ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

אזעקת אמת: חושבים שאתם מחוסנים מפני פייק-ניוז? תחשבו שוב

קל מאוד לטפטף לנו מידע חסר בסיס – בחדשות וברשתות החברתיות. כעת מתברר שגם קשה מאוד למחוק את הפייק-ניוז הזה אחרי שנקלט, ושזרם העדכונים והמבזקים עלול בקרוב לגרום למוחנו לאבד את יכולת ההבחנה בין עובדות מבוססות לשמועות מופרכות

9,000 תומכים נלהבים התקבצו בפברואר האחרון בהאנגר אדיר ממדים בעיר מלבורן שבפלורידה, כדי לשמוע את הנשיא הטרי של ארה"ב נואם במלאת חודש לכניסתו לתפקיד. כמו במסע הבחירות, גם בעצרת הזו גייס טראמפ את מיטב הרטוריקה שלו כדי להתייחס לסוגיית הזרים והפליטים. הוא החל למנות את אירועי הטרור שפקדו את אירופה לאחרונה, וכשביקש מהקהל המשולהב להסתכל "על מה שקרה בגרמניה", הקהל הנהן.
 
כשהמשיך עם "תסתכלו על מה שקרה אתמול בלילה בשבדיה, שבדיה!", פורש ידיים בתדהמה, חדי האוזן התקשו קלות. "מי היה מאמין לזה? שבדיה! הם לקחו מהגרים במספרים גדולים ויש להם עכשיו בעיות שהם לא שיערו שיהיו להם", אמר טראמפ בטון מזועזע, והמשיך היישר לפיגוע בניס שבצרפת. בשגרירות שבדיה שפשפו עיניים ואצו לבדוק האם במקרה התרחש במולדת הסקנדינבית אירוע טרור שהצליח לחמוק תחת הרדאר.

טראמפ, שרק יום קודם כינה את התקשורת "אויבת העם האמריקאי" והשתמש כלפיה בכל אחת מהטיות המילה "שקר" במסע הבחירות ואחריו, דיבר על פיגוע שלא היה מעולם.

עבור הרשתות החברתיות זו הייתה כמובן הרמה להנחתה. הטוויטר געש, ההשתתפות בצער משפחות-הקורבנות-שלא-היו הפכה ויראלית, דף הוראות פיקטיבי להרכבת "חומת הפרדה מתוצרת איקאה" שותף ללא הרף, ושונאי טראמפ ראו באפיזודה שעת כושר להצלפה גורפת. יותר מכול עלה לכותרות הצירוף החבוט שהנשיא עצמו נוהג לעשות בו שימוש באופן תדיר: "פייק ניוז". ממשלת שבדיה הזועמת ביקשה הבהרה מיידית, ומרגוט וולסטרום, שרת החוץ השבדית ואשת שמאל שידועה בחוסר חיבתה לנשיא האמריקאי, מיהרה להזכיר ש"בשנת 2016 בחר מילון אוקספורד במונח 'פוסט-אמת' למילת השנה שלו".

המילון, שב-2015 בחר באימוג'י (צוחק עם דמעות) כמילת השנה שלו, חזר בשנה שלאחר מכן לעולם המילים, והעניק את התואר ל"פוסט-אמת" – ביטוי המסמל מצב שבו לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת קהל מאשר לפניות לרגש ולאמונה האישית. מחברי המילון הוסיפו כי במהלך 2016 חלה עלייה של 2,000 אחוזים בשימוש בצירוף הזה. מילון מקווארי האוסטרלי מצדו, בחר לו את ה"פייק ניוז" - ידיעות מפוברקות שנועדו להביא לתנועת גולשים או להניע מהלכים פוליטיים, חברתיים ואחרים. הוועדה נימקה את הבחירה בכך שבשנת 2016 היה הביטוי מדובר מאוד באוסטרליה ובעולם כולו, והסבירה שהוא "לוכד אבולוציה מעניינת ביצירת תוכן מטעה כדרך להוביל אנשים בכיוון מסוים".

אם נחזור לאפיזודה המביכה ההיא במלבורן, לכאורה לא קרה דבר. אף שערה מבלוריתו של טראמפ לא זעה בעקבות הסערה שפרצה. באופן אירוני, נשיא ארה"ב נפל במלכודת הפייק-ניוז שהוא עצמו מזהיר ממנו חדשים לבקרים: הוא מיהר להאשים כתבה ששודרה בפוקס ניוז, ומלאי הלייקים גדש את חשבון הטוויטר שלו כהרגלו. אלא שזה יכול היה להסתיים אחרת. ההיסטוריה מוכיחה שאת השפעתן של ידיעות כוזבות לא תמיד קל למחוק.
 

  
המקרה של נלסון מנדלה הוא אולי הדוגמה המטרידה ביותר. בשנת 1991 ראה אור בארה"ב ספר שטען כי מנדלה נפטר זמן לא רב אחרי צאתו מבית הכלא ביוהנסבורג. בשנות האלפיים כבר החלו גולשים להעלות את זכרו של פעיל הזכויות הדרום-אפריקני כמי שמת בין כותלי הכלא בשנות השמונים על מזבח מלחמתו לחירות. יש שאפילו נשבעו שהם זוכרים את הלווייתו. העובדה שמנדלה עוד היה חי, לא הפריעה להם להספיד אותו. למעשה, גם ג'ורג' בוש הבן דיבר באחד מנאומיו על מנדלה כמנוח. כיוון שמדובר במקרה קיצוני כל כך של זיכרון קולקטיבי מאירוע שלא היה, הוענק לתופעות מעין אלה השם "אפקט מנדלה".

את העובדה שהזיכרון שלנו מוטה בקלות בנסיבות שונות, המדע מכיר מזמן, אלא שכיום עומדים המומחים מול תופעה חדשה שבאה לעולם בעידן ריבוי מקורות האינפורמציה וזמינותם. לפני שבועות אחדים התפרסם בכתב-העת המדעי הוותיק נייצ'ר מאמר שכותרתו "העבר ששותף ולא היה". מחברי המאמר דנו בשאלה איך ערוצי התקשורת, הרשתות החברתיות והפייק-ניוז משנים את מה שעומד להפוך להיות ההיסטוריה האישית והציבורית שלנו. "אנשים חולקים זיכרונות במגוון דרכים כמו פייסבוק ואינסטגרם, והגבול בין חוויה פרטית לזיכרונות קולקטיביים מיטשטש", הסביר הפסיכולוג דניאל שכטר מאוניברסיטת הרווארד. "להתפתחות של מידע כוזב שרץ ברשת, כמו שראינו לאחרונה באתרי פייק ניוז שונים, יש פוטנציאל לעוות את הזיכרון הפרטי או הקולקטיבי בדרכים מטרידות".

כוחה של הרשת בייצור עובדות הומחש בחודש מארס השנה, כאשר בפייסבוק נפוצה ידיעה שלפיה רואן אטקינסון ("מיסטר בין") נטל את חייו בידיו. למרות שאף אחד מערוצי התקשורת הגדולים לא העלה דיווח כזה, הידיעה הפכה ויראלית: רבים שוכנעו שהאיש המצחיק בעל אלף הפרצופים נכנע למלנכוליה, מיליון לייקים נוספו לדף האמן של אטקינסון, והמונים חלקו ברשת את רגשותיהם על לכתו בטרם עת. אף שאטקינסון הוכרז כמת גם ביולי 2016 (ועדיין נשאר בחיים), מספידיו לא למדו לקח, וגם לאחר שהתברר מעבר לכל ספק כי השחקן חי ונושם, יש שעדיין לא בטוחים לגבי העובדה הזו.

פסיכולוגים ואנשי מחקר בוחנים בשנים האחרונות את תהליכי היצירה של זיכרונות קולקטיביים, כדי להבין מה גורם להם להיות פגיעים כל כך לעיוותים ולהטיות. דבר אחד ברור כבר בשלב זה: הרשתות החברתיות מעצבות באופן דרמטי את הזיכרון של המשתמשים בהן, וצריך מעט מאוד כדי שאנשים יישרו קו עם העובדות המוסכמות על הרוב - גם אם הן שגויות מהיסוד.

המאמר בנייצ'ר מתעכב לא מעט על כמה פרויקטים שנעשו בשנים האחרונות במעבדתו של פרופ' ידין דוּדאי ממכון ויצמן למדע. דודאי, חוקר מוח וזיכרון בעל שם עולמי, היה בשנות השבעים חלק מצוות המחקר שעשה היסטוריה וגילה מוטציה שפוגעת בזיכרון של זבוב התסיסה, חיית השעשועים של חוקרי התורשה דאז. דודאי וחבריו במכון הטכנולוגי בקליפורניה פרצו בכך תחום נרחב וחדש בביולוגיה: נוירו-גנטיקה, חקר מערכת העצבים וההתנהגות באמצעות הפרעות גנטיות. גם בעבודתו בארץ וגם באוניברסיטת ניו-יורק, מתמקד היום דודאי בין השאר בהבנת האופן שבו נוצרים זיכרונות במוח, כיצד הם משתמרים, ומה התנאים המאפשרים להם להשתנות לאחר שנוצרו.
  

  
אחד הניסויים הדרמטיים שערך דודאי בקבוצת המחקר שלו בארץ, יחד עם ד"ר מיכה אדלסון, בדק את השפעת הסביבה החברתית על עיצוב זיכרונות, והוסיף לזה טוויסט. במסגרת הניסוי חולקו שלושים מתנדבים לקבוצות של חמישה, וצפו בסרט דוקומנטרי שעסק במשטרת ההגירה. הם לא הונחו לזכור פרט מסוים, אלא רק קיבלו את הרושם שהניסוי קשור בהשפעת סרטים על המוח וההתנהגות. כעבור כמה ימים שבו המשתתפים למעבדה, וענו על שאלון ממוחשב שבחן את זיכרונם באשר לפרטים שהופיעו בסרט. הם גם נדרשו לציין, בעזרת סקאלה שהופיעה על הצג, את מידת הביטחון שלהם לגבי כל תשובה. שיעור התשובות הנכונות של הנסיינים היה גבוה מאוד, כמו גם הרגשת הביטחון שלהם במענה שנתנו.

בשלב הבא צפה כל משתתף לבדו במסך מחשב שהראה לו לכאורה את התשובות שענו חבריו לקבוצה, תחת תמונותיהם. חלק גדול מן התשובות שהוצגו היו שגויות, וניתנו באדיבות עורכי המחקר, ללא כל קשר לתשובות האמיתיות שענו החברים. בהמשך נשלחו הנסיינים למבחן חוזר, והפעם שינה כל אחד מהם למעלה משני שלישים מהתשובות שלו ובחר בגרסה הפיקטיבית של חבריו, על אף שהביע קודם ביטחון מלא בידיעותיו.

עד כאן ניסוי קלאסי בלחץ חברתי והשפעתו על האדם, אלא שדודאי בדק דבר נוסף: האם באמת השתנה הזיכרון של הנסיין בעקבות ההטעיה? "אנחנו קוראים למה שאירע כאן תהליך של קונפורמיות, יישור קו עם הרוב. אבל זה לא מסתיים בכך", מסביר לי פרופ' דודאי כשאנחנו ישובים במשרדו במכון. "תוך כדי התהליך של הניסוי, דימינו באמצעות סריקה מגנטית את פעילות מוחם של הנסיינים. בהמשך סיפרנו למשתתפים שמה שהם ראו קודם, התשובות המוטעות, זו הונאה מכוונת שלנו. הסברנו ש'סיבנו' אותם, ואלה לא התשובות שהמשתתפים האחרים ענו. אחר כך הצגנו שוב את השאלות – ולהזכירך, הביטחון שלהם במענה בפעם הראשונה היה מלא - ועדיין מחצית ממה שהם ענו נשאר שגוי. כתוצאה מהלחץ של החברה נטבע בהם זיכרון, אבל נותר שגוי גם כשהלחץ הוסר.

"אנחנו יודעים היום שלחץ חברתי, לדאבוננו, הוא דרך יוצאת מן הכלל לשנות את דעותיהם של אנשים. החידוש בניסוי שלנו, שלא נעשה בעבר בוורסיות אחרות, הוא שמצאנו את מנגנוני המוח שגורמים לאנשים להטמיע מידע שהם ידעו שהוא לא נכון, ולאמץ אותו כמידע שלהם. כלומר, אלה מנגנונים שמאפשרים לזיכרון שלי להפוך להיות זיכרון של אחרים. הראינו שעל ידי הלחץ החברתי אפשר לא רק לשנות דעה או זיכרון, אלא גם ליצור שינוי לטווח הרחוק; גם אחרי שהלחץ יֵרד, וגם אחרי שיעברו כמה ימים, הזיכרון עדיין יישאר שגוי".

שני מנגנונים במוח, מצאו החוקרים, מעורבים בתהליך שקרה כאן. אחד מהם הוא האיבר המרכזי שמשתתף ברכישת זיכרונות ובאפסונם – ההיפוקמפוס. המנגנון השני הוא אזור קטן אחר במוח, שקשור בהיבטים הרגשיים והחברתיים, וקרוי אמיגדלה. כאשר הם מופעלים בו זמנית, כלומר כשהאדם יוצר זיכרון ותוך כדי כך מקבל מידע מאנשים שהוא חש אליהם רגש כלשהו - הערכה, חיבה, אהבה, שנאה, או אפילו היכרות מסוימת - הזיכרון יוטמע ויסיט את המידע שהיה באמתחתו קודם.
 

"הבשורה הטובה היא שראינו שחלק מהמידע אכן מתעוות לתמיד, אבל חלק אחר שנכנס למוח בגלל לחץ חברתי, עדיין מסוגל לחזור לקדמותו", אומר דודאי. "מדוע? כי יש בקדמת המוח מנגנון שמסוגל ללכת ולומר 'היי, מה שלמדתם עכשיו זה לא נכון, קבלו ביטול'. המוח משחק תפקיד כפול ודואג גם לאיזון.

"אפשר להסביר מבחינה אבולוציונית איך המנגנונים האלה התפתחו בעבר מטעמי הישרדות. בן-אדם הוא חיה חברתית. כבר בתקופה הפרה-היסטורית, כשקהילת אנשים קטנה חיה ביחד והייתה צריכה מידע על סביבתה – מה הסיכונים, איפה יש מזון, מתי צריך ללכת מפה - היה יתרון גדול בהנחה שדעת הרוב מבוססת יותר מדעת היחיד, כי הוא עלול לטעות. אם מתוך 50 איש, 48 אומרים 'זה לא פה, זה שם', יש סיכוי סביר שכדאי להקשיב להם. כך שהתפתחותו של מנגנון שבו המוח יודע לשים לב לדעת הרוב, גם כאשר הוא עצמו חושב אחרת, היא תהליך מובן. התפתחות של מנגנון שמאפשר לי בכל זאת לחשוב אחרת חשובה גם היא, כי לפעמים הרוב מנסה לפגוע בך. האיזון בין התועלת שיביא כל אחד מהכיוונים הללו הוא משחק עדין מאוד".

רק שהיום אנחנו כבר לא חיים בקהילות קטנות, אלא מוצפים במידע ויראלי מהמוני אנשים.
"נכון. בשנים האחרונות קרה משהו בגלל ריבוי ספקי האינפורמציה. ראשית, העולם הפך לכפר גלובלי אחד גדול. אם פעם חיית במשפחה קטנה ופיתחת הערכת אמון ויכולת אבחנה - למי כדאי להקשיב ולמי לא, מי אמין ומי שקרן - היום האוכלוסייה שמקיפה אותנו היא של מיליארדים. זרם המידע, שבעבר נע בין עשרות אנשים או מקסימום מאות, לא מאפשר היום לבחון את ספק האינפורמציה שלך, את המבועים שלך. חלק גדול ממה שאני צורך יכול להיות פייק.

"כשאת קוראת טוקבקים, אין לך מושג כמה מהם נכתבים על ידי אנשים שרוצים להגיב לכתבה באמת, וכמה מהם גויסו על ידי משרדים במטרה לקדם מוצר או להכפיש אותו. את אפילו לא יודעת אם המקורות שלך הם אנושיים או ממוחשבים, ואולי בכלל יושב אדם אחד שמכפיל את כוחו פי אלף תחת השמות 'הלוחש מבגדד' או סתם 'רינה'. המנגנונים שכל כך סייעו לנו, הופכים לנו לרועץ. פעם ידעת מיהם זקני השבט ובעלי הניסיון, כך שיכולת להעריך את המשקל של האינפורמציה שהם נותנים לך. היום את כבר לא יכולה. המוח השתגע.

"את מצוידת במנגנון מאזן, אבל הוא לא התכונן למבול הנורא של מידע בלתי בדיק שניתך עליו, ולכן בחלק מהמקרים המוח רוכש את המידע ללא יכולת להעריך את טיבו. הוא לא נועד להתמודד עם מצב שבו כל חלקיק שנייה יש 'ביפ' שמבשר על עדכון חדש. אדם שחי לפני אלפי שנים, או מאות שנים, כמה פיסות מידע חדשות הגיעו אליו ביום? אם במאה ה-18 סיפרו שהרברט ראה תולעת בתפוח אדמה בשדות, זו הייתה פיסת מידע בלתי רגילה בחשיבותה, והיא הגיעה אחת לשבוע ללא כל צלצול של 'ברייקינג ניוז'. היום המוח הלום משטף האינפורמציה, ולכן רגישותו להערכת המציאות נמוכה מאוד. המנגנונים שבעבר שירתו אותו לא יכולים היום לברור את התבן מן הבר, ומספקים בסיס נוח לנפילה במלכודת הפייק ניוז".

בשנה שעברה בחנה פסיכולוגית אמריקאית בשם אלין קומן מאוניברסיטת פרינסטון כיצד מבנה הרשתות החברתיות משפיע על יצירת זיכרונות קולקטיביים בקבוצות גדולות. החוקרים אספו 140 משתתפים מהאוניברסיטה, חילקו אותם לקבוצות של עשרה, ונתנו להם אינפורמציה מפורטת על ארבעה מתנדבים פיקטיביים ב"חיל השלום".
 

אחר כך התבקשו הנסיינים להיזכר בכמה שיותר אינפורמציה בעצמם. בשלב הבא הם לקחו חלק בשלוש שיחות צ'אט עם חבריהם לקבוצה המצומצמת, ונזכרו יחד בפרטי ה"חיילים". בשלב השלישי הם נשאלו שוב, כל אחד בפני עצמו, על העובדות הזכורות להם. אפשר לשער כבר מה הראו התוצאות: החוקרים מצאו שעל אף שהקבוצה כולה החזיקה באותו סט כללי של אינפורמציה, השיח הפנימי הניב נראטיב שונה בין תתי-הקבוצות השונות. 

מחקרים שנעשו ברחבי העולם מראים שכך קורה גם במציאות שרוחשת מחוץ למעבדה. פלסטינים החיים משני צדי הקו הירוק, והופרדו במהלך מלחמת השחרור, מחזיקים בגרסאות שונות לגמרי לגבי העבר שלהם, למרות השורשים הזהים לכאורה. דבר דומה קרה גם אחרי נפילת חומת ברלין: אנשי מזרח העיר ואנשי החלק המערבי שלה מספקים תיאורים שונים לאותם אירועים. הסיבה נעוצה בזה שכל אירוע או חוויה ש"מתאפסנים" בזיכרון - בין אם זו מתקפת טרור שמופיעה מולך על המרקע ובין אם, להבדיל, יום חתונתך - עוברים עריכה שוב ושוב בחסות מנגנוני המוח שלנו. לכן לא פלא ששיח על אירוע חדשותי שהתרחש ביום ראשון וסוחף מיד את הרשתות החברתיות, מתרחק מאוד מהמקור בסופו של אותו שבוע.

"אנחנו במעבדה היינו שותפים למציאת מנגנון נוסף שמשנה את האינפורמציה", אומר דודאי. "יש לך ודאי זיכרונות חווייתיים שסיפרת הלוך ושוב למשפחתך ולמכרייך. אם אשאל עד כמה את בטוחה בהם, אני מניח שרמת הביטחון שלך היא גבוהה מאוד. אנשים חושבים שאם הם מספרים סיפור שמסומן אצלם על סקאלת רמת הביטחון כ'מאה אחוז', הם מתארים את מה שאירע בפועל. אבל למעשה, בכל פעם שאת שולפת מידע על עצמך מהטווח הרחוק, כשתכניסי אותו חזרה למאגר שלך, המידע ישתנה.

"אם אני מאפסן עכשיו זיכרון שלך יושבת כאן בחדר ליד שולחן ומקשיבה, ונניח שאנחנו ניפגש עוד שלושה ימים במקום אחר, הזיכרון שלי ממך יצטרך לקחת את המידע החדש ולשלב אותו במה שיש לי עלייך. בעשותו כך, הוא ישנה את המידע הישן. יש לזה סיבה: מידע צריך להתעדכן. אם אני אזכור באותו אופן שזכרתי מלפני שלושים שנה, בלי לעדכן את התנאים המשתנים, זו בעיה. ישנה אפילו פתולוגיה, בעיה במוח שנקראת קונפבולציה - תהליך שבו בני אדם נזכרים במה שקרה בעבר אבל מעתיקים אותו בטעות להווה, ופועלים עליו כאילו הוא קורה עכשיו".

כל מה שאתה אומר מטריד מאוד, כי כל מערכות הצדק והחיים שלנו מושתתות על הזיכרון - עדי תביעה והגנה, תקשורת בין אנשים, מה שאנחנו חושבים שהוא ההיסטוריה שלנו ובהתאם בונים את העמדות הפוליטיות שלנו.
"לא סתם התורה אמרה 'על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר'. אי אפשר על סמך עד אחד וזיכרונו לעשות דבר. לא פעם הרציתי בהשתלמויות שופטים, ואני לא מקנא בהם על ההחלטות שהם צריכים לקבל במצבים קשים של מילה מול מילה, למשל במקרים של תקיפה מינית. הנושא של זיכרון מוטעה או מוטה - תלוי מה מקורו - הוא חשוב בפוליטיקה, בחיי משפחה, בחיי היומיום, בעמדות ובאמונות שלנו. בקורס 'מבוא לזיכרון' שאני מעביר, אני מקריא למשתתפים רשימה ובה מילים כמו דלת, חלון, וילון, כיסא, טלוויזיה. אחרי כמה שניות אני שואל האם הייתה שם המילה ספה.
 

   
"את יודעת כמה אנשים יגידו שהייתה ספה? 70 אחוזים לפחות מהקהל ישיבו בוודאות מוחלטת שהיו ברשימה מילים שלא נכללו בה מעולם. זה מדהים. אני עושה את זה לשופטים, אנשים נבונים שרוצים לעשות מלאכתם נאמנה, והם נופלים באותו פח. עכשיו תחשבי על אדם שנחקר במשטרה, ובניגוד לסטודנטים שלי הוא נמצא בלחץ רב. שואלים אותו בפעם השישים אותה שאלה, והוא מוסר מידע. למה שאני אאמין למידע הזה יותר מאשר לעדות שהוא נתן בפעם הראשונה?

"התהליך הזה, של מידע שמשתנה מעצמו, מובנה במוח שלנו. המוח לא בנוי לאגור אינפורמציה מדויקת מאוד, מלבד כמה דברים מוגדרים. לא מעורבת כאן כוונה רעה, ולכן אנשים יכולים להישאר עם תחושה שהיה פיגוע בשבדיה, או שמנדלה מת בכלאו".

מבחינה אבולוציונית, איזה יתרון יש למנגנון מוחי שגורם לנו לא לדייק, ולהטמיע זיכרונות לא נכונים?
"נדמה את זה למצב שבו אני קונה מחשב, משלם הרבה מאוד כסף, כותב עליו טקסט בהתרגשות, קם למחרת ורואה שהטקסט ששמור הוא לא מה שכתבתי, הוא מלא שגיאות. אני מניח שהיית מצפה ממני לבוא בתלונות ליצרן. במקרה של המוח, בעקבות חקר המנגנונים ומערכות הזיכרון אנחנו מבינים שהעמעום הזה הוא מחיר שאנחנו משלמים על היכולת שלנו לדמיין.

"לבני אדם יש יתרון גם על הפרימטים הכי מפותחים, וזו העובדה שאנחנו יכולים לבנות במוח תרחיש. כמו שאנחנו נוסעים במרחב המנטלי לעבר, אנחנו מסוגלים לעשות אותו דבר בדמיון לעתיד. אני לא מדבר על לחזות את העתיד, אלא על המחשבה שלך לגבי מה שיקרה ברגע שתעזבי את החדר. את אומרת לעצמך 'עוד מעט אני הולכת מפה לרכב שלי, ובשביל זה אני צריכה לרדת למטה, ואז לצעוד לכיכר, ואז לפתוח את הרכב' וכו' וכו'. זה תרחיש דמיוני של עתיד, סימולציה של מה אני הולך לעשות עכשיו.

"עכשיו תשאלי את עצמך מה היה קורה אילו היו לך רק יחידות זיכרון מדויקות לחלוטין. התשובה היא שלא היית יכולה לצאת מהתבנית, ולחיות במציאות שבה הפרטים שונים מעט. עדיפה מערכת שיש לה גמישות. את לא צריכה לדעת שיש צעידה של ארבעה מטרים ו-22 סנטימטרים בדיוק בין החדר שלי לכניסה. זה היתרון, והמחיר שאנחנו משלמים הוא מחיר הזיכרון האפיזודי. יכול להיות שכל המערכת הזאת לא תוכננה בכלל לזכור את עברנו, אלא רק לדעת מה הפרוצדורות כדי להגיב בצורה כלשהי למה שמחכה לי בהמשך".

בתוך שיחה קולחת, עמוסת דוגמאות מספרות יפה, פסיכולוגיה, היסטוריה ועיתונות – הוא עצמו החל את דרכו כעיתונאי – מזכיר לי דודאי את המקרה המצער של סולומון שרשבסקי, שממחיש את יתרונה וחיוניותה של השכחה. האיש עבד ככתב בעיתון סובייטי. יום אחד הבחין עורכו כי שרשבסקי כלל לא רושם לעצמו פרטים לצורך כתבותיו. למעשה, בעקבות הערתו של העורך, התפלא הצעיר המגושם על כך שאחרים זקוקים לרשימות כאלה: הוא עצמו פשוט זכר הכול. העורך הפגיש בינו לבין הנוירופסיכולוג הדגול אלכסנדר לוריא, והקשר ההדוק בין השניים, שנמשך שלושים שנה, תואר בהרחבה בספרו המרתק של האחרון "מוחו של האיש שלא שכח דבר".
 

שרשבסקי התגלה כבור סוד שלא מאבד מיקרו-טיפה. נוסחאות, רשימות, מספרים, שירים, שפות, ידיעות עיתונאיות, ספרי בישול - הכול ללא הגבלה וללא דעיכה. אחרי שנים של טלטלות מקצועיות, החל שרשבסקי לעמוד על הבמה ולהפגין מול קהל מופתע את כישרונו הנדיר כ"מנמוניסט", זוכר-כול. אלא שעם השנים התעצם המטען של הזיכרונות שלא כבו, והם עשו שמות בשרשבסקי, שלמרות משקלו המנטלי העודף היה בעל מנת משכל ממוצעת לגמרי. הוא הפך מבולבל וכבד תגובה, והפסיק לקרוא כיוון שכל מילה העמיסה את הקלט החושי שלו והתישה את מוחו.

בשנת 2006 זכתה התופעה הזו לשם – היפרתימזיה. אפשר לספור על אצבעות הידיים את המקרים שאובחנו, ולכן למדע עדיין קשה להסביר אותה. אמריקאית בשם ג'יל פרייס עלתה לכותרות כמי שבוודאות לוקה בהיפרתימזיה. ב-2008 היא הופיעה ברשת איי-בי-סי והפגינה יכולת לזכור פרטים כמו מתי שודר הפרק בסדרה "דאלאס" שבו מגלים מי רצח את ג'יי-אר, ומה היה מזג האוויר באותו היום, אי שם בשנות השמונים. בספר ששמו "האישה שזכרה הכול" סיפרה פרייס כמה קשים החיים כאשר חוויית הזיכרון מלווה באותה עוצמת רגשות שהתעוררה בזמן האירוע עצמו. הכישרון הנדיר שלה, התוודתה, מכניס אותה לרכבת הרים רגשית, ומשתק את חייה.

"את זוכרת את פונס הזכרן מהסיפור היפהפה של חורחה לואיס בורחס?", אומר דודאי. "פונס נופל מסוס, ומאותו רגע הוא מתחיל לזכור כל פרט ופרט, כולל צורתם המדויקת של העננים שראה. כתוצאה מכך הוא מתמודד עם קשיים רבים. הוא לא יכול לייצר הכללות, כי כדי להכליל צריך להתעלם מפרטים מסוימים, להשמיט חלק מהתמונה. גם שרשבסקי, אם היית שואלת אותו 'איך הלכת לעבודה היום', הוא היה מתחיל לספר לך על צורת המדרכה, על האבן שהייתה ליד העץ ועל הציפור למעלה. שפע הפרטים וחוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל וליצור הכללות, דנו אותו לחיי אומללות, כי אי אפשר להתנהל כך בעולם.

"אני מאמין שחלק נכבד ממה שאנחנו כביכול 'לוקים' בו - רכישת זיכרונות של אחרים, או נהייה עדרית אחר הרוב - הוא צד אחד של המטבע, כשהצד השני היא גמישות הזיכרון שחיונית לחיינו. הרעיון היה לאפשר לנו לחיות באופן מיטבי. אלא שהרשת הרועשת, והמכשיר הזה כאן שאני בודק בו כל שנייה מה קורה, גורמים למערכות שלי לטבוע. מנגנוני הבקרה לא עובדים".

האם המחקר היום כבר יכול לתת תמונה של השפעת ההצפה הזאת על המוח? האם המוח מתנוון כיוון שאנחנו משתמשים פחות ביכולות הזיכרון שלנו, כמו קיבה שמתכווצת בגלל מיעוט מזון שנכנס אליה?
"כרגע אין לנו יכולת להגיד מה קורה למוח, מסיבה פשוטה - לא עברו מספיק שנים. בן כמה האייפון הראשון? בן עשר בסך הכול. מעבר לכך, זה לא נכון לבוא ולומר שאנחנו פוגמים ביכולות שלנו. אצל אפלטון יש סיפור יפה על אחד מאלי מצרים, שבא לפרעה וסיפר לו שהמציאו את הכתב. פרעה אמר לו 'אל תספר את זה, כי מעכשיו האנשים לא יצטרכו לזכור, והזיכרון יאבד'. זה לא קרה, הזיכרון לא אבד, הוא רק השתנה. גם נכדיי, שנולדו לתוך עולם שבו הסמארטפון קיים, רכשו מיומנויות אחרות. אם אני משתייך לדור המדבר ביחס לטכנולוגיה הזאת, הם יסתגלו לשינוי תוך חלקיקי שנייה.

"חוקר מוח בשם פרופ' אמיר עמדי ערך סדרת ניסויים על אנשים שהתעוורו, ובדק מה קורה ל'מוח הראייה' שלהם. הוא הראה שאזור אחר במוחם גדל בצורה משמעותית, והם מסוגלים לקלוט יותר מידע קולי ומישושי. יש הרבה עבודות על מה קורה כשמשתנה למשל תחושת המגע בגלל היעדר איברים. אצל אנשים שעברו קטיעה נוצר שינוי במיפוי של המוח שמיוחס לאיבר החסר, והם מקבלים בתמורה יכולת אחרת. אני מאמין שגם ילידי הדור הזה מפתחים מערכות קוגניטיביות וזיכרון מסוג אחר. אני מוכן להמר שאזור המוח שבו מיוצגות הבהונות גדול יותר אצל הנוער, שמשתמש בהן במיומנות שאין לתאר. כל עוד נדע איך המערכת עובדת, עם מה היא מתמודדת וכמה היא קלה לשינוי והטיה, נהיה אחראים יותר במתן משקל נכון למידע שעומד לפנינו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg