למאמצים האלה כפי שאחד הפורצים בפרשת 'ווטרגייט', ג'יימס ו. מק'קורד ג'וניור, היה עושה במהלך שנותיו של ריצ'רד ניקסון בתפקיד? אנו פשוט לא יודעים.
במעמקי המלחמה הקרה הזדנב מאחורי התובע הכללי עוזר שנשא מזוודת חירום, בדומה ל'פוטבול' הגרעיני של הנשיא, שהכילה צווים ביצועיים המשעים את חירויות הפרט והמכריזים על גרסה כלשהי של שלטון צבאי. הגיעה העת שנציגי בית הנבחרים יערכו שימועים ויאמרו לציבור אם יש חקיקת חירום דומה שנכתבה מראש, מסוג "חוק יום הדין הפטריוטי", ושמצויה כיום במקום כלשהו בקרבת התובע הכללי כיום ג'ף סשנס. אחרת, כולנו נדע את התשובות רק אם הגרוע מכול יקרה - ואז יהיה כבר מאוחר מדי להתנגד.
גארט גראף, כתב מגזין והיסטוריון, הוא מחברו של הספר 'הרי העורב: סיפור תוכניתו של הממשל האמריקני להצלת עצמו - בזמן שכל היתר מתים'.
מאנגלית: אלי קלוטשטיין
מוסף הסודות המלא - ביום שישי במקור ראשון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם