ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

בין הפלסטינים לאסלאם: סוד ההישרדות של ירדן

עם שלטון מיעוט והשפעות של "האחים המוסלמים" והג'יהאד, ירדן נראתה כמועמדת טבעית לקריסה באביב הערבי. לכך נוספו מתקפות דאעש וגל פליטים אדיר מסוריה. אבל המלך עבדאללה מצליח להחזיק בכיסאו, ושוב עולה האפשרות שישלוט בפועל בפלסטינים ביו"ש

רבת־עמון, 29 באוגוסט 1960. המלך חוסיין בן טלאל מגיע למשרדו של ראש ממשלת ירדן, היזעא אל־מג'אלי, לשיחה על כמה מענייני השעה. בתום פגישתם עוזב המלך את המשרד, וראש הממשלה מתפנה לענייניו השוטפים. כעבור זמן קצר נשמע קול נפץ אדיר. כוחות הביטחון שמגיעים למקום מגלים שמטען הוטמן בשולחנו של ראש הממשלה, ושמעוצמת הפיצוץ נהרגו אל־מג'אלי ועשרה פקידים נוספים. שירותי המודיעין חוקרים את ההתנקשות, ומגיעים למסקנה חד־משמעית: פעילי האופוזיציה הירדנית שהגיעו מסוריה הם העומדים מאחורי הנחת הפצצה הקטלנית.
 
בשנים ההן ניסתה הרפובליקה המאוחדת של סוריה ומצרים לסיים בכל דרך את שלטון השושלת ההאשמית בירדן. כבר ב־1959 נכשל בירדן ניסיון הפיכה שרקמו קצינים בצבא, וטביעות האצבע הובילו לקהיר. מיד לאחר מכן נפתחה שרשרת של ניסיונות להתנקש בחיי המלך, תוך שימוש בשיטות יצירתיות ומקוריות, אך בכל פעם מחדש הצליח חוסיין להינצל. כשהוחדרה חומצה לטיפות האף שלו, גילו זאת אנשיו בעוד מועד. רעל שניסו מתנגדיו להחדיר למזונו נחשף בעקבות מוות פתאומי של החתולים המלכותיים. גם מקורבי המלך שרדו כמה ניסיונות חיסול. ראש הממשלה אל־מג'אלי עצמו ניצל מהתנקשות אחת, עד שלבסוף כאמור פגעה בו זרועם של מתנגדי המשטר.

בעקבות ההתנקשות ההיא בלב רבת־עמון הגיעה אל האלוף חיים הרצוג – אז ראש אמ"ן, ולימים נשיא המדינה – שיחת טלפון בהולה. "עליך להגיע לפגישה דחופה עם נציגו של המלך חוסיין", הודיעו לו. הרצוג נפגש עם האיש, שדיווח לו שהצבא הירדני עומד הכן לנוע לעבר הגבול הסורי, כדי שהשלטונות בדמשק יבינו שהם מסתכנים במלחמה אם ימשיכו להוביל מהלכים להפלתו של חוסיין.

"המלך רצה להזיז שלוש חטיבות צפונה, וביקש מאבי לדאוג לכך שישראל לא תנצל את דילול הכוחות כדי לתקוף את ירדן", משחזר ד"ר מיכאל הרצוג, בנו של חיים הרצוג. "ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון החזיר תשובה שתקפה עד היום, ולפיהקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. אלו היו האיתותים הראשונים לקשרים בין ישראל לירדנים".

כמעט שישים שנה אחרי ההתנקשות ההיא, שוב ניצבת ירדן בפני סכנה הנשקפת מכיוון סוריה – אם בדמות המוני פליטים המאיימים על מרקם החיים בממלכה, ואם בדמות דאע"ש, שכבר ביצע פיגועים קטלניים בתחומה. הפעם ישראל כבר מספקת לא רק הבטחות מרגיעות, אלא גם סיוע אקטיבי במגוון דרכים. בה בעת נשמעים גם קולות המציעים את ירדן כמי שתפתור את בעיות הביטחון המרכזיות של ישראל. "האופציה הירדנית" – שעמדה במרכז השיח המדיני בשנות השבעים והשמונים, והגיעה לשיאה בהסכם שנחתם בין שמעון פרס למלך חוסיין לפני שלושים שנה בדיוק – שוב עולה על הפרק.

"צריך לבחון רעיונות שונים. הפתרון ההגיוני הוא חיבור של הישות הפלסטינית עם ירדן, שמרבית אוכלוסייתה היא פלסטינית", אמר לאחרונה השר לשעבר גדעון סער, בריאיון לוושינגטון פוסט. סער, שעושה בימים אלה את דרכו חזרה לזירה הפוליטית, הסביר שהוא מתנגד לנסיגה לקווי 67', ושהפלסטינים ממילא לא יוכלו להקים לעצמם מדינה בת־קיימא. לפני שבועות אחדים אמר גם ג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארה"ב באו"ם, ש"ירדן וישראל צריכות לחלק את האחריות ביניהן על הגדה המערבית. רוב הגדה, לדעתי, יהיה בשלטון ישראל, והחלקים שאינם בריבונות ישראל יהיו בריבונות ירדן כמו לפני 1967. זה יבטיח עתיד כלכלי, שנשלל מהפלסטינים בגלל הרדיפה אחרי פתרון שתי המדינות".

ד"ר הרצוג, שמכיר מקרוב את יחסי ישראל־ירדן, מדבר על גרסה אחרת, שאינה מחזירה את הגלגל חמישים שנה לאחור: הקמת קונפדרציה ירדנית־פלסטינית. "הרעיון הזה, שנידון בעבר הרחוק בין אש"ף לבית המלוכה, קם לתחייה בשנים האחרונות", אומר הרצוג. "בין השאר מדבר עליו ראש ממשלת ירדן לשעבר עבד אל־סלאם אל־מג'אלי, שנחשב לאחד מתומכיו הנלהבים. הבסיס של התוכנית הוא שותפות בין שתי מדינות - מדינת ירדן ומדינת פלסטין שתקום בגדה המערבית. הממלכה ההאשמית אמורה לקחת אחריות כלשהי על המדינה הפלסטינית, ולתת לישראל את הערובה לביטחונה; מצד שני, כך הירדנים מבטיחים היבדלות בינם לבין הפלסטינים".

"מי שמקדם את האג'נדה הזו טוען שבהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית, האזור עלול להישאב לחוסר יציבות. הכאוס הזה יגיע לירדן, שתחווה הגירה פלסטינית מאסיבית לתוכה – מה שיביא לסיום המשטר המלוכני ההאשמי. לכן עדיף לירדנים ליצור מצב שיש להם שליטה בו".

ונניח שארגוני טרור מנסים לשגר טילים מתוך השטח הפלסטיני לעבר נתב"ג – מי אמור למנוע את זה?
"במסגרת הקונפדרציה, הירדנים הם שיצטרכו לטפל בארגונים כאלה ולמנוע פגיעה בישראל. אולי מהסיבה הזו, המשטר הירדני מעולם לא אימץ את התוכנית באופן רשמי: הוא לא ימהר לקבל על עצמו תפקיד כל כך סבוך. נוח לו שיש דיון תיאורטי בנושא, כי זה ממצב את ירדן כגורם משמעותי אזורי ויוצר אופציה לתפקידים שהממלכה יכולה למלא בהסדר ישראלי־פלסטיני - באזור הירדן, בתוך יהודה ושומרון וגם בהתאם למעמדה המיוחד בירושלים".

"צ'ארלס הגיע"

משפחת הרצוג סיפקה בשעתה נציג נוסף לבניית הגשר המחבר בין ישראל לירדן - ד"ר יעקב הרצוג, אחיו של חיים הרצוג, שהיה סמנכ"ל משרד החוץ ויועצם הקרוב של ארבעה ראשי ממשלה. "הפגישה הראשונה שלו עם חוסיין התקיימה בספטמבר 1963", מספר אחיינו, מיכאל. "זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהמלך הירדני נפגש פנים אל פנים עם נציג ישראלי. הקשר ביניהם נמשך אחר כך עוד תשע שנים. הדוד שלי היה מבקר בחשאי בלונדון ומגיע בשם בדוי למרפאה של ד"ר עמנואל הרברט, רופא שיניים יהודי. שם הוא היה מתיישב וממתין בסבלנות, עד שהרופא היה מעדכן אותו ש'צ'ארלס הגיע'. זה היה שם הקוד שהמלך חוסיין השתמש בו.
 
"מאז, בכל פעם שחוסיין רצה לפעול נגד ישראל הוא ספג מכות קשות. ב־67', כשהצטרף לסורים ולמצרים במלחמה נגד ישראל, הוא איבד את הגדה המערבית. ב־1991, כשחבר לסדאם חוסיין, הוא שילם מחיר כבד בקשרים עם מדינות המפרץ. היום בית המלוכה הירדני ממש זקוק לקשר עם ישראל. בתור שליט של מדינה נטולת משאבים, עם שכנות בעייתיות שבחלקן מתחוללת מלחמה, ישראל היא עבורו מעין משענת שהוכיחה את נאמנותה לאורך ההיסטוריה. שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל להגנת הגבול המשותף, יש בו כדי לסייע גם נגד איומי טרור וגורמים אסלאמיים קיצוניים. זה חשוב מאוד לבית המלוכה, בגלל ההשפעה של האסלאם הקיצוני בתוך החברה הירדנית, ששסועה בינה לבין עצמה".

"הירדנים לא יגידו זאת בפומבי, אבל אני חושב שהם שמחים מאוד על העזרה שהם מקבלים מישראל - בתחום המים והגז הטבעי, וגם במישור הצבאי באזורים מסוימים", אומר העיתונאי ג'ובי ווריק מה"וושינגטון פוסט", שמכיר היטב את הממלכה ההאשמית. "פגשתי בירדן הרבה מומחים שמדברים בכבוד רב על ישראל. הם מבינים את ערכו של שיתוף הפעולה בין המדינות. כשאתה שואל את האדם ברחוב, ובפרט את הפלסטינים, אתה כמובן מקבל זווית שונה, ושומע שישראל אשמה בכל הדברים הרעים שיש בעולם".
 
מה האזרח הירדני יודע על הסכסוך הישראלי־פלסטיני?
"מלבד הפלסטינים, שמודעים לקונפליקט ובקיאים במאבקי הכוח בין פת"ח לחמאס, אחרים לא באמת שולטים בפרטים. הם מאמינים באופן כללי שישראל כובשת את השטח הפלסטיני, ועל זה הם כועסים".

אילו עמדות מביע עבדאללה בנושא הזה?
"המלך זהיר מאוד כשהוא מדבר עם עיתונאים זרים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הוא היה רוצה להגיע למציאות של קיום מדינה פלסטינית, וסבור שבלעדיה האזור יהיה נתון בקונפליקט אינסופי. לדבריו יש צורך בפתרון שיהיה מקובל על שני הצדדים, והוא רוצה להשתתף ביצירת ההסכם כדי להבטיח את האינטרסים הירדניים מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית".

מקור ישראלי שנפגש תדיר עם בכירים ירדנים קיבל רושם שונה לחלוטין. לדבריו, למלך עבדאללה אין אינטרס אמיתי בהקמת מדינה פלסטינית. "המלך הירדני חייב לייצר שיח פרו־פלסטיני, בגלל האוכלוסייה שנמצאת בארצו. כדי לרצות אותה הוא שולח מסרים תקיפים נגד ישראל בכל הקשור למקומות הקדושים בירושלים. הוא אולי מעוניין גם בקיומו של תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים, כדי ליצור שקט, אבל בכל הקשור לפתרון אמיתי לבעיה הפלסטינית - זה כבר דבר אחר. מבחינתו מדינה פלסטינית היא סימן שאלה גדול שמזמין צרות. הוא מעדיף את המצב הנוכחי, שבו ישראל מטפלת בבעיה הפלסטינית ושומרת על גבול שקט. אם יגיעו לפתרון של שתי מדינות, עבדאללה ידרוש נוכחות של כוחות בינלאומיים בבקעת הירדן, כדי למנוע גבול ישיר בין הממלכה ובין המדינה הפלסטינית".
 
ח"כ מוטי יוגב, חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אומר שירדן צריכה להכיר תודה לישראל. "במניעת חדירה של דאע"ש לארצו המלך עבדאללה נהנה משיתוף פעולה אינטנסיבי עם ארה"ב - כולל נשק אמריקני, תמרונים משותפים ונוכחות קבועה של חיילים אמריקנים על אדמת ירדן - אבל גם ישראל שותפה למאמצים לבלום את דאע"ש. יש לנו אינטרס משלנו בעניין, בעקבות הערכות מצב שמתריעות מפני חדירות ליישובי הבקעה ויו"ש מכיוון ירדן. זה בהחלט איום הולך ומתגבר, שמצריך תשומת לב רבה מבעבר.

"ישראל משתפת פעולה עם ירדן כבר שנים, ותמשיך לספק סיוע נרחב. שיתוף הפעולה הזה, שמאפיין גם את הקשרים שלנו עם המדינות הסוניות, נעשה מבחינת המלך הירדני בניגוד להסכמה הלאומית בארצו, שמדברת על שלום קר וצמצום היחסים ההדדיים".

גם מזווית הראייה של ח"כ יוגב, השיח הירדני בנושא הפלסטיני הוא מן השפה ולחוץ. "ירדן לא התעניינה בהקמת מדינה פלסטינית כששלטה פיזית ביהודה ושומרון. ההתבטאויות הפומביות שלה נועדו לרצות את הפלסטינים בתחומה - אוכלוסייה שבעבר איימה איום אמיתי על השלטון ההאשמי, והיום פחות. הדבר היחיד שמעניין את הירדנים הוא הר הבית. ירדן היא האחראית למתחם במסגרת ההסכמים שחתם עליהם לצערנו משה דיין, ולכן היא מחויבת להגיש תלונות על שישראל מאפשרת עליית יהודים להר".

ד"ר עודד ערן, שגריר ישראל בירדן לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, סבור שגם סוגיית ירושלים אינה מהותית ובוודאי אינה קיומית עבור ירדן. "כדי לשמר את מעמדם בקרב מדינות ערב ומול העולם כפקטור בתהליך הישראלי־פלסטיני, הירדנים מנופפים בנושא ירושלים. הם גם מנפחים אותו מעבר לכל פרופורציה, ועל הדרך מרחיבים את הסמכויות שלהם מעבר למה שסוכם. בהסכם עם דיין נקבע שישראל תתחשב במעמדה המיוחד של ירדן במקומות הקדושים לאסלאם, ומשם זה התפתח למקומות הקדושים בכלל. בכל מקרה, הנושא הזה בטל לעומת הסוגיות הכבדות שעומדות מול המלך, כמו הבעיות הכלכליות ואיומי הביטחון והפליטים הסורים".

פליטים בעל כורחם

"האופציה הירדנית" היא שם קוד לרעיון שאפשר לשמוע בעיקר מכיוון האגף הימני בישראל: התייחסות לממלכה כביתם המדיני הטבעי של הפלסטינים, שממילא מאכלסים אותה בהמוניהם. אך למרבה ההפתעה, את המתווה הזה מציע כיום גם נאסים ג'הוואן (45), בכיר בארגון הגג של האופוזיציה הירדנית.

הארגון שג'הוואן חבר בו הוצא אל מחוץ לחוק בירדן, ועל אחד ממנהיגיו הוטל עונש מוות בשל דברים שפרסם נגד בית המלוכה ההאשמי. כמו רבים מחבריו לדרך, גם ג'הוואן עזב את מולדתו מחשש שייאסר, וכיום הוא מתגורר באירופה. משם הוא משמיע את משנתו, הכוללת קביעה מאוד לא נוחה עבור עבדאללה: הפתרון היחיד לסוגיה הפלסטינית הוא הקמת מדינת פלסטין בשטחה של ירדן. "הפלסטינים הם 75 אחוזים מאוכלוסיית ירדן כיום", הוא מסביר בשיחה איתנו. "גם מי שמציגים את עצמם כירדנים שהגיעו לשם לפני 48' הם ממוצא פלסטיני. אף שהפלסטינים משלמים מס ונושאים בנטל, בית המלוכה ממשיך לקרוא להם 'פליטים' ומקפיד לציין שיש להם זכות לשוב לביתם בפלסטין".

ג'הוואן חוזר אל הסכם שנחתם בשנת 1919 בין חיים ויצמן לאמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז. "ההסכם הזה היה אמור לסיים את הסכסוך היהודי־ערבי, אך בסופו של דבר לא יצא לפועל, בגלל האינטרסים האזוריים של צרפת ובריטניה. לפי הסיכום בין ויצמן לפייסל, ירדן הייתה אמורה לקלוט את הערבים ששוכנים ממערב לנהר הירדן, ופלסטינה הייתה נשארת ליישוב היהודי. ההאשמים התנגדו למהלך. הם הקימו ממלכה פרטית, והעבירו את מוסדות הביטחון והשלטון לידי השבטים הבדוויים.

"היום ירדן היא מדינת אפרטהייד, שבה המיעוט שולט על הרוב הפלסטיני. ההאשמים מנצלים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני כדי להמשיך לגנוב כספים מהעם, מהמערב וממדינות המפרץ, בטענה שהממלכה צריכה לטפל בפליטים הפלסטינים. זה ממשל צבוע בעל אלף פרצופים, שכל עניינו לשמור על כס השלטון".

ג'הוואן, ששירת כטייס אף־16 בחיל האוויר הירדני, סבור שדווקא על רקע עליית הטרור האסלאמי העולמי והמלחמות המתמשכות בסוריה ובעיראק, האופציה של הקמת מדינה פלסטינית על אדמת ירדן הופכת רלוונטית מתמיד. "ירדן נמצאת במצב כלכלי קשה מאוד, והעם, שסובל מעוני ודלות, מתחיל לאבד את הסבלנות. העברת ההנהגה לידי האוכלוסייה הפלסטינית היא המוצא היחידי, אחרת נהיה בסכנה של השתלטות דאע"ש או קיצונים אחרים, שייעזרו בפליטים הסורים. המלך משתמש בארגוני הטרור כדי לגרום לישראל להגן על שלטונו; אנחנו הרי יודעים שבכירי אל־קאעידה ודאע"ש יצאו מתוך ירדן. צריך למהר ולמצוא פתרון למצב הנוכחי בירדן דרך הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, לפני שיהיה מאוחר".

פתרון כזה יהיה מקובל על הרשות הפלסטינית ועל חמאס, כתחליף למדינה ביהודה ושומרון ואפילו מערבה משם?
"מדובר בגופים צעירים, שיצטרכו לעבור מן העולם. חמאס הוא ארגון טרור שמוּנע מאינטרסים חיצוניים. הוא גרם לתושבי עזה רק מלחמה וסבל. אם הם יראו שבירדן מוקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, הם בוודאי יעדיפו להתגורר בה מאשר להישאר תחת שלטון חמאס. גם הערבים בגדה המערבית ישמחו לקבל דרכון ירדני וזכויות מלאות במדינה החדשה. מדינת פלסטין שאני רואה תחיה בשלום לצד ישראל. צריך רק שיתוף פעולה בין הצדדים, והבנה שהמשטר ההאשמי הוא האויב האמיתי של שני העמים".

ד"ר מיכאל הרצוג, לעומתו, אינו מאמין בהיתכנות של מציאות כזו. "מדברת עליה קבוצה מסוימת מאוד, שדעותיה נחשבות קיצוניות ובטח שלא משקפות את הרוב הירדני", הוא אומר. "מבחינת השלטונות בעמאן, האופציה שירדן תהפוך למולדת החלופית של העם הפלסטיני היא חלום בלהות. לא בכדי, אחד הסודות השמורים ביותר בממלכה ההאשמית הוא שיעור הפלסטינים החיים בה. בית המלוכה חושש מפני הרוב הפלסטיני, ויש מתח תמידי בין הירדנים ממוצא פלסטיני ובין הקבוצות האחרות. כל מי שחי בירדן ומכיר אותה מודע למתחים האלו.

"עם זאת, כרגע ירדן היא אחת המדינות היחידות באזור שממשיכות לתפקד. סוד שרידותו של המלך הוא היעדר כוח משמעותי שמתנגד למשטר, וגם הסיוע ממדינות ערב ומהמערב, כולל ישראל. מלכי ירדן מאז ומעולם היו אנוסים לתמרן בין לחצים סותרים. חוסיין שכלל זאת לכדי אמנות, ובנו עבדאללה הלך בעקבותיו. הוא הצליח להביא לפיצול בתנועת האחים המוסלמים, שניסתה לא פעם להוביל מהלכים נגד בית המלוכה, ונחשבת לאיום הגדול ביותר על שלטונו. בכל עימות פנימי שקשור לישראל - אם זה בעקבות חתימת הסכמי הגז והמים ואם זה על רקע הר הבית - המלך מאפשר לקיים הפגנות ולשחרר לחץ, אך לבסוף האינטרס הירדני הכללי גובר עליהן".

לפי ד"ר הרצוג, מי שמציב כעת איום ממשי על ירדן הוא דאע"ש. "ירדן היא אחת המדינות העיקריות שלוחמי המדינה האסלאמית יצאו מהן", אומר הרצוג. "2,500 ירדנים נלחמו בשורות הארגון הזה. העובדה שדאע"ש מפסיד עכשיו שטחים אסטרטגיים מדאיגה מאוד את המודיעין הירדני. החשש הוא שפעילי הארגון ישובו לירדן ויערערו בה את היציבות הפנימית".

האסיר המשוחרר חזר לטרור

לא בכדי טוען ג'הוואן שמובילי הטרור האסלאמי צמחו בירדן. דווקא המדינה המתונה יחסית, הפתוחה אל המערב, שימשה כר גידול לכמה ממחוללי הג'יהאד הקיצונים ביותר. סיפורו של אחד מהם, אבו־מוסעב א־זרקאווי, יכול להמחיש היטב את הסתירות הפנימיות, הלחצים החיצוניים, השסעים והמאבקים שבהם נתונה הממלכה.

בגיל צעיר היה א־זרקאווי נער מופרע וברוטלי, טיפוס בעל די־אן־איי של פושע זעיר. שוב ושוב הוא הסתבך עם רשויות החוק בגלל שימוש בסמים, גנבה ועברות אלימות. אלא שבאחת מתקופות המאסר שריצה החל אצלו תהליך התקרבות לדת, שעתיד לשנות את מסלול חייו ולהביא למותם של אינספור חפים מפשע. הוא פגש את חסידיו של השייח' הטרוריסט אבו־מוחמד אל־מקדסי, והושפע מהאידיאולוגיה הסלפית שלהם. עד מהרה הפך גם הוא למוסלמי אדוק, והחל ללבוש חולצות ארוכות כדי להסתיר את הקעקועים שעל גופו.

התחנה הבאה שלו הייתה אפגניסטן, שם חבר לג'יהאדיסטים שלחמו נגד ברית המועצות. באמצע שנות התשעים חזר לירדן, וכעבור זמן נעצר בחשד לקשירת קשר להפלת בית המלוכה והחלפתו במשטר דתי. יחד איתו ישב בכלא השייח' אל־מקדסי עצמו, שפיתח ועיצב את רעיון מדינת השריעה שאמורה לתפוס את מקום המשטרים הערביים הקיימים.

א־זרקאווי נידון ל־15 שנות מאסר, אך כעבור שבע שנים, ב־1999, זכה לחנינה. מי שחתם על ההוראה לשחררו היה המלך עבדאללה. זמן קצר לאחר מות אביו החליט המלך לחון אסירים רבים כמחווה לתנועת "האחים המוסלמים", כי האמין שכדאי לשמר את כוחה ומעמדה של התנועה הזו כגוף פוליטי אופוזיציוני מתון. בדיעבד התגלה שחרורו של א־זרקאווי כטעות היסטורית: בשנים הבאות הוא הפך לבכיר באל־קאעידה ולמנהיג השלוחה של הארגון בעיראק. על שמו נרשמו שרשרת פיגועי תופת בעיראק, שלושה פיגועים במלונות יוקרה בעמאן, וגם הקמה של הארגון "א־תוחיד", שמטרותיו המוצהרות הן הרג יהודים וכינון שלטון אסלאמי בירדן.

על מעמדו של א־זרקאווי בצמרת הטרור העולמי תעיד העובדה שארה"ב הבטיחה פרס של 25 מיליון דולר למי שיספק מידע מהימן על מקום מחבואו. ב־2006 מצא א־זרקאווי את מותו, כשחיל האוויר האמריקני הנחית על ביתו - סמוך לבעקובה שבעיראק - שתי פצצות במשקל רבע טון כל אחת.

את הזרעים האידיאולוגיים שטמן א־זרקאווי, ואת התשתית הטרוריסטית שהניח, לא היו האמריקנים מסוגלים למחות בפצצה או שתיים. מחליפו כמנהיג הג'יהאדיסטים בעיראק היה אבו־בכר אל־בגדדי, שבמהלך דרמטי נטש את אל־קאעידה והקים את ארגון "המדינה האסלאמית", המוכר גם כדאע"ש. יותר מעשור אחרי מותו של א־זרקאווי, העולם כולו עדיין סובל מנחת זרועם של ממשיכי דרכו.

העיתונאי ג'ובי ווריק, מחבר הספר "דגלים שחורים - העלייה של דאע"ש", פגש מקרוב גם את בכירי הסלפים הקיצונים של ירדן. "אני זוכר את אחד הראיונות שקיימתי עם מקורב של א־זרקאווי", הוא מספר. "כשנכנסתי לחדר הוא הסתכל עליי, חייך ואמר: 'אם היינו במקום אחר ולא בירדן, אתה היית אוצר בשבילי. הייתי הורג אותך, מצלם את זה ומפרסם ברשת, או שהייתי חוטף אותך ודורש תמורתך כופר'. אני זוכר את הפחד שטיפס בגבי, את תחושת המחנק. מבחינתו לא הייתי עיתונאי, אלא נציג של מדינת אויב. אחרי כמה דקות של מתח הריאיון התחיל וזרם, ואפילו הרגשתי בר־מזל שיש לי הזדמנות לשוחח עם אדם בעל אידיאולוגיה קיצונית ולהבין את השקפת עולמו לגבי המתרחש באזור. כשיצאנו משם, אני והצוות שלי, שחררנו אוויר וצחקנו על זה".

ד"ר חמדי מוראד, מומחה לאסלאם ולמדיניות, לא רואה בדאע"ש שום סיבה לצחוק. "האנשים האלו לא מייצגים את האסלאם", קובע מוראד, אדם דתי שמקפיד לפתוח את דבריו בשבח לאללה. "הם פושעים שמבצעים מעשי טרור נגד הדת, נגד האנושות ונגד ההיגיון".

פגשתי אותו לראשונה בכנס כלכלי שהתקיים בירדן לפני כשנתיים. מוראד התארח באולפנים הפתוחים שהוקמו במתחם הכנס, וניסה לפרש את טיב השיחות החשאיות שקיים שם שמעון פרס. כשניגשתי אליו והצגתי את עצמי כעיתונאי ישראלי הוא לא נסוג לאחור כמו אחרים, אלא שמח לדבר איתי. מאז אנחנו נמצאים בקשר רציף.

בשיחתנו עולה אחת הטראומות הגדולות שידעה ירדן בשנים האחרונות: הרצח האכזרי של הטייס מועאז אלכסאסבה, שהשתתף בתקיפת יעדי דאע"ש בעיראק. שוביו של אלכסאסבה העלו לרשת סרטונים המראים כיצד הם משפילים אותו, כולאים אותו בתוך כלוב, ומציתים אותו למוות. "מה שהם עשו מוכיח שהם לא בני דת האסלאם", אומר מוראד. "הדת שלנו אומרת שאם מוציאים מישהו להורג, צריך לעשות זאת בדרך אנושית ולא בדרך פושעת כמו שרפה. בנוסף לכך אומר האסלאם שאסור להרוג אסירים שמוחזקים בשבי. דאע"ש עשו פה שני פשעים בו זמנית".
 

גם צירופם של נערים רבים לארגון הוא בעיני מוראד הרמת יד נגד האסלאם. "דאע"ש מחפשים נערים חלשים, שלא מכירים את הדת, ומשכנעים אותם שהמדינה האסלאמית מנהלת מלחמת ג'יהאד בשם האל. אבל האמת היא שזה ג'יהאד בשם השטן, הפשע והטרור".

איך יכול האסלאם המתון להתמודד עם דרכי השכנוע של דאע"ש?
"זה כמו להילחם בשטן. לאסלאם המתון אין כוחות להתמודד עם התופעה הזאת".

לפי ווריק, דווקא פרשת הטייס הירדני הצליחה לעורר התנגדות נרחבת לארגון דאע"ש. ימים אחדים לפני נפילתו של אלכסאסבה בשבי עוד התקיימו בדרום ירדן הפגנות נגד הצטרפותה של הממלכה לכוחות הקואליציה המערבית שתקפו יעדים של המדינה האסלאמית. באופן חריג, המחאה הופנתה גם נגד המלך. אלא שבניגוד לבשאר אל־אסד, חוסני מובארכ ומועמר קדאפי, ששיגרו כוחות צבא לדכא את ההפגנות נגדם ובכך רק ליבו מרד של ממש, עבדאללה נהג באיפוק. "שרפת הטייס הירדני הייתה אירוע משנה מציאות מבחינת הירדנים", אומר ווריק. "אכזריות הוצאתו להורג וההשפלה התקשורתית שגרם דאע"ש לירדנים איחדו את כל הזרמים במדינה. בן לילה היה אפשר להרגיש את הכעס המשותף שמופנה כלפי ארגון המדינה האסלאמית. האירוע הקשה הזה השתיק גם את מי שגילו יחס סימפטי כלפי מטרות הארגון.

"אני חושב שהתמונות מסוריה ומעיראק דווקא מפחיתות את הסיכוי שזה יקרה גם בירדן", ממשיך ווריק. "הירדנים מעריכים את היציבות שהם חיים בה, למרות הקשיים. הם לא רוצים גורל דומה לזה של המדינות השכנות. אם ממש מתאמצים, אפשר לדמיין אולי מתקפת טרור גדולה במיוחד שתוכל לזעזע את עמאן ולהוביל לכאוס, לאלימות, למשבר כלכלי ולמחאה המונית. אבל אני לא חושב שירדן תהיה למדינה אסלאמית, או שתתחולל בה הפיכה צבאית. זרועות המודיעין והביטחון חזקות מספיק לשמור על המשטר".
 
המלך בשדה הקרב

במשך עשור ביקר ווריק פעמים רבות בירדן כדי לכתוב על המתרחש בממלכה. שליחותו העיתונאית הניבה לו שני פרסי פוליצר ושורת ראיונות עם מלך ירדן, ששוחח איתו על נושאים שברומו של המזרח התיכון, וגם על חייו האישיים.

"עבדאללה השני מצטייר בעיניי כאדם שסוחב על גבו את העולם כולו", אומר ווריק. "ניהול מדינה כמו ירדן, ובעיקר איזון הכוחות השונים מבית ומחוץ, הוא משימה לא פשוטה בכלל. הרבה פעמים האינטרסים של ירדן סותרים זה את זה. המלך צריך למשל לשמור על יחסי עבודה תקינים עם ממשלת נתניהו, ומצד שני להתמודד עם לחצים מצד האוכלוסייה הפלסטינית, שקוראת לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל".

איך התרשמת ממנו ברמה האישית?
"הוא אדם חביב ואנושי, חף מכל גינוני מלכות. הכבוד לא משחק אצלו תפקיד. למרות הלחצים הוא מקרין רוגע. הוא חכם מאוד ובעל השקפה ריאליסטית על העולם, על המזרח התיכון ועל האתגרים שעומדים בפני ארצו.

"השיחות בינינו תמיד התחילו בנושאים כמו כדורסל אמריקני, ספורט מוטורי ובמיוחד אופנועים, אחד מתחביביו. אחר כך היינו עוברים לפוליטיקה האמריקנית, וגם בה הוא גילה שליטה גבוהה. רק אחר כך עבדאללה היה מדבר על נושאים כמו איום הטרור. אני זוכר שפעם הוא היה נרגש מאוד, כשתיאר את הטרור הקיצוני שמתפשט כמו סרטן ופוגע בקהילה המוסלמית בעולם. מבחינתו דאע"ש גונב את האסלאם ומשבש אותו, ובכך הוא פוגע במוסלמים לא רק פיזית אלא מוסרית".
 

את נחישותו להילחם בארגוני הטרור ביקש עבדאללה לשדר גם באמצעות סרטון שהפיץ בית המלוכה - תיעוד מתוך אימון משותף של צבא ירדן עם כוחות אמריקניים. המלך נראה שם לבוש במדי הכוחות המיוחדים של ארצו, אוחז בנשק וממתין. כשמגיע הרגע הנכון, הוא מורה לחיילים לפתוח במתקפה, ומסתער בעצמו על המטרות. הסרטון הזה מצטרף לידיעות בלתי מבוססות שפורסמו בעבר ולפיהן המלך עצמו, כטייס מסוק קרב, הוביל מתקפה אווירית נגד ארגון דאע"ש. בית המלוכה הכחיש את השמועות ההן, תוך שמירה על עמימות מבצעית.

"בירדן יש טווח רחב של תרבויות, דעות והשקפות עולם. יש השפעה ניכרת של המערב, ומנגד יש קבוצות שבטיות גדולות", מוסיף ווריק. "באחת מנסיעותיי בדרום ירדן פגשתי אדם במראה מערבי שדיבר אנגלית במבטא אמריקני. שוחחנו על נושאים רבים, ואז עברנו לדבר על האסלאם ועל בית המלוכה. הופתעתי לגלות שמולי עומד קיצוני דתי שחושב שיש להחיל את בירדן את חוקי השריעה ולסיים את שלטון המונרכיה הלא לגיטימי.
 
"בין הפליטים הסורים שמציפים את המדינה תוכל למצוא אנשים שלחמו בעבר במסגרת קבוצות אסלאמיות קיצוניות, ומשוכנעים שארה"ב מסייעת לבשאר אל־אסד ושכל המלחמה שמתרחשת בסוריה היא מזימה אמריקנית. יש שחושבים שדאע"ש הוא בעצם פרויקט אמריקני, או אפילו מבצע של הסי־איי־אי. זה כמובן משפיע על ההתנהגות שלהם ומאתגר את בית המלוכה".

כסף תמורת סיפור

אחת הקריקטורות הפופולריות ברשתות החברתיות בימי האביב הערבי הציגה את מנהיגי ערב כאבני דומינו הנופלות בזו אחר זו. בקריקטורה, פרי עטו של טופן סלקוק, נראו שליטי תוניסיה, מצרים, לוב, סעודיה וסוריה. עבדאללה מלך ירדן בלט בהיעדרו. אז דאע"ש עדיין לא היה שחקן בזירה המזרח־תיכונית, וגם השלכות ההתקוממות נגד אסד היו מוגבלות לשטח סוריה. שש שנים אחר כך, רעשי המשנה של ההפיכות הערביות הולכים ומתפשטים, וירדן מתמודדת עם גל פליטים שעלול לשנות את פניה של הממלכה לתמיד.

לצד 7.5 מיליוני אזרחים "ותיקים", חיים כיום בירדן 1.5 מיליוני פליטים סורים, שמשפיעים על הכלכלה, על שיעורי הפשיעה, על התשתיות ועל המרקם החברתי. אחת ההשלכות הישירות של גל הפליטים היא זינוק בשיעורי האבטלה, שהגיעו בשנים האחרונות ל־30 אחוזים; הירדנים נאלצים להתחרות על מקומות עבודה מול הפליטים, שמרביתם צעירים שמוכנים לעשות הכול כדי להשיג קצת כסף.

לפני שנים אחדות ביקרתי בירדן כדי לראות מקרוב כיצד צובאים הסורים על גבולותיה. ירדני ששמו רוסאן סרחאן לקח אותי לעיר רמת'א, ושם פילסנו דרך במטע זיתים עד לגבעה גבוהה וקירחת. מראשה יכולנו לראות אותם: אזרחים שמיטלטליהם על גבם עושים את דרכם לירדן מהעיר דרעא, חלוצת העימותים מול הנשיא אסד. "הצבא מנסה לצמצם את הכניסה של הפליטים. בלילה אנחנו מתעוררים מקולות ירי", סיפר סרחאן.
 

ביקרתי גם במחנה הפליטי אל־זעתרי – שנחשב היום לעיר השלישית בגודלה בירדן, עם 100 אלף תושבים. אנשי צבא עמדו בדרכי הגישה למחנה כדי למנוע כניסה ויציאה באופן לא מבוקר, וכדי להתערב בהפגנות ובאירועים אלימים, אם יתפתחו כאלה. אמצעי האבטחה לא מנעו מעשרות ילדים לבושי סחבות ויחפים לחצות במהירות שדה חקלאי שנמצא מערבית לשער הכניסה, ולהבריח למשפחותיהם אוכל, סיגריות, כסף וגם סמים.

בתחנת אוטובוס ישנה המתינו כמה פליטים שגורלם שפר עליהם באופן יחסי: הם זכו באישורי עבודה או אישורי יציאה לטיפול רפואי. שיחת חולין עם אחד מהם התגלגלה מהר מאוד למשא ומתן על המזומנים שיקבל בתמורה לריאיון. "יש למשפחה שלי סיפור מיוחד: אבא שלי מת, אחותי נחטפה על ידי דאע"ש. כמה אתה מוכן לשלם כדי לדעת איך הגענו לפה?", שאל הנער. ה"טיקים" הבלתי נשלטים, קופצנות היתר והגירודים באמת היד העידו שהוא קרוב לוודאי מסומם.

"המשטר בירדן עדיין לא הפנים את ההשלכות ארוכות הטווח שיהיו לסורים על המדינה", אומר לנו השגריר לשעבר ד"ר ערן. "מרבית הפליטים לא יחזרו לבתיהם, כי אין להם לאן לחזור. גם אם יושג איזה הסדר בסוריה, יידרשו עוד שנים רבות עד שהמצב שם יתייצב. בינתיים נוצרו כבר אלפי זוגות 'מעורבים' של סורים וירדנים. החוק הירדני לא מכיר בנישואין שלהם, וילדיהם אינם נחשבים לאזרחים ירדנים, אבל בסופו של דבר המלך יצטרך להחליט איך לקלוט חלק מהמהגרים לתוך החברה המקומית".

"מאז 1948 ירדן קלטה כמה גלי הגירה של פליטים. הפלסטינים שהגיעו בימי מלחמת השחרור הפכו לירדנים שווי זכויות, ואילו אחיהם שהיגרו ב־1967 נקלטו גם הם במדינה, אבל מבחינה משפטית קיבלו מעמד מיוחד. לאחר מלחמת המפרץ הגיעו לממלכה ירדנים שחיו בעיראק, ועכשיו היא מתמודדת עם ההגירה הסורית. להערכתי ירדן תצטרך בסופו של דבר לקלוט את הגל הזה, ויהיו לכך משמעויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות".
 
בתחילה הצליחה ירדן לתחום את הפליטים לצפון המדינה, אבל מהר מאוד הם גלשו לעיר הבירה ודרומה משם. "רוב הפליטים הגיעו לערים, בעיקר לעמאן ולאירביד", אומר ד"ר ערן. "הם נקלטים בצורה לא מסודרת, מה שמוסיף כמובן לנטל הכלכלי על הממשל. וברגע שיש משבר כלכלי, מהר מאוד הוא הופך למשבר פוליטי, ואת זה המלך מנסה לעצור".

לדברי ערן, יציבות בית המלוכה הירדני היא גם אינטרס ישראלי. "יש שלוש אפשרויות באשר לעתידה של ירדן: או שהיא תיפול בידי דאע"ש והאסלאם הקיצוני, או שהיא תהפוך למדינה פלסטינית, או שהמשטר הנוכחי יישאר. האלטרנטיבה הראשונה כמובן אינה באה בחשבון מבחינת ישראל. היו ממשלות שהשתעשעו באלטרנטיבה השנייה, אבל מהר מאוד השתכנעו שהיא לא כל כך ישימה. לכן ישראל תמיד האמינה שהמשטר הנוכחי והמצב הנוכחי הם הרצויים, ובהתאם לכך נהגה".

"גם המשטר הירדני מבין שהוא חייב את ישראל כדי לשרוד. עם כל הכבוד לבעיה הפלסטינית, מצוקת המים היא בעיה מהותית יותר לירדן. אין לה כל אלטרנטיבה מלבד אספקת המים הישראלית. כל חלופה אחרת אינה כדאית עבורה, כך שהתלות שלה בישראל מוחלטת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg