"אפשר לומר שמשהו בי נסדק כששלושת הנערים נחטפו"
לפני שלוש שנים יצאו גיל-עד שער ונפתלי פרנקל משערי "מקור חיים", ויחד עם איל יפרח נחטפו ונרצחו בפיגוע שהרעיד את ישראל. מאז פקד ראש הישיבה, הרב דוב זינגר, את הלוויותיהם של עוד שלושה מבוגריו. למרות תהומות הכאב הוא מוצא בכל משבר הזדמנות לצמיחה
“אני לא רוצה להיות מזוהה רק עם שכול. יש לנו גם הרבה שמחות והרבה חיים", אומר הרב דוב זינגר. "השכול באופן טבעי מושך יותר תשומת לב, אבל צריך לזכור את החיים. ללמוד מהאמהות של שלושת הנערים, ומהמשפחות שהשכילו בתוך כל הכאב לבחור באחדות, בהמשך החיים".
בכל בוקר, בדרך לישיבת "מקור חיים" שבראשה הוא עומד, עובר הרב זינגר (60) מול תחנה מיותמת. לתלמידי הישיבה שלו אסור היום לתפוס ממנה טרמפים. לפני שלוש שנים עמדו כאן נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, תלמידי מקור חיים, ומהנקודה הזו הם עלו לטרמפ שהתגלה כמכונית מרצחים. מאז אותו אירוע שזעזע את המדינה, נהרגו עוד שלושה מבוגרי הישיבה: בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי שנפל במבצע צוק איתן, באירוע שבו נחטף הדר גולדין; אליאב גלמן, שנרצח בפיגוע בצומת גוש עציון; ואלחי טהרלב, חייל גולני שנרצח בערב פסח האחרון, בפיגוע דריסה בצומת עפרה.
"אין ספק שבתור אדם פרטי, הכאב מצטבר וקשה", אומר הרב זינגר. "זה סודק את הלב, אבל צריך לבחור בחיים ולא לתת לאירועים הקשים לנהל אותנו. צריך לדעת לקבל את הכאב, ולהשתדל שהוא לא יאטום אותך ויהפוך אותך לציני. הייתי השבוע בחוג בית עם רחלי פרנקל, והיא אמרה שהאסון שלהם לא מאפשר לה יותר להיות צינית. החיבוק שהיא קיבלה מעם ישראל, האהבה והאכפתיות, פותחים את הלב. בסופו של דבר אנו מאמינים ומצדיקים עלינו את הדין, ויודעים שזו הדרך שבה הקב"ה מנחה את עולמו".
בתקופה ההיא, מאז שנודע על החטיפה ועד להגעת הבשורה הקשה על מותם של הנערים, קרה שנשברת?
"המילה הזו אינה נכונה. אני לא חושב שנשברתי, אני חושב שנסדקתי. נסדקתי הרבה פעמים. ואני מודה לקב"ה על הזכות להיסדק. אין דבר יותר שלם מלב שבור. החינוך הדתי מדבר כל הזמן על החוזק של אדם, אבל אדם חזק יודע להתפלל, להיות חלש. החזק יכול להישבר, ואילו עצם רך מסוגל להתכופף ולהתרומם מחדש; להוריד את הראש עד יעבור זעם, ולקום ביתר עוצמה. בקום המדינה היה צורך להיות מחוספס, צבר, אבל היום אנחנו יכולים להתגאות בכך שאפשר לחזור למקורות, לדרכם של דוד המלך ויעקב אבינו. זה האתגר האמיתי של היהודי בן זמננו".
זה קרה ביום חמישי בערב, 12 ביוני 2014. שני מחבלים שנסעו ברכב ישראלי גנוב חטפו את שני הנערים שיצאו מישיבת מקור חיים, ואת איל יפרח שעלה לטרמפ יחד איתם. אביו של גיל-עד שער אמנם הודיע בתוך זמן קצר כי הוא לא מצליח ליצור קשר עם בנו, אבל הסריקות החלו רק כעבור שעות. בבוקר יום שישי החלו להתפשט השמועות על החטיפה, שאומתו עד מהרה. עם ישראל התאחד סביב תפילות לשלומם של השלושה, וישיבת מקור חיים הפכה למוקד שמרכז אליו פוליטיקאים ואזרחים רבים שרצו לתמוך ולהביע הזדהות.
"אני לא יודע מה הסוד שהביא לאחדות שכולם הרגישו אז", אומר הרב זינגר. "לרגע אחד הוסר הלוט וראינו את האמת. יש רגעי שיא של אומה, וללא ספק זה היה רגע כזה. התפילה משכה תפילה, הטוב משך טוב. לעם שלנו יש יכולת יוצאת דופן לקחת את הכאב ולמנף אותו למשהו חיובי. מדינת ישראל צמחה מתוך השואה, ומתוך הכאב של החטיפה צמחה האחדות".
בזמן שעצרות ענק התקיימו בכותל המערבי ובכיכר רבין, כלי התקשורת הסתערו על מקור חיים. "הייתה לנו בהתחלה התלבטות אם להכניס עיתונאים, אבל הבנו שזה לא סיפור שלנו אלא של עם ישראל", מודה ראש הישיבה. התיעוד של התלמידים המתפללים והבוכים בבית המדרש התפרסם בארץ ובעולם. מה שלא ניתן היה להראות היא העבודה הרבה שנעשתה מאחורי הקלעים כדי לטפל בבני הנוער, חלקם חברים קרובים של החטופים, ולסייע להם להתמודד עם הטראומה.
"התקשורת הגבירה את הקושי, אך תשומת הלב הייתה החלק הקל", אומר הרב זינגר. "אנחנו בצוות הישיבה לא ניסינו לטייח או למרוח את התלמידים. הם ראו שאנחנו בוכים, כואבים ומבולבלים, שאנחנו איתם. לכן הם סירבו לקבל יותר מדי טיפולים מבחוץ, וסמכו בעיקר על התמיכה של הצוות, שעבר איתם את החוויה. לא היה צורך להציג דמות ולשחק משחקים. בסופו של דבר יש לעם ישראל כוח חיים, ולכן הילדים אצלנו חיו. זה לא היה זמן של מוות אלא של תפילה ותקווה, לצד כאב, אכזבה ותסכולים. שאלו אותי אחר כך מה אמרתי לילדים, איך הסברתי להם שהתפילות לא התקבלו. הדרך הייתה להסביר שאנחנו לא לוקחים אחריות על ייצוג הקב"ה, אלא מאמינים שהוא מייצג את עצמו בצורה נאמנה".
שבועיים וחצי אחרי החטיפה נגוזו התקוות, כשגופותיהם של הנערים נמצאו בשדה ליד העיירה חלחול. "הייתי באותה עת בכפר-עציון, מתחת לחופה של אחד הבוגרים שלנו", נזכר הרב זינגר בחוויה הבלתי אפשרית של שבר עמוק במקום שבו חייבים להיות בשמחה. "באמצע החופה בוגר אחר, שכנראה לא יכול היה לשאת את הבשורה, קרא לי וסיפר. החזקתי את הטלית ביד, ביקשתי מהחתן לומר את ברכת 'שהחיינו', ובפנים אני יודע את מה שקרה. אני זוכר את ההודעה ואת החופה יחד. אותנו שרים, הכוס נשברת והלב נשבר".
שלוש שנים חלפו מאז. מי שהיו תלמידי כיתה ט' באותם ימים, מסיימים כעת את שנתם האחרונה במקור חיים. הדור שהכיר את נפתלי וגיל-עד עוזב את הישיבה וממשיך הלאה. לישיבה עצמה, שנחשבת לאחת הטובות שהצמיחה הציונות הדתית, הולך ומוקם קמפוס חדש ביישוב נווה-דניאל, במקום מתחם הקרוואנים שבקיבוץ כפר-עציון. במקור חיים מקווים להיכנס למתחם בעוד כשנתיים וחצי, ובינתיים מגייסים תרומות על מנת להשלים את הבנייה. "בית המדרש החדש ייקרא על שם שלושת הנערים", אומר הרב זינגר. "אנחנו לא נשכח אותם, אבל אנו מקווים שזה יהפוך מאירוע של סוף לאירוע של התחלה.
"המעבר הזה הוא עניין של טוב ורע. בשלב כלשהו בחייו גר אדם בקרוואן, ובשלב אחר הוא צריך לדאוג לילדים ולנכדים. אנחנו מקווים שלא מדובר בהתברגנות אלא בהתעלות. אנחנו משקיעים הרבה מאמצים כדי שהקמפוס החדש לא יהיה רק מקום של מנוחה ונחלה עבורנו. השאיפה שלנו היא להפוך את הישיבה מגומחה אקולוגית שבה נעשים ניסיונות יפים, למקום שמונגש לציבור הרחב, ונותן לו שירותים רחבים. האירועים שהתרחשו אז הזמינו אותנו להיות יותר פתוחים לציבוריות הישראלית, לכל נושא האחדות".
הרב זינגר, תושב תקוע, הוא אב לעשרה וסב לנכדים שאת מספרם הוא לא מעוניין להסגיר ("יש לאמא שלי שני ילדים ויותר מחמישים נינים, תעשה את החישוב"). הוריו ברחו מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה, בעוד רוב המשפחה נשארה שם ונספתה בשואה. הוא עצמו גדל בגבעתיים ולמד בישיבת נתיב מאיר ובישיבת הכותל, שם התקרב לרב שג"ר, לרב מנחם פרומן ולרב עדין שטיינזלץ. מאז 1985 הוא עומד בראש ישיבת מקור חיים, שבה הוא מבקש לתרגם את תפיסותיו של רבי נחמן מברסלב לשיטה חינוכית. המטרה, בצורה מופשטת, היא לעסוק בעבודה פנימית, בהתבודדות ובדיבור אמיתי בין חברים.
היום מקור חיים כבר אינה רק ישיבה תיכונית. לצד 300 הנערים הלומדים במקום, מאכלס המתחם גם תוכנית להכשרת מחנכים ור"מים בשם "לפני ולפנים", וכן את "בית המדרש להתחדשות", מסגרת של פיתוח שפה וכלים שיכשירו אנשי רוח לפעילות "מתוך השראה ומוליכות רוח". בנוסף מקיימים בישיבה מעין פרויקט חילופי תלמידים, שבמסגרתו מגיעים למוסד בני נוער מחו"ל.
בית המדרש להתחדשות יוצא אל מחוץ לגבולות הישיבה, כשהוא מפעיל ברחבי הארץ עשרות "חבורות תפילה" - קבוצות של מבוגרים שמתכנסות יחד במטרה להתחבר ללימודי קודש ולרוחניות. "אחת הבעיות בציבוריות הדתית כיום היא שאחרי גיל 23 אדם נזרק לחלל החיצון – לאוניברסיטה ולחיים – ואין מוסד שמשמר אותו", אומר הרב זינגר.
"אני מאמין שאנשים צריכים בגילאים האלו להתכנס כחבורות, ולכן פיתחנו את השיטה הזו. היא בנויה על בסיס דיבור איש אל רעהו, דיבור עמוק ואמיתי. זה לא רק לימוד אינטלקטואלי, אלא שיח על תפילה, על הקשיים ועל הבעיות ביומיום. לרוב לא מתאים לאנשים מבוגרים לבוא וללמוד, אך כאן המבנה של החבורה הופך את כולם לאקטיביים. הרעיון הוא לתרגם את התורה לדרך חיים. קח לדוגמה את נושא הכעס – אנו עוסקים בחבורות בשאלה כיצד מתנהלים עם הכעס בפועל, ולא רק בתיאוריה, בספרים. אנחנו עוסקים בתפילה, כשהרבה מהנוכחים למדו בפעם האחרונה על הנושא בבית הספר היסודי".
באשר לישיבה התיכונית אומר הרב זינגר כי היא "פועלת בדרך שניתן לכנות 'חסידות ארץ-ישראלית'. זוהי דרך חיים שעוסקת במחשבה עמוקה ויצירתית. בין היתר אנו מבינים שכדי שתהיה התרחשות אמיתית אצל התלמידים, הצוות צריך לעבור התרחשות מקבילה. גם אנחנו צריכים לעסוק בעולם הפנימי שלנו. כשהתלמידים חושפים את הקשיים שלהם, זו לא הזמנה לפתור את הבעיות, אלא ללמוד על הבעיות ועל עצמנו".
היית רוצה לראות את המודל שלכם מועתק ומשוכפל למוסדות אחרים, אולי אפילו לציונות הדתית כולה?
"התבקשנו כמה פעמים לפתוח מוסדות מקבילים או להקים רשת, ותמיד אמרתי שאנחנו מוכנים להעביר את הזרעים, אבל שצריך לשתול אותם בכל מקום ומקום באופי המתאים. אני בטוח שאנשי צוות בישיבה בנתיבות, באופקים, בקריית-שמונה או בכל מקום אחר יודעים יותר טוב ממני כיצד לעשות זאת. אני מצדי אשמח לתת את הגרעין, את צורת המחשבה העמוקה והיצירתית.
"לפני הכול הייתי שמח שיקראו לציונות הדתית 'הדתיות הציונית'. כלומר, שהמציאות תצמח מתוך העולם הדתי. הציונות היא אחד האתגרים שלנו, אך כך גם המודרנה והתרבות שאנחנו חיים בתוכה. לאחר מכן ניתן להמשיך הלאה. חינוך דתי הוא לא רק חינוך לעשייה דתית, אלא גם לאינטליגנציה דתית. לפני הידע עצמו, יש להנחיל את הכישורים הפנימיים של הידע. כל עוד עובדים רק את ה'וי' שבשמיים – לסמן וי על קיום המצוות – זה לא באמת יחזיק. הנוער היום נהיה מפותח יותר ובעל כישורים רבים, והעולם הדתי צריך לתת לכך מענה, להתעסק יותר בפנימיות – בתורה, בחסידות ובתשומת הלב לרגשות שמלווים את זה".
דבריו של הרב זינגר באשר לצורך בחיבור של הנוער הדתי-לאומי לפנימיותו, מקבלים ביסוס מתמונת מצב פסימית למדי שנחשפת בתקופה האחרונה. לפני כמה שבועות פורסם ב"מקור ראשון" כי בתוך שבע שנים חלה ירידה של כמעט 50 אחוזים במספר הניגשים לבחינת בגרות בתלמוד בהיקף של חמש יחידות. במקביל התפרסם מחקר של מיכאל זלבה שחשף כי על אף שהציבור הדתי הינו בעל פריון גבוה יחסית, שיעורו באוכלוסייה לא גדל לאורך השנים, וזאת בשל מספרם הרב של החוזרים בשאלה.
עמדתו של הרב זינגר בנושא לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות היא מורכבת: מחד גיסא הוא מצביע על הזילות שנוצרת כשהלימוד הוא רק לצורך הישגים בבחינות; מנגד הוא מבהיר כי באין אלטרנטיבה ראויה, יש להמשיך בשיטה הקיימת תוך הכנסת שיפורים. "אני מרגיש שיש בציבוריות שלנו ירידה בערך הלימוד עצמו. אומרים שמה שחשוב זה שבחור יעבור את שנות התיכון בצורה טובה, העיקר שלא ימרוד, ואחר כך הוא כבר יתיישר במכינה.
"זו טעות גדולה מאוד. מדובר בגיל דרמטי, ולא נכון להגדיר אותו כ'התבגרות'. הטענה שצריך 'לעבור את גיל ההתבגרות' זו קונספירציה של מבוגרים, כי כשאומרים את זה משמע שהגיל המבוגר הוא השלב הרצוי. זה לא נכון, כי אם אדם בגילאי העשרה לומד להתייחס לנשמה שלו, להתפלל, ללמוד תורה ולקבל מהמסורת העשירה שלנו, הגיל הזה נשאר לכל החיים. אם שלב הנערות פירושו להתחספס וללמוד ציניות, אזי הפנים נשאר גס. יש לנו אחריות לשמור על העדינות של הנער".
מוסדות החינוך הדתיים נכשלים בניסיון להגיע אל הנערים, אל הנשמה שלהם?
"המצב היום במוסדות מצוין, בטח בהשוואה למה שהיה לפני עשרים שנה. חשוב גם להבין שהמוסדות לא עושים עוול, אלא מנסים לעשות טוב. בסופו של דבר, אף אחד לא הולך לעיסוק בחינוך בגלל הכסף. יחד עם זאת, אם משווים את המצב לציבור החרדי או לציבור החילוני, לא תמיד אהבת הידע והלימוד נמצאת בראש סדר העדיפויות בציבור שלנו. הרבה פעמים ההישגיות מובילה. הנושא הזה דורש תיקון ושינוי תרבותי, בעיקר של ההורים. צריך לשים פחות דגש על ההישגיות ועל 'מה יוצא מזה', ויותר דגש על עצם לימוד התורה.
"אצלנו ברוך השם התקבלה מזמן הכרעה שלימוד הגמרא לא יהיה לבגרות, וזה מעלה את קרן הלימוד. אולם אם מוסד בנוי רק על הבגרויות, אין לו ברירה אלא שלימודי הגמרא יהיו 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. צריך לדעת שלא לכל הישיבות התיכוניות יש פריבילגיה לא ללמוד לבגרות. האידיאל הוא שיהיו אזורים שלמים בתוך בית הספר שלא פועלים אך ורק על פי בגרויות, כי הבגרות היא בסך הכול מבחן. צריך לעשות מאמץ גדול כדי שיהיו יותר תחומים שאינם מכווני בחינות".
לפי דבריך, אולי צריך לעבור לשיטה של "הישיבות הקטנות" הציוניות: ללמוד בכיתות ט'-י"א רק תורה לשמה, ואז בשמינית להשלים את כל החומר למבחני הבגרות.
"אנו מאמינים שגם המטרה של לימודי החול אינה רק לעבור את הבגרות. המטרה היא הרחבת מקורות היניקה וחיבור לעולם התרבותי, כי יש צורך לדעת לתרגם את חיי התורה למציאות הקיימת. אחרת נולד נתק, כשהתורה היא שפה אחת והעולם הוא שפה שנייה. אי אפשר לעשות הפרדה מובהקת בין הקודש לעולם החול. יש נטייה לחשוב שכדי להעמיק את הדת יש צורך להתנתק; בפועל, אם השורשים עמוקים, האדם הדתי חי בפחות פחד.
"הרבה מהמערך החינוכי כיום בנוי על הפחדה - שחלילה הילדים יעזבו את הדרך, ושאם תהיה להם בחירה חופשית אמיתית הם לא ירצו לבחור בטוב. את הדבר הזה צריך לשנות. צריך להאמין בכוחה של התורה ובכוחם של הנערים. ככל שתהיה להם יותר בחירה חופשית, כך הם ישמחו לבחור בטוב. אנשים שואלים אותי מדוע אני גר בתקוע, יישוב מעורב, והאם אני לא חושש שהילדים יראו את החיים החילוניים ויורידו את הכיפה. אני עונה שאני לא צריך לפחד. החילונים צריכים לדעת שהם יראו את אורח החיים שלנו וירצו לחזור בתשובה.
"אני מרגיש שהתלמידים שלנו הם 'נוער הגבעות' בהקשר הלימודי. בעידן שבו לימוד התורה והרצון לרוחב ידע והשכלה מפנים את מקומם לטובת אווירה נעימה יותר וערכים שחשובים כשלעצמם אך אינם קשורים לתלמוד תורה, החבר'ה שמוכנים להתמסר לתורה ולאהבת הדת הם בעיניי החלוצים האמיתיים".
ובכל זאת, מה התחושה כשתלמיד שלך מוריד את הכיפה?
"חשוב להבין שלא כל מי שמוריד את הכיפה הוא לא דתי. יש הרבה אנשים על הרצף. אני כמובן אעשה כל מאמץ כדי לעזור לנער לקבל את הבחירות הנכונות, אך בסוף אלו בחירות שלו, לא שלי. אם פעם אלו שחזרו בשאלה טרקו את הדלת, היום אני מוכן להתחייב שלאנשים שעברו את הישיבה ועזבו יש יחס אוהד ליהדות ולקשר לקב"ה. בסך הכול המצב היום טוב יותר ממה שהיה פעם".
סדר יומו של הרב זינגר עמוס. בשש בבוקר הוא מכין את עצמו לתפילת שחרית, ורגע לפני הנחת תפילין הוא מעביר שיעור לתלמידים על בסיס שיריהם של אביתר בנאי ושולי רנד. במהלך היום, במקביל לתפקידו כראש הישיבה, הוא מעביר שיעורים נוספים לתלמידים, ובשעות הערב הוא מלמד במסגרת חבורות התפילה, לעיתים עד אחת-עשרה בלילה. בימי שישי הוא מקפיד לקיים חברותא עם נכדיו הרבים בביתו שבתקוע. בבית, אגב, יש מקווה טהרה מובנה.
במקביל לפעילותו החינוכית, משתתף הרב זינגר מפעם לפעם במפגשים עם אנשי דת מוסלמים. הוא אוחז בתפיסה שהוביל הרב מנחם פרומן ז"ל, ולפיה השלום יגיע דרך הדת ולא דרך פוליטיקה. לישיבה התיכונית, הוא אומר, הנושא הזה כמעט אינו נכנס. "אנחנו משתדלים להתעסק רוב הזמן בשאלות שקשורות לנצח, ולא בשאלות אקטואליות. אסור לנו להיות פוליטיקאים דתיים. הרבנים, כמו שאר אנשי הרוח, צריכים להתייחס קודם כול לתנועה הרוחנית, לשורשים ולדברים המהותיים שתמיד יהיו נכונים. הגמרא היא תמיד רלוונטית – כך הייתה לפני אלפיים שנה, וכך תהיה בעוד אלפיים שנה. צריך להסיר את המבט מהמציאות ולהבין שיש עומקים אחרים. ההימנעות מעיסוק בנושאים אקטואליים דורשת מאמץ לא קל, אך אסור להתפתות.
"גם אני באופן אישי לא עוסק בסוגיות האלו באופן רחב, אך לעיתים אני נקרא לדגל. ואני נענה, כי אנשי אמונה צריכים להביא את קול האמונה לתוך הציבוריות. אנחנו לא רואים איך ייתכן שלום עם השכנים שלנו, אבל אם אנחנו מתפללים לזה, חייבים לתת לכך אופציה במציאות. לפעמים מרגישים שיש נאיביות במפגשים כאלה, אבל חשוב שגם קול נאיבי יישמע בעולם, לא רק הקול המפוכח, הציני והיודע-כול. אנחנו מאמינים שיכול להתרחש נס. כפי שהתרחש קיבוץ גלויות, ניתן גם להגיע לשלום. וכפי שאנחנו מאמינים שייבנה בית המקדש, כך אנו מאמינים שבסופו של דבר הוא יהיה מוקד תפילה לכל העמים".
צריך לדעתך לקיים יותר מפגשים בין אנשי דת יהודים וערבים?
"אני חושב שכן. יש לנו אחריות להוליך את הקול הזה בתוך העולם – שלא ייתפס חלילה שמי שיותר דתי, הוא יותר מחרחר ריב ומלחמה. אדם מאמין הוא אדם שקרוב יותר לקב"ה, ולכן הוא זה שמביא את התקווה לימים טובים יותר. איך להתייחס למציאות כרגע? האם להרוס בתי מחבלים? אלו שאלות טובות, אבל לא בטוח שלי יש תשובות אליהן. יש שאלות אחרות שבהן יש לי כרב יתרון על פני סגן הרמטכ"ל, כי אני יושב בבית המדרש, ויש לי יסודות לתשובות. בכך אני צריך להביא לידי ביטוי את האחריות שלי".
אקו"ם