ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

קפיצה קטנה לאפריקה, קפיצה גדולה לישראל

הנסיעה של רה"מ נתניהו לאפריקה נועדה לפרוץ דרכים למדינות מרוחקות, בעיקר פוליטית, והפוטנציאל הגלום בה עצום. הסיקור התקשורתי הדל מלמד שיש מי שמעדיפים לברוח מהמציאות במקום לסקר אותה

שלוש מאות מטרים בלבד הפרידו בין הבואינג האל־עלי שהביא אותנו לליבריה, לבין האולם שאליו זרמו המנהיגים. אלא שבחציית המרחק הקרקעי הקצר צלחנו גם פערי ציוויליזציות.

הטרמינל הבינלאומי שדרכו עברנו הוא במונחי אדם מן המערב אסופת מחסנים מוזנחת. לצדו מגרש חניה קטן, מחורץ בורות וגדוש בבוץ, עם שערי ברזל מיושנים שנסגרו דווקא בשעת הלחץ. בכל פינה עשבייה וצבע ירוק, תוצאה של מזג האוויר הטרופי ו־4,000 המילימטרים שהוא מוריד כאן מדי שנה. כדי לנקז את הגשם, שגם עלינו לא פסח, נחפרו לצד הכביש הצר תעלות ענק, אלא שאחת הבעיות של ליבריה, כמו של רבות מהמדינות המתפתחות, היא כשל באיגום המים. כלומר, ברכת השמים מתבזבזת לריק. מאחורי הכביש הסלול - תשתית נדירה בפני עצמה בחלק זה של העולם - פזורים בלא סדר בתי טיט טיפוסיים. בתוך התמונה האפריקנית הזו ניסה רכב ההסעות שלנו לחצות את דרך החתחתים הקצרה, אבל הבלגן היה כה גדול שהליכה ברגל השתלמה יותר.
 
בניית בית המלון שאליו שמנו פעמינו החלה רק לפני חצי שנה. בהתחשב בזמן הקצר רמת הגימור הייתה בסדר גמור, אלא ששם למלון עדיין לא נמצא. אז הוא עמד לו סתם כך מול שדה התעופה המיושן, וכרזת פלסטיק פשוטה בחזיתו מבשרת לעולם שכאן מקיימים 15 ראשי מדינות אקוואס (ECOWAS) את פגישתם ה־51. זה הכינוס שאליו הוזמן נתניהו בידי "אשת הברזל" של ליבריה, הנשיאה אלן ג'ונסון־סרליף, כדי להיות המנהיג הלא־אפריקני הראשון שינאם בו. אמנם את ההצגה של נתניהו קצת שיבשו מלך מרוקו מוחמד השישי ושרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני. המלך ניסה להידחף כנואם נוסף בוועידה אך נדחה בידי המנהיגים המקומיים והכותרות שחולל יצרו רושם של משבר. מוגריני, שהייתה - איך לא - היחידה שהעלתה בפני נתניהו את הסוגיה הפלסטינית, קלקלה לבסוף לעצמה (ועוד נגיע לכך).

עוד לפני שנחתנו שאלתי את ראש הממשלה מה הטעם לטוס 24 שעות, הלוך ושוב, למדינה נידחת במערב אפריקה, בשביל יום עבודה בן תשע שעות בלבד? השאלה התעצמה כשעם נחיתתנו זיהינו שני מטוסי סופר־הרקולס של חיל האוויר שהקדימו להגיע לפנינו, גדושים באמצעי אבטחה ובבחורינו המצוינים. כלומר, הנסיעה של נתניהו לחלק הזה של העולם גם עלתה הון תועפות למשלם המסים. האם כל זה משתלם? נתניהו השיב שנוח יותר לראות כל כך הרבה מנהיגים במקום אחד, מלטוס אל כל אחד מהם בנפרד.
 
רשימת המפגשים שהביא עמו למטוס בסוף היום העלתה שהתוצאות אפילו עלו על הציפיות. מלבד עצם הנאום בפני משתתפי הוועידה - באולם דחוס עם תשעים אחוזי לחות שמזגניו לא עמדו בעומס - ערך נתניהו 13 מפגשים בשש שעות. בין היתר סיכם עם נשיא סנגל על סיום המשבר שפרץ בין המדינות לאחר החלטה 2334 במועצת הביטחון של האו"ם, זו שאובמה תקע לנו כמורשתו. נתניהו העניש אז את כל המדינות שתמכו בהחלטה אך כעס במיוחד על סנגל שהעלתה אותה להצבעה מחדש בשפה הדיפלומטית, לאחר שמצרים כבר נסוגה ממנה. כצעד ענישה הורה אז נתניהו על החזרתו לארץ של שגרירנו פול הירשזון, וביטל את תוכניות הסיוע הישראליות לסנגל.

חצי שנה של מתיחות דיפלומטית ושל מחיר משפחתי כבד לשגריר, שאשתו וילדיו נותרו בסנגל, הסתיימו ביום ראשון בנכונות סנגלית לתמוך בצירוף ישראל לאיחוד האפריקני (המקבילה האפריקנית של האיחוד האירופי) ובהסכמה נגדית של ישראל לחדש את הסיוע למדינה, המחזיקה בתואר המפוקפק של בעלת אחד התל"גים הנמוכים בעולם.

בנוסף נפגש נתניהו עם נשיא מדינת־הענק המוסלמית מאלי. כמו יתר מדינות אפריקה, חתכה מאלי את יחסיה עם ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, אלא שהאחרות חזרו בהן מזמן ואילו מאלי, צ'אד וניז'ר עדיין מנותקות קשר. במטוס העושה את דרכו בחזרה לארץ קיוו בכירי משרד החוץ ש"חימום היחסים" שעליו הסכימו נתניהו ונשיא מאלי מודיבו קייטה, יוביל בסופו של דבר לכינון יחסים מחדש עם שלוש המדינות.
   

חוסר טקט אירופי

חוץ מההישגים המיידיים, ישנו התהליך ארוך־הטווח שנתניהו מוביל. הוא מתחיל בגורל המשותף ליהודים ולשחורים, ונמשך - או לפחות צריך להימשך - בשילוב ידיים הולך וגדל בעתיד. "בין אפריקה לישראל קיימת זיקה טבעית. ההיסטוריה שלנו דומה", אמר נתניהו בנאומו. "עמיכם כרעו תחת עול של מנהיגים זרים. חוויתם מלחמות נוראות וטבח ואתם עדיין נלחמים כדי להיחלץ מן העבר ולהתקדם אל העתיד באומץ ובמאמצים שמעוררים השראה. זה דומה מאוד גם להיסטוריה שלנו. גם מעם ישראל נשללה עצמאות במשך שנים רבות מדי. גם אנו סבלנו מההשפלה הכרוכה בשעבוד, עבדות ומחסור. גם אנו חווינו זוועות שלא יתוארו של טבח המוני ורצח עם. אך מעולם לא הרמנו ידיים. הקמנו דמוקרטיה משגשגת בלבו של המזרח התיכון ובנינו את אחת הכלכלות הדינמיות ביותר בעולם. היום אנו מבקשים לשתף את הניסיון שלנו עם הממשלות והעמים של אפריקה".

דברי נתניהו עמדו בניגוד משווע להטפת המוסר הצדקנית של פדריקה מוגריני, שרת החוץ האירופית. "אנחנו מעודָדים מההתפתחות הדמוקרטית באזור", חילקה מוגריני ציונים לאלה מראשי המדינות שלדעתה הבחירות אצלם היו חופשיות מספיק. בחוסר טקט משווע, כאילו אינה מבינה שהגיעה לאזור הנחשל בעולם, מוגריני גם האריכה בהסברים על חשיבות המאבק למען איכות הסביבה. כשבליבריה עדיין נאבקים על חיים ללא מלריה או על כבישים סלולים במקום דרכי עפר, היא מבלבלת את המוח על התחממות כדור הארץ.
 

 
ההתנשאות הזאת לא נעלמה מעיני האפריקנים ומי שרצה יכול היה למצוא בסידורי הישיבה באולם ביטוי להערכה כלפי ישראל ולצניחה במעמד האיחוד האירופי. נתניהו הוזמן לראש השולחן. את מוגריני מיקמו בפינה.

את הביטוי להערכה כלפי ישראל ניסח לפני כמה חודשים נשיא סיירה־לאון בפגישתו עם נשיא המדינה ריבלין. "כשנגיף האבולה תקף אותנו, הופתענו לראות שטובי ידידינו הפנו לנו עורף. אתם הישראלים מנגד תרמתם לנו חיסונים ומרפאות והגעתם לשטח כדי לסייע", דברי האורח המתפרסמים כאן לראשונה.

אך עם כל הכבוד לערכים ולמסירות של ישראל, בפוליטיקה בינלאומית עסקינן וזו כידוע מונחית מאינטרסים. הכלכלות האפריקניות בצמיחה ונגיסה ממנה תועיל בוודאי למשק הישראלי. אבל חשובות ממנה הן האצבעות. נתניהו מזהה את אפריקה כחוליה החלשה בגוש המכונה "המדינות הבלתי מזדהות", כלומר אלה המצדדות בערבים ומצביעות אוטומטית נגד ישראל. בימים שקדאפי איים על אפריקה והנפט הערבי קנה כל מה שזז, לאפריקנים לא הייתה בררה. היום, כשהיהודים, הערבים והאפריקנים מאוימים מאותו הטרור, יש סיכוי טוב שהיבשת השחורה "תזוז עמודות", כפי שמכונה התהליך בצמרת משרד החוץ. דהיינו, מדינות שכיום מצביעות נגד ישראל יעברו להימנעות, ומדינות בעמודת ההימנעות יעברו לבעד. "זה מסע ארוך, אך המטרה היא למוסס את הרוב האוטומטי", הסביר נתניהו לשלושת העיתונאים שליוו אותו לליבריה. המספרים מלמדים שהצדק איתו ושהתהליך כבר החל.
   
אלא שהפרט התמוה ביותר בנוגע למסע־הבזק לאפריקה הוא אכן היעדר העיתונאים. השלושה שהצטרפו למסע המזורז לליבריה, בעז ביסמוט עורך 'ישראל היום', הֶרבּ קאנון מ'מעריב' ואנוכי, לא נמנים על מחנה עויני נתניהו. כלי התקשורת המזוהים עם הביקורת על ראש הממשלה לא העלו כתב על המטוס. וזה מוזר, כי ראש הממשלה האחרון שביקר כאן היה יצחק שמיר בשנות ה־80. אפשר להעריך שצפויות התפתחויות מדיניות ביום הזה, ואכן היו. קשה לומר שהמחיר היה הבעיה, שכן משרד ראש הממשלה ביקש 600 דולר - מחיר נמוך בהתחשב במרחק הרב וזול בהרבה מנסיעות אחרות של נתניהו (עם מטוסו של טראמפ, לשם השוואה, הגיעו לארץ 138 עיתונאים ששילמו 5,000 דולר). ובכל זאת, כל זה לא הספיק כדי שמערכות חדשותיות יצרפו כמקובל עיתונאים לשליחות.

לדידי לפחות, ההחרמה למעשה של הנסיעה לליבריה היא חלק מתמונה רחבה של החמצת הסיפור המדיני של תקופת נתניהו. או אם לפשט, מי שחזו בידוד מדיני בגלל ביבי, הם אלה שכעת ממאנים לראות את הפריחה המדינית שהוא מוביל. אותם אנשים שניבאו צונאמי מדיני, לא מעוניינים לדעת ובוודאי לא לספר לאחרים, שבמקום צונאמי קיבלנו שגשוג בינלאומי ומי שהביא אותה הוא ביבי נתניהו - כיום אחד המנהיגים הבולטים בעולם. אז הנוח ביותר מבחינתם הוא לעצום עיניים או להישאר על מדרגות המטוס. וזוהי רק תחנה אחת במסע ההתנתקות של התקשורת ושל השמאל מהמציאות הישראלית.

כי מה סֻפַּר? שאוטוטו העולם סוגר עלינו, שאובמה נפלא, שביבי יהרוס את הקשר עם אמריקה, שטראמפ אנטישמי ועוד רגע ינקנק אותנו, ושהימין לא מבין את כל זה ובכלל הכתיר את טראמפ למשיח.

ומה קרה בפועל? טראמפ הסיט את נושאת המטוסים האמריקנית במהירות שאיש לא דמיין. הוא ביקר בכותל, נתן לישראל לבנות ביו"ש, לא משתמש בביטוי "מדינה פלסטינית", הפנים את חומרת ההסתה של אבו־מאזן, צעק עליו, ושלח את השגרירה ניקי היילי לעשות למעננו סדר באו"ם. מעל לכול, מי היה מאמין, טראמפ גרם למדינות ערב להעדיף בפעם הראשונה את האינטרס של עצמן על פני המשך השנאה ההיסטורית לישראל. זו המשמעות הדרמטית של המצור הערבי על קטאר בשל תמיכתה בחמאס.
 

את כל ההתפתחויות האלה, שטומנות בחובן פוטנציאל לשיפור ממשי ביחסי ישראל־ערב, לא השמאל ולא התקשורת חזו. הם הרי רצו להחרים כאן את טראמפ בעוד הימין בדרך כלל חיבק אותו. יתרה מכך, במעשיו אלה הבהיר הנשיא הנוכחי עד כמה אובמה - זה שהתקשורת הישראלית סגדה לו - היה נשיא־נפל. ושכחתי לספר שבניגוד לכותרות הראשיות כאן, טראמפ גם לא אנטישמי כפי שסיפרו לנו. נער חולה מאשקלון הוא זה שהבהיל את הקהילות היהודיות באמריקה והתקשורת האמריקנית והישראלית הן אלה שניפחו את הסיפור מטעמי ניגוח פוליטי.

הסך של כל אלה מוביל למסקנה העגומה שהמציאות היא דבר אחד והסיפור שמסופר עליה במקומותינו הוא דבר אחר. למרבה הצער, הציבור בישראל לא יכול לסמוך על התקשורת הישראלית שתספר לו דברים כהווייתם. עליו ללקט בעצמו את העובדות ואת משמעותן. לפעמים צריך לנסוע עד קצה העולם כדי לדעת מה קורה אצלך בבית.

זיקה ארוכה, יריעה קצרה

עניין אחר לסיום. בעקבות ריאיון במוסף 'דיוקן' עם יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אבי דיכטר, התפרסמה נגדו במדור המכתבים למערכת טענה ולפיה "אין מילה בפיך על חבלי המולדת - מחוזות התנ"ך ששבנו אליהם וקנינו בהם אחיזה בהרבה דם יהודי". ובכן, בשיחתנו דיכטר כן התייחס לזיקתנו לארץ ואמר בין היתר כך: "מדובר במקומות שהאחיזה בהם והקשר ההיסטורי אליהם הרבה יותר משמעותיים. הזיקה ההיסטורית כל כך חזקה ואמיתית שאסור בשום פנים ואופן להתנתק ממנה... כשאתה יושב בבקעה, והגב שלך פצאל, אתה נלחם אחרת. נלחם על הבית. כשאתה בביירות והיישוב היהודי הראשון הוא ראש הנקרה, זה לא אותו דבר. זה ערך היסטורי, חינוכי, תרבותי ויהודי". הדברים לא הובאו בריאיון מפאת קוצר היריעה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg