מחנה אליקים: התחנות החשובות של השופט רובינשטיין
מליווי משה דיין בוועדת אגרנט, דרך שיחות השלום עם מצרים, ועד שורת הכרעות ארוכה כיועמ"ש וכשופט. מי שבחר לחתום את כהונתו בפסקי דין בנושא זכויות אדם, להצטלם עם התנ"ך ולהחזיק בארנקו את מגילת העצמאות, נפרד מבית המשפט העליון
ביום שלישי השבוע התאספו בכירי מערכת המשפט בעבר ובהווה באולם ב' בבית המשפט העליון כדי לחלוק כבוד לשופט הוותיק והמשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין,עם פרישתו מכס השיפוט. בניגוד לטקסי פרדה ממלכתיים המתאפיינים בנאומים יבשושיים, משהו באישיותו הייחודית של רובינשטיין הביא את שרת המשפטים איילת שקד ואת נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לדמוע קלות כאשר נשאו את דבריהן.
במקרה של שרת המשפטים איילת שקד היה זה כשסיפרה על מות בתו של רובינשטיין לפני כחצי שנה, לאחר מאבק במחלה קשה. באותה תקופה היה רובינשטיין עושה את דרכו בכל יום מאולם בית המשפט העליון לבית החולים.
רובינשטיין בחר לחתום את כהונתו בשני פסקי דין בנושא זכויות אדם שאותם הקריא בטקס הפרדה. הפסיקה המהפכנית מבין השתיים ניתנה בעתירת האגודה לזכויות האזרח ועמותת 'רופאים לזכויות אדם', שקבלו על תנאי הכליאה של אסירים בישראל.
על פי העתירה, כ-40 אחוז מהאסירים במדינת ישראל חיים בשטח מחיה הקטן משלושה מטרים רבועים. רובינשטיין קיבל את העתירה והקציב למדינה תשעה חודשים להרחיב את התאים לכדי 4.5 מטרים לאסיר, משימה שכנראה לא תבוצע בפרק הזמן הזה.
"הבחירה של השופט רובינשטיין לחתום בפסק דין הנוגע לזכויות אסירים איננה מקרית", מסביר הסנגור הציבורי הארצי, עו"ד ד"ר יואב ספיר. "גם בחודשים האחרונים לכהונתו הוא הלך לביקורות פתע בבתי כלא, כפי שעשה לכל אורך כהונתו. חצי שעה לפני הוא מתקשר למתקן כליאה ומודיע שהוא מגיע. לכל השופטים יש סמכות כזו, אבל השופט רובינשטיין גם עשה בה שימוש קבוע.
"לאורך כל הכהונה שלו הוא עמד על זכויות אסירים וביקר את המדינה בנושא. הוא סירב לראות באנשים שמובלים לכלא כמי שנשלחים מעבר להרי החושך, ויותר לא מתעניינים בהם".
הפתיע אותך ששופט חובש כיפה הרבה לעסוק בזכויות אדם?
"ממש לא. בעבר השופט הכי ליברלי בעליון בנושא זכויות אסירים ועצירים היה מנחם אלון. אני מסכים מאוד עם דברי הנשיאה נאור בטקס הפרדה, שהתווית שמדביקים לשופט בהתאם לשאלה אם הוא חובש כיפה או לא, מתבררת הרבה פעמים כחסרת אחיזה במציאות.
"לשופט רובינשטיין הייתה תרומה אדירה להקמת הסניגוריה הציבורית, כשהיה יועץ משפטי לממשלה בשנים הראשונות להקמתה. בהנחיה פורצת דרך הוא הגדיר את המצב שבו מאות נאשמים נשלחים לכלא ללא ייצוג כ'פגם מוסרי', וסלל את הדרך לתיקון חקיקה חשוב שהרחיב את הזכות לייצוג".
בניגוד למרבית שופטי העליון, שהגיעו לכהונה הרמה אחרי קריירה ארוכה במערכת המשפט, צמח רובינשטיין בשירות הציבורי, ובתפקידיו השונים ניצב בלא מעט צמתים חשובים בקורותיה של מדינת ישראל.
הוא נולד בתל-אביב ב-1947 לאב ניצול שואה ואם ילידת רוסיה. בגיל 11 השתתף בחידון התנ"ך לילדים. בתיכון למד בבית הספר 'צייטלין' בתל-אביב. לאחר שקפץ כיתה סיים את התיכון בגיל 16, והחל ללמוד באוניברסיטה העברית. את שירותו הצבאי עשה בדובר צה"ל, ובד בבד סיים את לימודי המשפטים.
בתפקידו הציבורי הראשון היה רובינשטיין עוזר היועץ המשפטי של משרד הביטחון, והכין את טיעוניו של שר הביטחון משה דיין לקראת ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. משם המשיך עם דיין ושימש ראש לשכתו כשר חוץ, תפקיד שבמסגרתו השתתף במשא ומתן עם המצרים בקמפ-דיוויד. הוא המשיך לעמוד בראש הלשכה גם לצד שר החוץ הבא, יצחק שמיר, והיה שותף בגיבוש ההסכם הביטחוני שנחתם בין ישראל ללבנון ב-1983.
שמיר ביקש למנות את רובינשטיין לתפקיד שגריר ישראל באו"ם, אך המינוי לא יצא לפועל בעקבות ביקורת ציבורית על חוסר הכשרתו לתפקיד. אגב, מי שנשלח אז בסופו של דבר לאו"ם היה בנימין נתניהו.
עם הקמת ממשלת שמיר ב-1986 מונה רובינשטיין לתפקיד מזכיר הממשלה. רובינשטיין השתתף בוועידת מדריד, והיה ראש המשלחת שניהלה את המשא ומתן עם ירדן שהוביל להסכם שלום. בהמשך מונה לתפקיד שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, אולם שב לשירות הציבורי ב-1996 כיועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהכוונה למנות את רוני בראון לתפקיד נכשלה. גם בתפקידו כיועמ"ש הוא היה מעורב במגעים דיפלומטיים עם הפלסטינים ועם הסורים - הפעם בלא הצלחה.
בתקופת רובינשטיין נסגרו תיקים רבים נגד בכירי שלטון. בין התיקים הללו היו 'פרשת סרוסי', שבמרכזה עמדו סכומי כסף גדולים שקיבל הנשיא דאז עזר ויצמן; פרשת העמותות של אהוד ברק; 'פרשת עמדי' של בנימין נתניהו; פרשת עמותת 'דרך צלחה' של צחי הנגבי ועוד. בתקשורת נטען אז כי רובינשטיין נכנע ללחצים פוליטיים, אם כי הקונספט של הפגנות מול בית היועמ"ש טרם הונהג אז.
בניגוד לשופטים שפסיקותיהם החלטיות ומשדרות ביטחון עצמי, רובינשטיין נהג להביע את לבטיו בפסקי הדין. הביטוי "לא בלי התלבטות" חוזר על עצמו בעשרות מהכרעותיו, ובכמה מהם אף שזורה נימה אישית. בעתירה שנגעה לתיק אימוץ כתב רובינשטיין כי ההכרעה "קשה עליי כקריעת ים סוף, בחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, בין פטיש לסדן, בין צור לחלמיש".
רובינשטיין אמנם שיתף ברגשותיו, אולם פעמים רבות פסק בניגוד להם. עורכי דין ומשפטנים שייצגו את ההתיישבות בפניו סבורים כי הוא פסק לרוב נגד מפעל ההתנחלויות, אך עטף זאת במליצות רגשניות. כך למשל הוא הכשיר את הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף בתוכנית ההתנתקות.
בפסק הדין כתב כי "בית משפט במדינה יהודית ודמוקרטית נדרש לעסוק בהריסתם של בתי כנסיות בארץ, מה שהדעת נותנת כי לא היה בפניו מעולם, ואפשר רק לייחל שלא יהיה עוד... כתיבת החלטה זו הייתה קשה עליי עד שברון לב ודמע".
עו״ד אברהם משה סגל, המייצג את תנועת 'אמנה', את עמותת 'רגבים' ויישובים רבים ביו"ש, מספק דוגמה עדכנית יותר: הריסת תשעת הבתים בעפרה. העותרים טענו כי חוק ההסדרה עשוי להכשיר את הבתים בדיעבד, ומכיוון שהשטח בכל מקרה לא יעבור לידיים אחרות, יש להימנע מהריסת הבתים כדי להותיר את האפשרות לשוב אליהם.
רובינשטיין הצטרף לדעתה של הנשיאה נאור ולעמדת היועמ"ש ודחה את הבקשה, תוך שהוא כותב: "אודה כי לאורך הימים הפכתי בדעתי ושאלתי עצמי אם אין דרך לקבל את הבקשה ולהסתפק באטימת הבתים, שהרי מבחינה מעשית לא היה הדבר מעלה או מוריד, התושבים היו מתפנים ולא היו דרים בבתים שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים; אך מראות ההרס של בתים שנבנו בכוונות טובות גם אם בנסיבות שנויות במחלוקת - היו נמנעים....
"אבל חלומות לחוד, וכרגע חוששני כי הם בחינת חלומות באספמיא, ומציאות משפטית ופרקטית לחוד, ואין לעת הזאת מלכות נוגעת בחברתה... בסופו של יום, בית משפט זה שם את קו הפדות מכבר בין התיישבות יהודית על קרקעות מדינה באזור, שלגביה ככלל לא הייתה התערבות בהיעדר ריבונות מוכרת באזור השנוי במחלוקת, לבין בנייה על קרקע פרטית".
עוד כתב רובינשטיין כי פינוי התושבים והרס בתיהם במצב שבו אין מי שייהנה מהקרקע הוא בגדר "מציאות חסרת פשר שהיא לעתים מנת חלקנו. הפתרון לה אינו מצוי בחצרי בית המשפט אלא בידי המדינאים, אך עלינו להכריע משפטית... אילו חיינו במציאות 'נורמלית' הייתה נמצאת דרך לפצות את העותרים (הפלסטינים; נ"ב). הסיכוי המעשי לשימוש שלהם בקרקע קלוש".
מנגד, בהיותו שופט תורן בעת פינוי עמונה, אישר רובינשטיין את דחיית הפינוי בשלוש שעות, דחייה שתרמה לכך שהפינוי נעשה באור יום ובלא הפתעה למשפחות. עו״ד סגל בורר היטב את מילותיו ומשיב לטענה הזו כך: "אפשר לתמצת את יחסו של כבוד השופט רובינשטיין להתיישבות במילותיו הוא: הטענות שובות לב, ואולם הבחינה המשפטית מטה את הכף לדחייתן. רובינשטיין נהג להגדיר את טענות ההתיישבות כ'שובות לב', אך בסופו של יום דחה אותן".
בינואר 2012 דחה עתירות שהוגשו נגד 'חוק האזרחות והכניסה לישראל' מ-2003, שבו נקבע כי לא יינתן מעמד של קבע או תושבות לפלסטינים שנישאו לערבים ישראלים. הוא הכיר בקיומה של זכות חוקתית לחיי משפחה, אך סבר שאין חובה כי הזכות הזו תמומש דווקא בתוך שטח מדינת ישראל.
לפני שלושה חודשים חשף כותב שורות אלה כי בכוונת הירדנים להעלות את מספר אנשי הוואקף בהר הבית מ-800 ל-1,000. שבוע לאחר מכן, באחד הדיונים בבג"ץ, פנה השופט רובינשטיין לעו"ד אבינועם סגל-אלעד מפרקליטות המדינה ואל ניצב משנה דורון תורג'מן, מפקד מרחב דוד בבירה, סיפר כי קרא את הכתבה ואמר: "יש צרימה של שכל ישר בין כל מיני גידופים על מה שאנחנו עושים בהר הבית לבין מה שאנחנו עושים בשביל לתת להם שקט תעשייתי, לתת להם עוד עובדי ווקף. שיגדפו ויחרפו, הכבוד הלאומי שלנו לא אסקופה הנדרסת, השאלה עד כמה השקט התעשייתי מצדיק ללכת לקראתם?"
ככל שאפשר להכליל עשרות פסיקות בנושאים שונים, נראה כי השופט רובינשטיין, הנוהג להחזיק בארנקו את מגילת העצמאות, הביע לאורך השנים עמדות של ימין מתון.
על פי הנוהג, כל שופט המתמנה לבית המשפט העליון מצטלם לתמונה ממלכתית עם דגל ישראל מאחוריו. כאשר מונה רובינשטיין לשופט בבית המשפט העליון, הוא ביקש להצטלם עם ספר תנ"ך בכריכת מתכת ישנה. בקרב שופטי העליון נחשב רובינשטיין המומחה למשפט עברי ולסוגיות דת ומדינה, ופסקי הדין שלו בנושאים הללו ארוכים ומלומדים.
רובינשטיין חתום על פסקי דין רבים שעיצבו את פניה של מדינת ישראל בענייני דת ומדינה, ולא אחת הוא שינה את הסטטוס-קוו. ב-2016 הוא הנחה את המועצות הדתיות לאפשר למתגיירים רפורמים לטבול במקוואות, הכריח את הרבנות הראשית לבצע רפורמה בתחום הכשרות תוך איום כי אם לא תעשה זאת הוא יאשר כשרות פרטית, ועוד.
לצד ההערכה כלפיו כתלמיד חכם בעל ידע תורני רחב ואולי דווקא בגללה, בעיני הציבור החרדי נחשב רובינשטיין לסדין אדום. פסיקתו ב-2011 נגד ההפרדה המגדרית באוטובוסים בריכוזי אוכלוסייה חרדית בוודאי תרמה לכך.
באותו פסק דין הוא יצא חוצץ נגד נורמת ההפרדה וכתב: "האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אישה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס? האם באמת צריך לומר שהתנפלות של גברים על אישה שחרגה מתחום המושב שיועד לה אסורה ועלולה להיות נשוא דין פלילי? האם אין כל אדם הגון, חילוני, דתי או חרדי מבין זאת בחינת פשיטא?"
"אם יש שופט שהפוליטיקאים החרדים למדו לחשוש מפניו יותר מאחרים, זהו אליקים רובינשטיין", אומר העיתונאי והפרשן החרדי, עו"ד אבי בלום. "כחובש כיפה המכיר את המגזר הדתי והחרדי, נבחר רובינשטיין לא אחת לשבת בהרכבים הנוגעים לנושאי דת ומדינה שהציבור החרדי עומד במרכזם. כמעט בכל המקרים הללו יצאו החרדים כשידיהם על ראשם. די להתבונן בפסיקות של השנים האחרונות, כמו למשל ביטול קצבאות האברכים, כדי להגיע למסקנה הזאת".
שורשי העימות של רובינשטיין עם החרדים נעוצים עוד כתקופתו כיועמ"ש, כאשר הורה לפתוח בחקירה נגד הרב עובדיה יוסף בחשד להסתה, לאחר שהרב התבטא בבוטות נגד יו"ר מרצ דאז יוסי שריד. רובינשטיין יצר אז הבחנה בין התבטאויות מסיתות נגד ציבור שלטעמו חוסות תחת חופש הביטוי ואינן מצדיקות חקירה, ובין הסתה נגד אדם פרטי מסוים העלולה להוביל לפגיעה בו.
עם זה, בפסיקותיו בענייני דת ומדינה הביע רובינשטיין גם עמדות שמרניות, שזיכו אותו בביקורת משמאל. בנובמבר 2006 דחה עתירה שדרשה כי מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל יכיר בנישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל, אך נותר בדעת מיעוט. "הרישום הריהו, בסופו של יום, גושפנקה רשמית של הממלכה ליצירת תא משפחתי, המוכר רק במיעוט קטן ממדינות תבל. לכן אילו נשמעה דעתי, לא היינו נעתרים לעתירות", כתב.
ב-2006 דחה השופט רובינשטיין עתירה שהגיש יהודי שנשא גויה וביקש להירשם במרשם האוכלוסין. אף שהותיר את המצב החוקי הקיים על כנו, כדרכו נתן ביטוי גם לצד השני. "אחרון אני שאתמוך בנישואי תערובת; אך פתרון לאזרחים המבקשים להינשא ראוי שיימצא בתוך מדינתם", כתב. "...על המדינה לספק את הפתרונות הנאותים, כמובן תוך התחשבות באופייה היהודי והדמוקרטי - וגם במדרון החלקלק שדברים עלולים להיקלע אליו".
נושא מצוקת העגונות היה קרוב ללבו של רובינשטיין. בפסיקה תקדימית נגד הרב הראשי יצחק יוסף הוא קבע כי לבית הדין הרבני הגדול אין סמכות לדון בשנית בתוקפו של הגט שניתן ל'עגונה מצפת'. "בהיותנו בערב חג החירות ראוי שנוודא כי כבודה וחירותה של העותרת יכובדו, ועל דרך של צו מוחלט - ייתם מסע תלאותיה", כתב.
כמרבית עמיתיו בעליון נחשב רובינשטיין שופט אקטיביסט, אולם מתון יחסית. בפברואר 2012 קיבל רובינשטיין עתירות לביטולו של 'חוק טל' המסדיר את אי-גיוסם של תלמידי ישיבות לצה"ל, ונימק זאת בכך שהחוק אינו עומד בדרישת ה'מידתיות'. ב-2016 הורה לשנות את מתווה הגז, ואילץ את ראש הממשלה נתניהו לוותר על תיק התקשורת.
אם לחזור לנושא העגונות, בפסק דין תקדימי ואקטיביסטי קבע רובינשטיין כי לבית הדין הרבני הגדול יש סמכות להשית סנקציות ובהן 'שיימינג' על סרבני גט, זאת אף שחוק בתי הדין הרבניים אינו מקנה להם כלי זה. רובינשטיין הנהיג את דעת הרוב מול הנשיאה נאור, שקבעה בדעת מיעוט כי בית הדין חרג מסמכותו.
"ברור שבית הדין השתמש בצעדים הללו בלי סמכות מפורשת", מסביר פרופ' שחר ליפשיץ, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. "ישנה ביקורת על שהחוק בישראל מקנה לבית הדין עליונות בנושאי אישות, אבל במקרה הזה בית הדין, די באומץ, פיתח לראשונה כלי חשוב שיכול לעזור למסורבות. השאלה איזה מהלך חשוב יותר לעליון - תיחום סמכותו של בית הדין, או לשתף פעולה כאשר הוא מסייע למטרה? רובינשטיין בחר באפשרות השנייה, וזה מאוד מאפיין אותו.
"למרות היותו משפטן מהשירות הציבורי שמכיר בחשיבותם של נהלים וכללים, הוא הלך לכיוון הרגישות למצוקות אנושיות וקבע כי לא ייתכן שכאשר היהדות מציעה פתרונות לבעיית המסורבות, יהיה זה העליון שיפסול אותם. רובינשטיין סבר שלא צריך לכפות ליברליזם על היהדות כאשר יש אפשרות לגייס אותו מתוכה".
פרופ' ליפשיץ מסתייג מהניסיון לתייג שופטים כשמרנים או אקטיביסטים. "שיח נבוב ורדוד השתלט עלינו", הוא קובל, "שיח המחלק מי שמרן ומי לא, כשהפרמטר היחידי הוא מד האקטיביזם. בפסק דין השיימינג לסרבנים, מצד אחד הוא לא אקטיביסט כי הוא הותיר על כנו את החלטת בית הדין הרבני, מצד שני, בית הדין הרבני הוא סופר-אקטיביסט כי לא פעל במסגרת חוקית. אז במקרה הזה דווקא נאור שמרנית ורובינשטיין הוא אקטיביסט".
לשופטים אין אג'נדה מסוימת המנחה אותם?
"אין דבר כזה שופט בלי אג'נדה, וגם לרובינשטיין הייתה אג'נדה, לגמרי. האג'נדה שלו הייתה חזון עמוק של מדינה יהודית ודמוקרטית. הניסיון לפנטז על איזה שופט שיקרא את החוק 'כמו שהוא', זה לא יקרה. בסוף חוקת מדינת ישראל מגדירה 'יהודית ודמוקרטית', ובמציאות קשה ומורכבת צריך שופטים שרגישים לאדם, לדמוקרטיה וליהדות, ושייקחו על עצמם לאזן בין הערכים. אני חושב שכזה היה רובינשטיין".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם