צ'לסי מנינג בריאיון: "יש דברים שצריך לשמור בסוד"
החיילת שהדליפה לאתר "ויקיליקס", הורשעה, שינתה את מינה וריצתה שבע שנות מאסר עד שזכתה לחנינה בימיו האחרונים של אובמה כנשיא, מספרת בריאיון נרחב ראשון ל"ניו-יורק טיימס" על הפרשה. "רציתי שהעולם יראה מה שאני ראיתי", היא מספרת
צ'לסי מנינג הייתה פעם גבר. קראו לה ברדלי מנינג, והיא שירתה כמש"קית מודיעין בצבא ארה"ב, בין השאר במלחמה נגד ארגוני הטרור בעיראק. שמה יצא לתהילה בעולם בעיקר סביב שני סיפורים עיקריים: הראשון, המפורסם יותר, הוא העברת כ-250 אלף מסמכים מסווגים של הקהילה הצבאית והדיפלומטית האמריקאית מעיראק ומאפגניסטן לאתר "ויקיליקס". השני, שקרה רק זמן מה לאחר מכן, קשור בהפיכתה בזמן כליאתה לטרנסג'נדרית מוצהרת.
שני הקווים הללו שזורים בריאיון הראשון שהעניקה מנינג מאז שחרורה מהכלא לפני כשבוע וחצי ל"ניו-יורק טיימס", כארבעה חודשים וחצי לאחר שהנשיא הקודם ברק אובמה חנן אותה במפתיע זמן קצר לקראת תום כהונתו. מנינג הייתה אמורה לרצות 35 שנה על ההדלפה של המסמכים, שהנשיא הנוכחי דונלד טראמפ כינה אותה בגללה "בוגדת כפוית תודה". במקום זאת, היא יצאה ממאסרה, אחרי שעברה חמישה בתי כלא שונים, בתום שבע שנים מאחורי סורג ובריח.
לטענתה, בשנותיה בכלא היא ניסתה לא לחשוב על הלקחים שלה מהפרשה, ואם כבר, הסבירה, הרי שהיא לא סבורה שהשפיעה על העולם, אלא היה זה העולם שדווקא שינה אותה.
עוד בהיותה ילדה בת חמש אמרה לאביה כי היא מעוניינת להיות ילדה וללבוש בגדים של ילדות, אך אביה נשא בפניה בתגובה נאום נרחב. היא סיפרה שלאחר מכן, בגלל שלא הבינה את מקור זעמו, הייתה נוהגת להתגנב לחדרה של אחותה וללבוש את פריטי הביגוד והאיפור שלה.
שער הכתבה ב"ניו-יורק טיימס מגזין"
This week's cover: The Long, Lonely Road of Chelsea Manning, by @matthewshaer https://t.co/qErRNAc2t7 pic.twitter.com/81j1JL9BwP
— NYT Magazine (@NYTmag) 12 ביוני 2017
סיפורה של מנינג הומחז בארה"ב ואף עובד לסרט, וכן זכה לשני ספרים. עם זאת, זו הפעם הראשונה שבה היא מדברת על כך בגלוי. חלקו הראשון של הריאיון כולו מוקדש לסיפור זהותה המינית של החיילת לשעבר, שסיפרה כיצד הייתה יוצאת עם גברים בהיותה גבר בעצמה, ואת יחסה של החברה לכך. היא גם הרחיבה על תגובותיה שלה למצב זה. "לא הייתי הומו", היא סיפרה על הבנתה באותו שלב, "הייתי אישה".
גיוסה לצבא, היא העידה, נעשה משתי סיבות: ראשית, אביה הרצה לה בילדותו על היתרונות שבשירות הצבאי, כיצד הביא לו השירות משמעת ויציבות לחיים. ושנית, היא סיפרה, בתקופה של טרור גואה ברחבי העולם היא חשה פטריוטיות, וסברה שתוכל לתרום מיכולותיה למדינה.
בתחילה, סיפרה מנינג, היא חשה ריחוק משפיכות הדמים שסבבה אותה, ואמרה כי היא רק הייתה נחושה להגיע לשדות הקרב. את משימותיה היא ביצעה בשמחה, אך זמן קצר אחרי שהוצבה בעיראק היא החלה להישחק מקריאת דו"חות רבים וארוכים על מצב הקרבות שם, והגיעה למסקנה כי המלחמה העקובה מדם שם – חסרת תוחלת.
הפעם הראשונה שבה שמעה על "ויקיליקס", התוודתה האסירה לשעבר בפני כתב ה"ניו-יורק טיימס", הייתה ב-2008, בקורס אימון אבטחת מחשבים. עד סוף שנת 2009 היא החלה להשתתף בצ'אטים שעסקו בפעילות האתר, תחילה כמשקיפה שהתעניינה בעבודתו של ג'וליאן אסאנג'. עם זאת, הדגישה מנינג, גם אז ואפילו היום היא סבורה ש"יש דברים שצריך לשמור אותם בסוד: בואו נגן על מקורות חסויים, בואו נשמור בסוד את תנועותיהם של חיילים, בוא נאבטח את המידע הגרעיני", היא אמרה בריאיון, והוסיפה: "בואו לא נסתיר את הצעדים השגויים שלנו, לא נחביא את ההיסטוריה. בואו לא נסתיר את מי שאנחנו, ואת מה שאנו עושים".
באותה תקופה, זמן קצר לפני שהתכוונה לצאת לחופשה בת שבועיים הביתה, היא החליטה להוריד את כל החומרים המסווגים על פעילות הצבא האמריקאי שהיו בהישג ידה לתקליטורים, ואף עשתה זאת מול חבריה ליחידה. בהמשך היא כבר הפרה את החוק ממש: היא העלתה את כל החומרים הללו לכוננים חיצוניים שהתכוונה לקחת לארה"ב. בנקודה זו, סיפרה ל"ניו-יורק טיימס", היא עוד לא החליטה מה לעשות איתם.
רק כשהגיעה לארה"ב העזה בפעם הראשונה להסתובב עם פאה, לקרוא לעצמה בשם "בריאנה" ולהיראות כאישה. חוויית המוות סביבה בעיראק גרמה לה לתפוס את האפשרות של מותה שלה. באותה עת, כשמשפחתה לא פינתה זמן לפגוש אותה, היא החליטה לבצע מעשה לא חוקי באמת ולשלוח את המסמכים ל"וויקיליקס", כדי שגם העולם "יראה את מה שאני רואה".
היא העלתה את הקבצים לכונן קטן, וכתבה פתק שצורף אליו: "זה אולי אחד המסמכים המשמעותיים ביותר של זמננו שמסיר את ערפל המלחמה ויגלה את טבעה האמיתי של המלחמה הא-סימטרית במאה ה-21", היא כתבה, "שיהיה לך יום טוב". אגב, היא חשפה שתחילה תכננה לשלוח את החומרים ל"ניו-יורק טיימס" או ל"וושינגטון פוסט", שני העיתונים הגדולים בארה"ב, אולם הללו דרשו עוד מידע או שהתעלמו מפנייתה. ב-3 בפברואר 2010, דרך שרת מאובטח להעלאת קבצים, היא שלחה את כל החומרים ל"וויקיליקס".
זמן קצר לאחר מכן, כשחזרה לבסיסה בעיראק, היא הבחינה במהומה דיפלומטית שנידונה בפורומים של "ויקיליקס", והבינה שיש בידיה מידע מדיני של ארה"ב הקשור אליו. היא שלחה אותו לאתר, ותוך כמה שעות הוא פורסם. אחרי זמן קצר היא פיתחה קשר עם אחד הגולשים שם, "נתנאל פרנק", שהיא לא הסגירה מי הוא – אף שב"ניו-יורק טיימס" טענו שאין ספק כי מדובר בג'וליאן אסאנג' עצמו. היא דנה עמו במשמעות מעשיה.
באותה עת היא הודיעה למפקדיה בצבא על בעיותיה המגדריות ("טאטאו את זה מתחת לשטיח", כטענתה), וזמן קצר לאחר מכן נעצרה. סוף ההדלפות הגיע. היא הובלה לתא מעצר בכוויית, תוסכלה ממצבה, לא ידעה אם העולם מכיר במצבה, וזכתה ללעג מהשומרים. "פחדתי שאהיה בתא הקטן הזה, או במשהו דומה לו, במשך כל חיי", היא סיפרה ל"ניו-יורק טיימס".
משם הועברה לקוונטיקו – סיפרו לה תחילה שתועבר באונייה קטנה במשך חודשים, ולאחר מכן שיקרו לה שהיא מיועדת להישלח לגוונטנמו – כלא אמריקאי מיוחד, שבו נכבלה בכתונת מיוחדת במשך כל היום כדי למנוע את התאבדותה. היא שהתה בתא קטן במשך 23 שעות ביממה. היא נדרשה להודיע בקול שהיא בסדר כמה פעמים ביממה.
הייתה זו תקופה קשה, היא העידה, וההקלה היחידה באותה תקופה הגיעה משני אירועים – ביקור של דודתה בכלא, והעובדה שהשופט הרשיע אותה בכל הסעיפים מלבד אחד: סיוע לאויב. מבחינתה, מדובר היה באפשרות קשה משתי בחינות. הראשונה היא שייגזר עליה מאסר עולם, והשנייה, לטענתה, היא שזו תהיה מהלומה קשה לכל חושפי השחיתויות בעולם. באותה תקופה היא החליטה להיחשף כצ'לסי, ולהצהיר בפני העולם שהיא אישה.
בהמשך הכתבה תיארה את מאסרה, את הקשיים שחוותה כטרנסג'נדרית, את הסירוב של הצבא להכיר בה תקופה ארוכה ואת שביתות הרעב שבהן נקטה. היא ניסתה להתאבד פעמיים, לטענתה, והועברה בשלב מסוים לבידוד – תקופה קשה במיוחד.
עורכי הדין שלה הבינו שמצבה קשה, והגישו את בקשת החנינה שלה. בצהרי 17 בינואר היא הייתה בסנדת העבודה של הכלא, כשקבוצת עובדים מלווה במנהל הכלא ניגשה אליה. "לא ידעתי מה עשיתי רע", היא סיפרה, ושאלה אם תחזור למקום. התשובה הייתה שלילית, והיא לקחה את חפציה מהסדנה. היא התבשרה על שחרורה, ולא האמינה.
כשנשאלה על ידי הכתב בסיום הכתבה אם במצב היפותטי הייתה פועלת אחרת, היא אמרה דבר אחד: "אני יכולה רק לומר לך שהערכים שלי היו אותו דבר. הדברים שאכפת לי מהם – היו נשארים דומים".
אקו"ם