הצרות של תרזה: מיי מתקשה להרכיב ממשלה
אחרי שביקשה בעצמה לקיים בחירות בזק וניצחה בקול ענות חלושה, ראש ממשלת בריטניה בבעיה. האפשרויות להרכיב קואליציה אינן רבות, ולמשא ומתן על הברקזיט היא מגיעה עם כוח פוליטי דל. אז לאן הממלכה המאוחדת הולכת?
תוצאות הבחירות בבריטניה בסוף השבוע שעבר הצליחו לבלבל גם את המומחים לפוליטיקה בריטית. בניגוד לפוליטיקה האמריקאית, בעלת המבנה הבינארי של דמוקרטים או רפובליקנים, בממלכה המאוחדת הדברים מסתבכים ברגע שתוצאות הבחירות אינן מובהקות. כשאנחנו אומרים "מובהקות" אנחנו מתכוונים למצב שבו מפלגה כלשהי מצליחה להשיג בבחירות 326 מושבים בפרלמנט, כלומר חצי מ-650 המושבים בו ועוד אחד.
כזה בדיוק, אגב, היה המצב עד לפני שבוע. המפלגה השמרנית בראשות דייויד קמרון זכתה בבחירות שנערכו בסוף 2015 ב-330 מושבים - ארבעה יותר מהרוב הדרוש, או חמישה כשלוקחים בחשבון את קולו של יו"ר בית הנבחרים שמצורף אוטומטית למפלגת הרוב.
אלא שאז הגיע משאל העם על הברקזיט, היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי. הצבעה זו, לפני שנה בדיוק, כמעט נכפתה על ממשל קמרון שהתנגד לפרישה. התוצאות הפתיעו את בריטניה, אירופה ולמעשה את העולם כולו - כמעט 52 אחוזים מהבריטים הצביעו בעד פרישה. קמרון התפטר בתגובה, ואת מקומו תפסה תרזה מיי, שרת הפנים שלו. זאת לאחר שאף אחד אחר ממפלגתה לא חשק בתפקיד. הם כנראה ידעו כבר אז למה.
בניגוד לציפיות, מיי שהתנגדה אף היא לפרישה מהאיחוד, לא רק שלא ניסתה לסכל את משאל העם אלא אף הכריזה כי היא עומדת לבצע את רצון הציבור והחלה בהליכי גירושין מול האיחוד האירופי.
לפני חודשיים, היא עשתה את מה שהתברר בסוף השבוע שעבר כטעות חמורה: היא הכריזה על בחירות בזק, אף שלפי החוק ממשלתה יכולה הייתה לשרוד עוד שלוש שנים. המטרה: להגדיל את כוחה של המפלגה השמרנית כדי להגיע למשא ומתן מול האיחוד האירופי חזקה יותר, ובעלת כוח פוליטי פנימי רב יותר כראש ממשלה.
התחזיות היו אופטימיות. רוב הסקרים העניקו לה רוב מוחץ של כמעט 20 אחוז על המפלגה הגדולה היריבה, הלייבור בראשות ג'רמי קורבין. המשמעות של פער כזה היא תוספת של 40 מושבים ויותר בפרלמנט ורוב מוחץ.
פחות מחודשיים אחרי, תרזה מיי עומדת מול שוקת שבורה: במקום להוסיף למפלגתה מושבים, היא איבדה 12, וגרוע מכך - הורידה את מפלגתה ממספר הקסם 326. ומה עם הלייבור? אף שבראשה עומד אחד האנשים הקיצוניים אי פעם בראשות מפלגה גדולה בבריטניה, היא השיגה תוספת משמעותית של 30 מושבים - 262 לעומת 232 בבחירות 2015.
כאן התחילה המערבולת הפוליטית הבריטית להסתחרר. קודם כול סביב השאלה הפשוטה מי ניצח. בפועל, כל מי שמסתכל על המספרים לא יכול להסיק אחרת - המפלגה השמרנית היא המנצחת הבלתי מעורערת של הבחירות. מפלגתה של מיי זכתה ברוב הקולות, ברוב המושבים בפרלמנט, וחשוב מכול - היא היחידה שיכולה להרכיב קואליציה שתשרוד יותר מיום.
אז מדוע כולם מכריזים על מיי כמפסידה הגדולה ועל קורבין כמנצח הגדול? כי לקורבין לא היה אף פעם סיכוי אמיתי לעבור במספר המושבים את השמרנים, ולא לשם הוא כיוון. למיי, לעומת זאת, כבר הייתה ממשלה עם רוב מוחלט ביד, והיא הימרה על בחירות מוקדמות כדי להגדיל אותו. במילים אחרות: כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, ולהפך - כמזעור השאיפה כך גודל ההצלחה.
קוריוז סטטיסטי שיכול להסביר את מפח הנפש של השמרנים מתוצאות השבוע שעבר: שמונה קרבות מקומיים על מושב בפרלמנט הוכרעו לטובת הלייבור בכמה עשרות קולות בלבד. סך הקולות שהלייבור קיבלו יותר מהשמרנים בכל שמונת המחוזות הללו יחדיו מגיע לפחות מ-800 קולות. מכאן, שלו השמרנים היו מצליחים לשכנע 400 בוחרים בלבד ברחבי הממלכה - כמובן במקומות מדויקים מאוד - להצביע בעבורם ולא בעבור הלייבור, הם היו משיגים את המושב ה-326 וזוכים לרוב מוחלט בפרלמנט. כשעומד לרשותך סך כולל של כ-45 מיליון, 400 קולות הם פספוס צורב במיוחד.
הנושא השני שמטלטל את בריטניה הוא הרכב הקואליציה שמיי עומדת להקים. האפשרויות אינן רבות גם כך, ורובן נפסלות על הסף. הלייבור כמובן לא תצטרף לקואליציה עם השמרנים - ממשלת אחדות שכזו נראתה לאחרונה בבריטניה רק במלחמת העולם השנייה.
המפלגה הבאה בתור היא המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP), שלמרות המכה ההגונה שספגה בבחירות אלה - ירדה בכמעט 40 אחוז מ-56 ל-35 מושבים - היא עדיין השלישית בגודלה בבריטניה. צירופה לממשלה יעניק כמובן למיי את הרוב הנכסף. אלא שהמפלגה הזאת הודיעה כבר מזמן כי לא תצטרף לקואליציה בראשות השמרנים. מבחינתם מדובר בשמן ומים.
גם המפלגה הבאה אחריה, הליברל-דמוקרטים, הודיעו כי לא יעניקו למיי את הרוב הדרוש. מפלגה זו, שעלתה בבחירות האחרונות משמונה מושבים ל-12, היא היחידה בנוף הפוליטי הבריטי כיום ששוללת את הברקזיט ומציעה משאל עם חוזר כדי לבטלו. עמדתה הנחרצת של מיי לקיים את רצון הבוחר הבריטי מונעת חיבור בין השתיים.
מפלגה נוספת היא 'שין פיין' הלאומנית מאירלנד התומכת בניתוק מוחלט של אירלנד מהממלכה. שין פיין אמנם זכתה לשבעה מושבים, אך אלה מוחרמים דרך קבע על ידי אנשי המפלגה עצמה, שכבר מאה שנה לא טורחים להגיע מדבלין ללונדון. לכן כמובן לא נלקחים בחשבון לשום קואליציה אפשרית, מה גם שאפילו קולותיה היו מותירים את מיי עם מושב אחד חסר לרוב.
המפלגה היחידה שנותרה אם כן למיי בשרוול היא DUP, המפלגה היוניוניסטית של צפון אירלנד. כתמונת מראה של שין פיין, מפלגה זו תומכת בכל לבה דווקא בהשארת אירלנד חלק מהכתר הבריטי, ולמצער את מה שנשאר - צפון אירלנד.
מפלגה זו זכתה לעשרה מושבים בבחירות האחרונות. עם 318 המושבים של מיי והשמרנים יחד אפשר להרכיב ממשלה בת 328 מושבים, שניים יותר מהדרוש לרוב. אך גם זה מתברר בשבוע האחרון כמשימה לא פשוטה עד כדי דחיית "נאום המלכה" - מצע הממשלה שמוגש לפרלמנט באופן טקסי לאישור - בכמה ימים.
חוץ מהיותה מפלגה שמרנית התומכת באיחוד צפון אירלנד עם בריטניה, מספר חברים בכירים ב-DUP השמיעו בשנים האחרונות דעות שמרניות קיצוניות, למשל נגד נישואין חד-מיניים. לפחות חבר פרלמנט אחד מה-DUP נחשב ל"מכחיש התחממות גלובלית", דבר שבעיני רבים בבריטניה, כולל שמרנים מתונים שהצביעו למיי, נחשב כיום לכפירה בעיקר.
בנקודה זו נכנסת גם דמות חדשה יחסית שעלתה לכותרות בשבוע האחרון בבריטניה - רות דוידסון. דוידסון היא בת 39 ומנהיגה את המפלגה השמרנית בסקוטלנד. בשבוע שעבר היא הובילה את המפלגה להישג מדהים - היא קטפה 13 מושבים בפרלמנט לעומת מושב אחד בלבד שבו החזיקה בבחירות 2015. דריסת רגל משמעותית שכזו לשמרנים בסקוטלנד לא נראתה מאז 1983.
ההישג של דוידסון בעבור השמרנים כפול: ראשית, בלעדיו היו חווים השמרנים תבוסה ניצחת, כזו שהייתה מביאה בוודאות לפרישתה של תרזה מיי ולכאוס כללי בבריטניה, עוד יותר מזה שחווינו בשבוע האחרון. שנית, מושבים אלה הושגו על חשבון מפלגת האיחוד הסקוטי. כישלונה הצורב סותם את הגולל בשנים הקרובות על האפשרות לדרישת משאל עם על עצמאות מבריטניה, אחד מהדגלים של המפלגה.
דוידסון הפכה בעקבות ההישג בסקוטלנד לדמות משמעותית שאי אפשר להתעלם ממנה במפלגה השמרנית בפרט ובפוליטיקה הבריטית בכלל. דוידסון הנ"ל היא לסבית מוצהרת, שכבר הודיעה קבל עם ועולם כי ערכיה החברתיים, בין השאר זכויות להט"ב, חשובים לה לא פחות מערכי המפלגה. אם נחזור לרגע אחד לעקרונותיהם של לא מעט מחברי המפלגה היחידה שהשמרנים יכולים להקים איתה קואליציה, נגלה עוד פלונטר שמצליח לסבך את הפוליטיקה הבריטית, כמעט ללא מוצא.
אם לא די בכל אלה, מצליח הטרור האסלאמי לזרוע בלבול נוסף על זה הקיים בממלכה ממילא. למרות שלושה פיגועי דמים בתוך פחות משלושה חודשים, שניים בלב לונדון ואחד במנצ'סטר, נושא הטרור וההתמודדות עמו לא היה כמעט נושא לדיון בבחירות בבריטניה. זה מעט מוזר, בטח לישראלי שמתבונן על המערכת הבריטית, אבל גם בהתחשב בזינוק במספר המוסלמים בממלכה מ-50 אלף בתחילת שנות ה-60 ליותר משלושה מיליון כיום.
כמובן, רובם המוחלט של אלה שוחרי שלום, אבל מספיק פרומיל או אפילו פחות שיפנה לדרך האסלאם הרדיקלי בשביל לזרוע הרס וחורבן בבריטניה כולה. התשובה לשאלה הזאת קשורה במפלגות ובמועמדים שעמדו הפעם לבחירה.
מיי השמרנית הייתה אמורה לכאורה לשאת את דגל המאבק הנוקשה בטרור, אך תפקודה כשרת פנים בשנים האחרונות וקיצוץ מסיבי במשרות וכספים שנועדו לכוחות הביטחון, עיקר את יכולתה הפוליטית להוביל קמפיין בחירות שמתמקד במאבק בטרור. יועציה סברו, כנראה בצדק, שהסטת הזרקור לכיוון הזה רק יפגע בה.
מנגד, יריבה בראשות הלייבור, ג'רמי קורבין, גם הוא נזהר לא לגשת לאזור הטיפול בטרור. כמי שבעבר תמך בטרור של המחתרת האירית, כינה פוליטיקאים ישראלים "פושעים", הכריז כי חמאס וחיזבאללה הם ידידיו וקבל על סיקור פרו-ישראלי של רשת החדשות BBC - קורבין אינו מצטייר כמי שמלחמה בטרור היא אחד מיתרונותיו.
גם מפלגת הימין הקיצוני UKIP, שהייתה יכולה לקושש את קולות החוששים מטרור אסלאמי ולהגדיל את כוחה, החליטה להתמקד בתמיכה בברקזיט בלבד - לכן לא פלא שנמחקה כליל מהמפה הפוליטית; ברגע שהסעיף היחיד על שולחנה אושר, כבר אין בה צורך. אם נוסיף לכל אלה את הפוליטקלי-קורקט שעדיין מאפיין את רוב החברה הבריטית בכל הקשור לחשש מאסלאם רדיקלי, נקבל ככל הנראה את התשובה לשאלה שאיתה פתחנו - כיצד נושא הטרור לא היה כמעט "אישיו" בבחירות האלה, למרות הפיגועים הקשים האחרונים.
הנושא האחרון והמרכזי שמבלבל את בריטניה ואת אירופה הוא הנושא שלשמו נערכו הבחירות בשבוע שעבר - הברקזיט. כאמור, 52 אחוז מתושבי הממלכה הצביעו בעד פרישה מהאיחוד האירופי אך לפני שנה. לעומת זאת, מיי שהצהירה כי תלך על המהלך בכל הכוח והקדימה את הבחירות - ספגה מכה קשה. האם הציבור הבריטי התחרט? לא בהכרח. את הברקזיט כבר הגדיר בעבר ה'פייננשל טיימס' כ"חוזה הגירושין המסובך ביותר בהיסטוריה".
השבוע הקדיש מנחה הטוק שואו האמריקאי ג'ון אוליבר עשרים דקות תמימות מתוכניתו 'השבוע שעבר' ברשת HBO להסבר על הקונפליקט שאליו נקלעה בריטניה בתוצאות הבחירות האחרונות וקשריהן לברקזיט. אוליבר אמנם בריטי במקור, אך תוכניתו משודרת בארה"ב. הזמן הרב שהקדיש לסוגיה רק מראה עד כמה העניין מסובך ומעניין גם לא-בריטים.
הבעיה העיקרית עם הברקזיט הוא לוח הזמנים הנוקשה: על פי הכללים, בריטניה והאיחוד האירופי חייבים לסיים את המשא ומתן ביניהם עד סוף מרץ 2019. זה נשמע אולי זמן רב, אך הקשרים בין בריטניה לאיחוד הם כה מסובכים וחובקי כול, שקשה לראות איך משא ומתן כזה מגיע לשלבי סיום במסגרת הזמן הזאת.
במקרה של ניצחון שמרני סוחף, מיי לפחות הייתה מגיעה למשא ומתן כשבידה כוח פוליטי ברור. כשהיא מתקשה להקים ממשלה ראויה בארצה היא, המשא ומתן עם גורמי חוץ רק הולך ונעשה קשה. בנוסף לכך, גורמים באיחוד האירופי שמטרתם העליונה היא למנוע נטישה של מדינות נוספות, יעשו הכול כדי למרר למיי את החיים ולהזהיר בכך כל מדינה שתשתעשע ברעיון ברקזיט משלה.
אז לאן בריטניה הולכת? למיי לא תהיה בררה ככל הנראה, והיא תיאלץ להקים קואליציה עם ה-DUP למרות ההתנגדות לחיבור כזה בקרב שמרנים מתונים. זאת מסיבה אחת פשוטה: האפשרות הריאלית היחידה חוץ מכך היא הכרזה על בחירות נוספות. דומה שתרזה מיי כבר נכוותה מספיק ולא תעז להסתכן שוב בטח במצב פוליטי פנימי שבו הלייבור במומנטום חיובי. עם הקואליציה הזאת היא תגיע צולעת מוכה וחבולה למשא ומתן עם האיחוד האירופי.
במצב כזה האפשרות ל"ברקזיט רך" - כלומר התנתקות מאירופה אבל בעוצמה חלשה יותר, למשל תוך הישארות בשוק האירופי המשותף - עולה. מבחינת רבים באליטות הכלכליות והחברתיות של בריטניה, שרובן מתנגדות לברקזיט, מדובר בבשורה טובה. אז אולי בכל זאת יצא למישהו משהו טוב מהבחירות האחרונות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם