ראשי » חדשות » בעולם » המזרח התיכון

קפיצה מהירה לדוחא: רשמים מבירת החרם הערבי

האיסור לבקר בקטאר לא מנע מכתבנו לטוס אל עיר הבירה של המדינה העוינת, שמהיום הפכה להיות גם מוחרמת מצד מדינות ערב רבות. נטעאל בנדל חווה 24 שעות לא רגועות במיוחד וחזר לארץ עם רשמים - ויש גם המלצות

דוחא, בירת קטאר, היא אחת הערים היפות בעולם. היא תמהיל מרהיב של תרבות ערבית אותנטית, לצד קידמה מערבית מרשימה, מהמובילות בעולם. אך למרות זאת, בשל תמיכתה בטרור, מדינות ערביות רבות הטילו היום (ב') חרם על קטאר. גם יחסיה של ישראל עם המדינה די עכורים, בין השאר בעקבות תמיכתה של קטאר בחמאס.

ובכל זאת טסתי לדוחא, עם הדרכון הישראלי שלי, וחזרתי הנה עם רשמים. אציג לפניכם את הנקודות השוות של העיר, ובהמשך אספר כיצד עברתי את בידוק הדרכונים של הקטארים, ואיך בדיעבד התברר שהשב"כ לא ממש אהב את הטיול הקטן הזה שלי.
 
מיותר לציין שכמובן אין טיסות ישירות מישראל לקטאר, המוגדרת כמדינת אויב אשר כניסת ישראלים אליה אסורה. לכן, על מנת להגיע בכל זאת לבירת ספונסר הטרור, אני טס קודם לקפריסין ומשם עולה על טיסה של "קטאר איירוויז", הישר אל הבירה, דוחא.

מי שלא ראה מטוס קטארי לא ראה מטוס מימיו. מדובר באחת מחברות התעופה המפנקות ביותר שיש, והמטוסים שלה יכולים להוכיח זאת בקלות: לא בכדי זכתה השנה 'קטאר איירוויס' כחברת התעופה המובילה בעולם.

פנים המטוס מעוצב בסגנון מערבי עם נגיעות ערביות, ואם חשבתם שהדיילות הן קטאריות, אתם טועים. כולן אסיאתיות. בכלל, לאורך הטיול כולו יצא לי לראות אולי אישה קטארית אחת או שתיים בלבד. עוד נחזור לכך.
  
הקטארים יודעים לפנק. השירות במחלקת התיירים הוא פירסט קלאס – וגם שם לא תפגשו קטארים. נסיכי הנפט עתירי הממון לא מניחים את עכוזם בפחות ממחלקת עסקים. אז אני מסתפק בירדני שיחלוק עמי את המושב. השיחה לא ממש קולחת.

הנחיתה בשדה התעופה של דוחא מפתיעה למדי. מדובר בשדה תעופה אדיר ממדים, מלא אורות ואפקטים, עד שאפשר להתבלבל לרגע ולחשוב שזהו קניון ענק בניו יורק. גם שפת שילוט החנויות היא אנגלית, בלבד ובדלפקי החנויות אני פוגש אך ורק אסיאתיים. שדה התעופה כה גדול, עד שלוקח לי למעלה מ-20 דקות הליכה על מסועים נעים, כדי להגיע מהמטוס אל בידוק הדרכונים והיציאה. חלקים נרחבים משדה התעופה פשוט ריקים.

בידוק הדרכונים בדוחא מתברר כשלב די מלחיץ. לישראלים אסור להיכנס למדינה, שכאמור נעדרת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אם אסתבך, לא בטוח שיהיה מי שיסייע לי. בודק הדרכונים הקטארי מבקש ממני דרכון. כשהוא פותח אותו ומגלה שמדובר בבחור ישראלי, הוא זז לפתע באי נוחות, הופך את הדרכון שוב ושוב ושולח בי בלי סוף מבטים. קשה לפספס, הוא בהחלט הופתע מאוד מהופעתי.
  
הבודק קורא לאיש ביטחון ולמנהל המעבר. השניים ממהרים לחזות בישראלי המשוגע שהעז לנחות אצלם. הם לוקחים את הדרכון והולכים, ואני מרגיש קצת לחוץ. אחרי עשר דקות הם חוזרים ושואלים אותי כמה שאלות כמו – כמה זמן בכוונתי להישאר במדינה שלהם, מה מטרת הגעתי וכו'. אני אומר להם את האמת: הגעתי לדוחא ל-24 שעות כדי לטייל בעיר ולחזור בחזרה. השניים שוב הולכים, ואני שוב במתח.

אחרי כמה דקות הם שוב חוזרים ומבשרים לי שאוכל להיכנס לקטאר, אבל אסור יהיה לי לצאת מהמלון. הם כמובן מבקשים לדעת מה שם המלון שבו אני אמור לשהות, כמו גם את מספר החדר. הם אפילו מזמינים לי מונית, כדי לוודא שמשדה התעופה תהיה לי רק תחנה אחת - המלון. ההוראה שלהם מעט מלחיצה, אבל אני מחליט לשחרר וליהנות מהעובדה שאני נוסע במונית על חשבון משלם המיסים הקטארי.
 

קטאר היא מדינת נפט, מהעשירות בעולם, אשר מתבססת בעיקר על עבדים. אוכלוסייתה של המדינה מוערכת בשני מיליון נפש, אך רק מיעוט קטן מתוכה, כ-15%, הם אזרחי המדינה. היתר הם מהגרי עבודה שמגיעים בעיקר מהמזרח, וכל המשרות פחותות המעמד נתפסות בידיהם. כך גם נהג המונית שלי, אשר מסיע אותי אל המלון ומספר לי על נקודות החן של העיר.

המלון שבו אני מתאכסן אמנם הכי זול בעיר, אך גם הוא נראה כמו ארמון נסיכותי מקומי. הקטארי המצוי, אגב, לא ידרוך במלון ברמה הזאת, על אף שבהשוואה למלונות בישראל, מדובר באחד מרשים במיוחד.
  

אחרי רגעים ממושכים במלון ולבטים רבים אני מחליט לזנוח את הוראת הקטארים, ובתום בדיקה יסודית שבה אני מוודא שאין שוטר בכניסה למלון, אני יוצא החוצה, תופס מונית ומבקש מהנהג להגיע אל העיר העתיקה. העיר העתיקה יפהפייה, ונראית כמו עיר ערבית מדברית קלאסית. היא מלאה שווקים מיוחדים, שתיירים ואזרחים קטארים לבושי לבן גודשים אותם.

אבל מה שמושך את תשומת לבי יותר מכל הוא שוק בעלי החיים. בניגוד לחנויות חיות המחמד המוכרות לנו מישראל, עם גורי הכלבים והדגיגונים, בשוק של דוחא ניתן לרכוש בעלי חיים מוגנים ונדירים, כמו ציפורים צבעוניות ענקיות, נחשים גדולים ומרשימים וצבי ים נדירים.
  
בניגוד לשווקים תיירותיים בעולם, כמו מחנה יהודה בירושלים למשל, בשוק הערבי בדוחא לא תוכלו למצוא פאבים, ובקטאר כולה לא תוכלו להשיג אלכוהול. חוקי השריעה החלים במדינה אינם מאפשרים זאת. את הפאבים המערביים מחליפים חומוסיות ובתי קפה קטנים, שבהם נוהגים הקטארים לשבת על כריות רצפה גדולות, לעשן וללגום אספרסו משובח. אגב, החומוסיות בישראל הרבה יותר טובות. בדקתי.

חוקי השריעה גם אינם מאפשרים לנשים הקטאריות להסתובב ברחובות לבדן, כך שצפייה באישה קטארית הינה מחזה נדיר. מדי פעם יוצא לי לראות אישה כשהיא לצד בעלה, וגם זה בזמן יציאה מרכב וכניסה מהירה למבנה כלשהו. ברחובות דוחא בפרט ובקטאר בכלל נראים בעיקר גברים. פלא שתיירות הגייז או המגזר החרדי טרם גילתה את המקום.
 
 
מכיוון שנאסרה עלינו יציאה מן המלון אני נמנע מלצלם הרבה, כדי לא למשוך תשומת לב. אני ושותפי לטיול משוחחים אך ורק באנגלית, וגם את זה אנחנו עושים בקמצנות רבה. אלא שכשאני רואה את הרכבים המרשימים של הקטארים, אני לא יכול שלא לשלוף את הנייד ולתעד. רכבי מאזדה או דיהטסו אינם בסטדנרט של הקטארים. הרחוב מלא ברכבי יוקרה אמריקאים או גרמניים, כאלה שעברו שדרוגים בהזמנה אישית. חובבי הרכב יצעדו ברחובות קטאר בעיניים בורקות.

מהעיר העתיקה אני ממשיך אל רובע "וסט ביי", שמזכיר מאוד את ניו יורק. הקטארים, שיושבים על מרבצי הזהב השחור, מעטרים את העיר בגורדי שחקים מרהיבים ונוצצים. רובם מעוצבים בהשראה מערבית, וחלקם אף מועתקים מבניינים מפורסמים בעולם. וסט ביי הוא אזור העסקים של דוחא ומפגן העוצמה של הקטארים. אחת מזרועות ההשפעה החשובות של קטאר בעולם, מלבד התרומות הנדיבות, היא כמובן רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה אשר מצאה את מקומה ברובע היוקרתי.
 

בתום 24 שעות מרתקות בעיר אני נאלץ להיפרד ולשוב לשדה התעופה. מדוחא אני יוצא בטיסה ישירה לירדן, במטרה לקחת משם טיסה נוספת ולשוב לישראל. המטוס הקטארי נוחת בירדן, דלתותיו נפתחות ואני יורד במדרגות, כאשר בזווית העין אני רואה גברים בחליפות ומשקפי שמש עומדים בצד. כמה שניות לאחר הירידה מן המטוס ותחילת הצעידה לכיוון שדה התעופה הירדני, ניגשים אלי הבחורים בחליפות ושואלים אותי באנגלית האם אני בדרכי לישראל. אחרי שאני עונה בחיוב, הם אוחזים לפתע בידי ומורים לי בעברית: "בוא מיד אחרינו". בעוד ששאר הנוסעים צועדים אל שדה התעופה, אני נלקח למעבר צדדי.
 

 
מפה לשם, אני מוצא את עצמי בתשאול של יחידת שב"כ שיושבת בשדה התעופה של ירדן. אני מתמקם בחדר הקטן, ובמשך כשעה שלמה אני נשאל שאלות שמטרתן לברר את פשר ביקורי המוזר בקטאר. המתשאל מבקש ממני לפרט על כל מקום שבו ביקרתי בדוחא, ולציין את השעה המדויקת של כל ביקור. הוא דולה ממני עוד ועוד פרטים, ולבסוף אני נלקח לחדר אחר, שם אני פוגש את המזוודה שלי. אישה בחליפה מבקשת ממני לשפוך את תכולת המזוודה. האישה, יחד עם גבר נוסף, מתחילים לבדוק את חפציי ברמה כזו שגם הגרביים שלי, הלא מכובסות, נפתחות ונבדקות אחת אחת.

סוף סוף אני עובר את הבידוק הדקדקני בהצלחה, ומאושר להמשיך בטיסה הבאה לישראל – לא לפני שמובהר לי שכניסתי לקטאר הייתה אסורה. איך לומר, קצת מאוחר מדי. בטיסה חזור אני מזהה כמה מאנשי השב"כ שפגשתי קודם לכן. הפעם הם לבושים כאזרחים.
 
חזרתי לארץ. אחרי הטלת החרם היום, נראה שיותר ויותר מאזרחי העולם לא יחוו את החוויה הקטארית המרשימה שמעניקה דוחא, על התרבות העשירה שלה. אבל עד שקטאר תחדל מלממן טרור, כנראה שכך גם עדיף. אז גם אם לא ייצא לכם לבקר בקרוב בבירת הנפט הערבית – אל דאגה. אני עשיתי למענכם את העבודה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg