משבר החשמל: ישראל לא יכולה באמת להתנתק מעזה
ויכוח פנימי? ישראל תופסת צד. חמאס לא משלם על החשמל? גם אבו-מאזן לא. ומה קרה לחשש ממשבר הומניטרי? ההחלטה לצמצם את אספקת החשמל מעלה בעיקר שאלות, ותשובה אחת
שאלה ראשונה: מדוע כשמשפחות גולדין ושאול הציעו לצמצם את החשמל לעזה ענו להם שאי אפשר לעשות זאת, אבל כשאבו-מאזן דרש התברר פתאום שאפשר?
שאלה שנייה: אם גלוי וידוע שהפחתת החשמל לעזתים מגדילה משמעותית את הסיכונים התברואתיים והבריאותיים לישראלים, כי "מחלות לא נעצרות בגבול" כמו שנוהג נתניהו לומר, כיצד פתאום החליט הקבינט שאפשר לסכן את הציבור?
שאלה שלישית: האם ראש הממשלה באמת חושב שמישהו מאמין כשהוא או שרי הקבינט טוענים שסוגיית החשמל היא "ויכוח פלסטיני פנימי"? הרי כל אחד רואה שבמסגרת "אי ההתערבות" כביכול תפסנו צד ועוד איך, לטובת אבו-מאזן.
שאלה רביעית: אם אנחנו מפחיתים חשמל לעזה כי היא לא באחריותנו, כי לא אכפת לנו מהמצב ההומניטרי בה וכי איננו מתערבים בסכסוך הפנימי - אז מדוע מדי יום מאות משאיות מכניסות את כל הטובין שבעולם לרצועה, כולל מלט וברזל, לתעשיית המנהרות והנשק? אגב, ספק אם בתולדות העמים קרה כדבר הזה שמדינה מאפשרת במודע לאויביה להתחמש נגדה.
שאלה חמישית: אם העילה לצמצום אספקת הזרם לעזה היא סירוב חמאס לשלם, מדוע ישראל ממשיכה לספק חשמל לאבו-מאזן? הרי הרשות הפלסטינית חייבת למשלם המסים הישראלי מאות מיליוני שקלים על חובות עבר, ואף אינה עומדת במתווה להחזר החוב שעליו סוכם. דין אחד לחמאס ודין אחר לעבאס?
כך שמכל כיוון שדרכו בוחנים את החלטת הקבינט השבוע לצמצם את אספקת החשמל לרצועה מארבע שעות ביום בממוצע לשלוש בלבד, היא נראית מוזרה. הסיכונים שהיא מעמיסה על ישראל ברורים. התועלות, אם יש כאלה, מפוקפקות. אולי זו הסיבה שבפועל ההחלטה לא יושמה, וחברת החשמל המשיכה בייצור אותם הספקים עד שיימצא ספונסר.
אלוף יואב (פולי) מרדכי, שתפקידו הרשמי הוא מתאם פעולות צה"ל ביו"ש אך תוארו המעשי הוא הראיס של הפלסטינים, פנה לקהילה הבינלאומית בבקשה שתממן את הדלק החסר. מנהיגי הפלסטינים משני צדי המתרס מעדיפים לריב ביניהם במקום לדאוג למי שהם מגדירים כבני עמם, ולכן ישראל נחלצת לעזרה. ככה אנחנו "לא מתערבים בוויכוח הפנימי". כך שב ומתחדד פעם נוספת הכישלון המדיני המהדהד של ההתנתקות.
שכן בניגוד לתזה המופרכת של אריק שרון, חיים רמון ושאר התומכים, כאילו אם ניסוג "עד הסנטימטר האחרון" נסיר מעלינו את האחריות על עזה, העובדה היא שלא התנתקנו. ישראל ממשיכה לחוש אחריות ולהיתפס כאחראית על העזתים המסכנים. שהרי אם באמת לא היה אכפת לנו, השאלטר היה יורד מזמן, המשאיות היו נעצרות והחולים לא היו מוכנסים לטיפול בישראל. אבל אנחנו לא מצרים, ולכן כל אלה נמשכים יום יום.
כלומר, חרף עקירת היישובים לפני 12 שנה לא התנתקנו מעזה, ובאופן זהה גם לא נהיה מסוגלים להתנתק מיהודה ושומרון. אי אפשר לסגת, להקים גדר, לזרוק את המפתח לים ולספר לעצמנו שהבעיה נפתרה. זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים. זהו הלקח הברור והמיידי מסוגיית עזה.
אם לא להתנתק, אז מה כן? "להתיישב", ממליץ האלוף במילואים דן ביטון. "אני לא מזהה הזדמנות לפתור את הסכסוך. מתוך ההבנה שהאחיזה הצבאית ביו"ש היא מחויבת המציאות, אם יש משהו שישראל צריכה ליזום, זה ליישב את יהודה ושומרון כמה שיותר. הישיבה שלנו ביהודה ושומרון תיצור מציאות שהצד השני יצטרך לקבל, ותעביר מסר שאנחנו לא מתכוונים לעזוב או להתנתק.
אנחנו חיים בשכונה בעייתית מאוד, ומי שחושב שאפשר לפתור כאן בעיות במכה אחת טועה. פתרון הוא רק מתוך השתקעות כאן, ולא בודקים כל דבר על בסיס יומיומי", דברי ביטון בפאנל של 'הפרויקט לניצחון ישראל', שנערך השבוע באוניברסיטה העברית.
בניגוד לדעה הרווחת שההתיישבות מנוגדת לשלום, הסביר ביטון מדוע ההפך הוא הנכון: "לטווח הארוך זה יביא הסדר. הדרך שלנו להיאבק בהסתה הפלסטינית היא ליישב את הארץ מהים ועד הירדן. רק עמידה חזקה תביא את הצד השני להבנה שאותנו מפה אי אפשר להסיג, לא מיו"ש ולא מישראל. צריך להפסיק עם הסיסמאות וליישב את יו"ש. זה העיקרון האחד שצריך לעמוד עליו". חבל שלא זו הייתה רוח החלטת הקבינט.
כשמקלפים את מרב הקליפות, כשחופרים הכי עמוק שעיתונאי יכול לחפור, מגלים קלישאה. עד היום הערבים לא רצו. כמו נערה מוסלמית שמנהלת רומן עם גבר יהודי אך לעולם לא תינשא לו, כך למדינות ערב אין אומץ להוציא לאור את קשריהן עם ישראל. מנהיגיהן יודעים מה קורה. גם בישראל יודע מי שיודע. זהו. כאן הדברים תקועים.
שיתוף הפעולה עם "מדינות השלום", כלומר מצרים וירדן, נרחב וידוע בחלקו. הקשרים עם האחרות חלקיים יותר וסודיים לחלוטין. רק רמזים דקים למתרחש אפשר למצוא: מספרים גדלים והולכים של ישראלים העוברים דרך מדינות המפרץ ליעדים אחרים בעולם, והיקפי סחר מפתיעים איתן כפי שנחשף בכתבה גדולה של סוכנות 'בלומברג' לפני כמה חודשים. יותר מכך אי אפשר לומר.
אמנם על פי הכלל 'אויב אויבי הוא ידידי', המצור הערבי על קטאר טוב לישראל, שכן כידוע הנסיכות העשירה היא המממנת של חמאס. ובכלל, טוב ששכנינו מעדיפים סוף-סוף את האינטרס של עצמם במקום את המשך הַהַשׂנאה כלפינו. צעד כזה נותן מקום לתקווה, וגורם בכיר במטוס ראש הממשלה שעשה את דרכו ליוון אפילו העריך ביום רביעי שמדינות המפרץ כן יעשו מעשה בקרוב ויבואו לקראת ישראל. ובכל זאת, העימות הפנימי בין מדינות ערב לבין עצמן הוא דווקא סיבה נוספת להעריך שהתקרבות שלהן לישראל לא עומדת כרגע על הפרק.
העולם הערבי מקובע ומיושן, ובכל הנוגע אלינו גם מפוחד ובעל דעות קדומות. אנשים שינקו מבטן אמם את התיעוב לישות הציונית, שהתחנכו מגיל אפס שהיהודים הם בני חזירים וקופים, ושניסחו בעצמם את הספרים המלמדים שישראל תיעלם כמו הצלבנים - אלה האנשים שמצופה מהם כעת לנקוט מחווה פומבית כלפינו.
בתנאים הנוכחיים, ובפרט כאשר המשבר הקטארי רחוק מסיום, התפתחות כזו נראית בלתי סבירה בעליל. הנסיכים השמרנים של סעודיה, שרמיסת קטאר היא בעבורם חלק ממהלך נרחב של ביסוס מעמדם כמנהיגי העולם הערבי, לא יסכנו עכשיו את עצמם בצעד נועז עשרות מונים של הכרה כלשהי בישראל. די לו לעולם הערבי בזעזוע אדיר אחד.
חוץ מזה שגם אין לו סיבה. עד כה ישראל הסכימה לרומן הלא חוקי הזה מהאינטרסים שלה, שהם בעיקר החשש המשותף מאיראן ומהאסלאם הקיצוני. כלומר, הערבים מבחינתם נהנו בלי לשלם. אם אף אחד לא בא אליהם בתביעה אחרת, מדוע שיוציאו את הרומן לאור?
בדרבן נפתחה הרעה. בקייפטאון, אם ירצו השם ומדינת ישראל, היא תיסגר. 'ועידת האו"ם נגד הגזענות' שנערכה בדרבן שבדרום אפריקה בשנת 2001, נחשבת עד היום ליריית הפתיחה של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. שם נולדה בין היתר ההשמצה שנפוצה על פני כל הארץ כאילו ישראל היא מדינת אפרטהייד. עוד קודם לכן קוטלגה דרום אפריקה במשרד החוץ כאחת המדינות הקשות ביותר בגלובוס.
מפלגת הקונגרס השלטת הייתה בעלת ברית של ערפאת ואש"ף, ולא שכחה לישראל את שיתוף הפעולה עם משטר האפרטהייד. יהודי דרום אפריקה, שחלקם דווקא תמכו במאבק השוויון של השחורים, מזוהים עם השכבה הלבנה והעשירה שם. בקיצור, המדינה הדומיננטית באפריקה, שגם נתפסת סמן מוסרי עולמי, נחשבת כבר שנים למקרה אבוד מבחינת ישראל. אלא שמשהו חדש מתחיל.
עוד כששימש מנכ"ל משרד החוץ ניסה דורי גולד, כיום נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, לסדוק את הקרחון הדרום-אפריקני. הוא הצליח להיפגש עם מי שנחשבה לאגוז קשה במיוחד, שרת החוץ, מאיטה נקואנה-משהאבאנה. "היא לא הפכה לידידה הכי גדולה של ישראל, אבל הערוץ נוצר. אין דרך אחרת לשבור דעות קדומות וסטיגמות, זולת ניסיונות חוזרים ונשנים להידברות", הסביר ד"ר גולד מדוע נטל על עצמו משימה בלתי אפשרית, השבוע בכינוס במרכז שלו.
ברוח זו החל חוקר המרכז הירושלמי, דן דייקר, המוביל את התוכנית למאבק ב-BDS, לאסוף חומרים ולאתר כלים שיניעו שינוי בשטח. חיפושיו הובילו אותו ללובה וקסנדרה מאיאקיסו, אב ובתו מקייפטאון, ציונים ופרו-ישראלים. האב הוא עורך דין הפעיל במסגרת 'השגרירות הנוצרית הבינלאומית'. הבת מונתה לקצינה הציונית הלא-יהודייה הראשונה מטעם התאחדות הסטודנטים היהודים בדרום אפריקה.
יחד איתם ערך דייקר אשתקד מסע בן כמה שבועות במדינה, ובמהלכו תיעד מפגשים מרתקים עם דרום אפריקנים לא-יהודים המתייצבים לימין ישראל ומפריכים מול המצלמות את שקר האפרטהייד. אולגה מֵשוֹ, פעילת זכויות אדם אפריקנית, אומרת בסרט כי "אנשים כל כך מקובעים לגבי ישראל רק בגלל שזה קוּל. כדי להיות פעיל הומניטרי, בשלב מסוים אתה חייב להשתתף בדמוניזציה נגד ישראל".
מוסיאוייה לקוטה, חבר מפלגת הקונגרס ומי שהיה בין היתר שר הביטחון מטעמה, אומר כי הוא "ניסה למצוא השוואה בין האופן שבו אנו חיינו תחת משטר האפרטהייד לבין המצב בישראל. אבל אין כזו". רבלני דאג'אדה, פרופסור למידע וטכנולוגיה, מספר בסרט על שיחותיו עם אקדמאים ערבים ישראלים, שאמרו לו כי "ישראל אינה מדינת אפרטהייד. אין חוקים שונים ליהודים ולערבים ישראלים".
ואולי החשוב מכל, ג'סטיס מקומו, מי שעמד בראש תנועת ה- BDS בדרום אפריקה והתפכח, אומר כי "התנועה הזו משלמת לאנשים כסף בסוף החודש. היא לא באמת מייצגת את האינטרס של העם הפלסטיני, והאופי שלה הוא שנאה ואנטישמיות. בקמפוס אצלנו היה מקובל לומר מדי פעם 'בואו נהרוג יהודי'". אלה מובאות קצרצרות מתוך הסרט שיופץ בקרוב ברשתות החברתיות בדרום אפריקה.
דייקר עצמו מסור כבר שנים למאבק ב-BDS. הוא יזם וערך שורה של פרסומים החושפים את הסכנות הנשקפות מהתנועה, ומספקים לקוראי האנגלית מידע מבוסס על הצידוקים המשפטיים והאחרים לקיומה של ישראל ולמדיניותה. הלהט שלו למחוק את שקר האפרטהייד דבק בו בשל חוויית ילדות. כטניסאי ניו-יורקי צעיר הוא הגיע לדרום אפריקה בשנות השבעים, והזדעזע מחוקי הגזע שנהגו בה באותה תקופה.
"הלכתי לשתות מים, ומישהו שחור אמר לי שהחוק לא מאפשר לו לשתות איתי מאותו הברז. לקח לי זמן להבין למה הוא מתכוון, וזה הכניס אותי לשוק. באותם ימים גם החלו אירועי סווטו (מהומות מחאה של השחורים לאורך התקופה שבמהלכן נהרגו כאלף איש, א"כ). אז הבנתי מהו באמת אפרטהייד.
"לכן כשעשרות שנים מאוחר יותר שמעתי שמסובבים את ההאשמה הזו נגד ישראל, זה שיגע אותי. אני יודע מהו אפרטהייד. אין כזה לא בישראל ולא בשטחים. זו האשמה שאין לה בסיס. אהוד ברק, אהוד אולמרט ואחרים משתמשים במונח הזה, אבל אלה שטויות. הם לא יודעים מהו", אומר דייקר.
חמוש ברוח הקרב הזאת הביא דייקר השבוע מקייפטאון לירושלים את לובה מאיאקיסו להקרנה הראשונה של הסרט במרכז הירושלמי. בשיחה עם 'מקור ראשון' אומרת בתו של לובה, קסנדרה (22), כי למרות הקשיים אפשר לנצח בזירת ההסברה הישראלית בדרום-אפריקה. לדבריה, המפתח הוא הדת.
"יש 55 מיליון איש בדרום אפריקה. 40 מיליון מהם נוצרים שאין להם דעה על הסכסוך, שמאמינים בתנ"ך, ושרוצים לשמוע בעיקר על הדת היהודית. בגלל הנצרות יש להם למעשה קשר לישראל. אבל צריך להראות גם את החיים היומיומיים בישראל, את מגוון הצבעים האנושי שיש כאן. למי שמתעניין בעובדות, זה יגרום לשינוי. הקרב הזה לא אבוד. אנחנו יכולים לנצח בו".
בזמן שבדרום אפריקה הפוטנציאל הדתי טרם ממומש, במדינת אנגולה שמצפון לה דווקא כן. בטקס ענק ומרשים חנכה הכנסייה האוונגליסטית לפני שבוע בלואנדה הבירה משכן חדש. כן, משכן כדת וכדין על פי המידות המתוארות בתורה, עם ארון וכרובים מזהב שהובאו מהמקדש של אותה כנסייה בסאו-פאולו שבברזיל. אלפים רבים השתתפו במעמד שהוביל מעין כוהן גדול מקומי.
שגריר ישראל באנגולה, אורן רוזנבלט, סיפר להמונים כי האירוע מזכיר לו את העלאת ארון הברית על ידי דוד המלך בשירה ובריקודים לירושלים. באקסטזה שלא הייתה מביישת שום מטיף דתי הוא בירך את הקהל בברכת כוהנים, ואמר בהתרגשות כי האירוע גורם לו לחוש כאילו הוא בירושלים.
"זה באמת היה מרגש מאוד", מוסיף השגריר בשיחת טלפון מלואנדה. "האנשים האלה אוהבים את ישראל בלי תנאים וסייגים, והם נמצאים במקומות רבים בעולם. לפני אנגולה שירתּי בקניה ובאטלנטה, וגם שם הלכתי לדבר בשם מדינת ישראל בכנסיות ובאירועים דתיים. בפעמים הראשונות עלו בעיניי דמעות. אתה בסך הכול אומר 'שלום', ואלפים משיבים לך בצעקות ונפנופי ידיים 'שלום, שלום'. אי אפשר שלא להתרגש ולא להתפעל בכל פעם מחדש".
מדינת ישראל מנצלת מספיק את המרכיב הדתי כמנוף לשיפור תדמיתה בעולם?
"אני חושב שכן. למעט העובדה שאנחנו מעט אנשים, מה שלא מאפשר לנו להגיע לכל המקומות, הגישה היא בהחלט ללכת לכנסיות ולקהלים דתיים ולהדגיש את היותנו נציגים של העם היהודי המגיעים מארץ הקודש. עושים את זה".
רבות דובר השבוע על הכישלון המפואר של ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שהקטינה לעצמה את הרוב בפרלמנט במערכת בחירות מיותרת. פחות דובר על מסמך 'עשרת הדיברות' המוזר שניפקה ביום הבחירות 'מועצת הסגנים', הגוף הייצוגי הרשמי של הקהילה היהודית בממלכה.
כדי לקבל את תמיכת הקהילה נדרשו מיי ויריבה קורבין להסכים לעשר הדרישות שהעלתה המועצה, אלא שציפתה להם הפתעה. בין עניינים טבעיים כמו "הגנה על אורח החיים היהודי", "שחיטה כשרה" ו"מאבק באנטישמיות", שורבבה בסעיף 5 הדרישה ל"קידום השלום בגבולות בטוחים לישראל, לצד מדינה פלסטינית בת קיימא".
קשה לראות כיצד כינון מדינה פלסטינית ישפר את מצבם של יהודי בריטניה. כן ברור שהיהודים עצמם לא אהבו את הדרישה, שכן דקות ספורות לאחר שהמועצה העלתה לאתר האינטרנט של הקהילה את אותם 'עשרת הדיברות', יד נעלמה הורידה אותן לבלי שוב.
על פי מקורות בקהילה, נקיטת העמדה הפוליטית על ידי המועצה העלתה את חמתם של רבים מחבריה, שאינם מסכימים לדרישה להקים מדינה פלסטינית. נראה שכדי להרגיע את הרוחות, המסמך כולו הועלם. בפעם הבאה אולי כדאי שמנכ"לית המועצה, ג'ילאן מרון, תשמור את דעותיה לעצמה ולא תנסה להשליט אותן על אחרים. תגובת 'מועצת הסגנים' לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
אקו"ם