ביתר-עילית בת 30: ההתנחלות שהקפאת הבנייה פסחה עליה
התינוקות שנולדים בביתר-עילית בשבוע אחד ימלאו גן ילדים שלם, וההורים חייבים למצוא פתרונות דיור. ראש העירייה מאיר רובינשטיין מספר על התנחלות שתושביה לא רואים בעצמם מתנחלים, על הטראומה מהממשלה הקודמת, ועל איחוד נדיר בין ש"ס לחסידויות
בנו של מאיר רובינשטיין היה זקוק באחד הימים לכמה סיכות מהדק, "שטוחים" בסלנג ביידיש. הוא הקיש על דלתו של השכן ושאל בנימוס: "נגמרו לנו ה'שטוחים', תוכל להלוות לנו בבקשה?". השכן, לגמרי במקרה, היה מנהל סמינר, שבמשך תקופה ארוכה רדף אחרי ראש העיר בניסיון לקבל שטח עבור המוסד שלו. "אבא שלך מחזיק את כל השטוחים של העיר", הוא אמר לילד שעמד בפתח, "ואתה בא לבקש ממני שטוחים?"
רובינשטיין, האיש שחולש על ה"שטוחים" של ביתר-עילית זה כעשור, מספר לי את הסיפור הזה בחיוך רחב. ראש העיר החרדית מתגלה כחסיד ברסלב עולץ, שלשכתו מעוטרת כולה באותות הוקרה מטעם ארגונים ומוסדות מקומיים - פה מחסידות כזו, שם מקהילה אחרת. מדי פעם הוא קוטע את הריאיון לצורך שיחות קצרות עם העובדים, שבהן הוא מדלג בין יידיש לעברית. אווירת המולה אופפת את משרדו בימים אלה: העיר שבראשה עומד רובינשטיין תציין בקרוב שלושים שנה להיווסדה, ובמסגרת האירועים החגיגיים ייערך בין השאר טקס בהשתתפות ראש הממשלה.
ביתר-עילית מתפרסת היום על שטח של כ-4,200 דונם, מערבית לבית-לחם ודרומית-מערבית לירושלים. בינה לבין הבירה שוכנים הכפרים הפלסטיניים חוסאן ובתיר והיישוב הר-גילה, ומדרום אליה נמצאים יישובי גוש עציון. 8,000 משפחות מתגוררות בעיר, ואם בכל מקום אחר המשמעות של נתון כזה היא 20-30 אלף נפש, במקרה של ביתר-עילית מדובר ב-55 אלף.
מדי ערב מתקיימות כאן לפחות שלוש-ארבע חתונות, ובכל שבוע נולד גן ילדים שלם - כשלושים תינוקות. קצב הילודה הגבוה אחראי לנתון מדהים – 66 אחוזים מהתושבים הם ילדים ובני נוער עד גיל 18, מה שהופך את ביתר-עילית לעיר הצעירה בישראל. במדד הכלכלי-חברתי, לעומת זאת, היא נמצאת בתחתית – דירוג 1 מתוך 10. לא במקרה שמונים אחוז מהתושבים מוגדרים כזכאים להנחה בארנונה. גם בשיעור הזכאים לתעודת בגרות, ביתר-עילית נמצאת במקום האחרון.
העיר מורכבת משתי גבעות, המכונות A ו-B. למרות הקפאת הבנייה המורגשת ביישובי יו"ש, כאן אפשר לראות שגם גבעה C הולכת ונבנית. "ברוך השם, הצלחנו לסחוט בצורה כזו או אחרת טפטופי בנייה, מאות יחידות כאן ומאות שם", אומר רובינשטיין. "לולא המדיניות של הקפאה דה-פקטו, היינו בונים פי עשרה. העיר הזו יכולה להיות המענה של מצוקת הדיור בציבור החרדי ולספק מגורים לעוד עשרת אלפים זוגות. חבל על כל יום שבו זה לא מבוצע".
ועדיין, מחירה של דירת ארבעה חדרים כאן הוא בסדר גודל של 1.4 מיליון שקלים - לא סכום שזוג צעיר יכול לעמוד בו.
"ברגע שישווקו פה 5,000 יחידות דיור בתמהיל נכון כפי שהיה בעבר - חמישים אחוז מחיר למשתכן וחמישים אחוז שוק חופשי - ניתן יהיה להגיע לשלושה חדרים ב-700 אלף שקל".
כשאני מבקשת מרובינשטיין לספר על השילוב בין עיר חרדית להתנחלות בהרי יהודה, הוא שם מיד את הדברים על השולחן: לא האידיאולוגיה הובילה את התושבים אל מעבר לקו הירוק, אלא הדיור המוזל והקרבה לירושלים. "ביתר-עילית מעולם לא הצטיירה כהתנחלות בעיני תושביה או בעיני אנשים אחרים במגזר החרדי. אף אחד פה לא מרגיש שונה מאחיו או מדודיו שגרים בבני-ברק ובבית-שמש. באנו לכאן כי ממשלת ישראל החליטה לפתור את מצוקת הדיור של המגזר באמצעות שתי ערים מעבר לקו הירוק – ביתר-עילית ומודיעין-עילית. המיקום הגיאוגרפי לא היה מבחינתנו סיבה לבוא לכאן, אך זה גם לא מפריע לנו".
ובכל זאת, החיים כאן לא הפכו אותך לימני יותר?
"אני ימני כי הימין מחובר יותר למסורת ישראל. אגודת ישראל החסידית שעמה אני נמנה, והמנהיגים שלי – האדמו"ר מערלוי והאדמו"ר מסדיגורה, שהתוו את דרכי האישית והציבורית - תמיד נטו יותר ימינה מבחינת ארץ ישראל. חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל היו נגד ההתנתקות, והאדמו"ר מחב"ד התנגד למסירת שטחים. אך יש כמובן דברים חשובים נוספים".
מי מייצג אותך בצורה טובה יותר בכנסת? מפלגות הימין או יהדות התורה?
"פעם היו לי מחשבות שאולי כדאי למגזר החרדי להיכנס למפלגות הפונות לכלל הציבור, כמו הליכוד, ולפעול בתוכן. יש אנשים שאומרים שאולי זו דרך טובה לצבור כוח. היום אני יודע שהציבור החרדי יצליח אך ורק אם יפעל בצורה סקטוריאלית, עם נציגים שמחויבים לאינטרסים הייחודיים שלו. כי מפלגה חרדית תציב בראש סדר העדיפויות שלה כמה וכמה דברים שחשובים למגזר, בזמן שמפלגה אחרת תדאג רק לאחד מהם.
"כיום, לשמחתי, שיתוף הפעולה של השר נפתלי בנט עם הציבור החרדי וצרכיו הוא מצוין. אבל הממשלה הקודמת, יחד עם הבית היהודי ובנט, ביצעה טעויות חמורות מאוד. מי שתמיד שמר והגן עלינו הייתה יהדות התורה".
משה גפני אמר לאחרונה בוועידת הארץ כי הוא נוטה בתפיסותיו לשמאל, וכי היה רוצה להתנגד למהלכי הממשלה, "אבל אין לי בשמאל מי שיגיד - מה שאצלך בציפור הנפש, אנחנו איתך באש ובמים". אולי הסיבה ל"ימניות" החרדית היא היעדר פרטנר אחר בפוליטיקה הישראלית?
"לא שמעתי את גפני, ואני בהחלט מאמין שהדברים הוצאו מהקשרם, ושלא לזה התכוון המשורר. אבל אם נכון שהוא אמר מה שציטטו בשמו - אני חושב אחרת".
את ההחלטה לבנות יישוב על ההרים השוממים הסמוכים לגוש עציון קיבלה ממשלת ישראל בשנת 1980. היזם היה קבלן פרטי בשם יוסף רוזנברג, עולה מדרום-אפריקה ששירת בהתנדבות כטייס במלחמת העצמאות. רוזנברג ביקש להקים במקום מרכז לתנועת בית"ר העולמית, אך לא הצליח לקדם את הפרויקט. בקיץ 1985 עלו לקרקע כמה משפחות דתיות-לאומיות, שגם הן לא הצליחו לפתח יישוב. במקביל ניסתה ממשלת ישראל לחבור ליזמים שעסקו אז בהקמת היישוב עמנואל, ובהם איש העסקים מוטי זיסר, אך החיבור לא צלח. לבסוף הוחלט כי משרד השיכון יממן הקמת עיר עבור זוגות צעירים מהמגזר החרדי, שכבר אז התקשו לקנות דירות בירושלים, בבני-ברק או אפילו בבית-שמש. את שמה קיבלה העיר החדשה בשל מיקומה - האזור שבו שכנה העיר הקדומה ביתר, הזכורה מסיפורי מרד בר כוכבא.
מי שנחשב למייסד של ביתר-עילית הוא הרב חיים נחום פריימן מאגודת "משכנות ירושלים", שטיפלה במצוקת הדיור במגזר החרדי. פריימן עמד בראש ועדת היגוי וקידם את הפרויקטים השונים של הבנייה במקום, בסיוע רבנים מכל הקשת החרדית, שעודדו את תלמידיהם לגור בעיר החדשה. הזוגות הצעירים אמנם התקשו בהתחלה לקבל את הרעיון ולעזוב את הריכוזים החרדיים הוותיקים, אך המחירים הזולים עשו את שלהם.
ב-1990 קיבלה ביתר-עילית מעמד מוניציפלי, וכעבור 11 שנה הוכרזה כעיר. גם היום כל תושביה הם חרדים – כמחציתם חסידים, שלושים אחוז הם מצביעי ש"ס, ועשרים אחוז הם ליטאים. מאז היווסדה פעלה בה ועדת אכלוס, שדאגה שלא כל אחד יוכל לגור בעיר, אלא רק מי שאורחות חייו תואמים את רוח המקום. בביתר-עילית ידעו לספר כי חסידים וליטאים מתקבלים בברכה על ידי הוועדה, ואילו ספרדים נבדקים בקפידה. גם חוזרים בתשובה שביקשו להתגורר בעיר, קיבלו פעמים רבות תשובה שלילית. באופן פורמלי נסגרה הוועדה הזו לפני עשור בעקבות לחצים מצד תנועת ש"ס; רובינשטיין, שבבחירות 2007 היה זקוק לקולות של תומכי המפלגה, הבטיח שלא תהיה עוד ועדת קבלה בביתר-עילית.
משיחות עם תושבים עולה, כי כיום ועדת הקבלה איננה פעילה יותר. כששואלים את רובינשטיין על הנושא, הוא מעדיף להתחמק. מה שלא יענה, הוא לא יצא טוב: התושבים האדוקים יותר בעיר היו מעדיפים שוועדה תסנן את האוכלוסייה, ואילו בעיני אחרים מדובר בהליך מיותר, מפלה וגזעני.
"חשוב לי להדגיש שיש כאן שלום ואחדות בין ספרדים ואשכנזים", אומר רובינשטיין. "כולם יחד, אין מלחמות יהודים. הגמרא אומרת שרק פטריות גדלות לבד, על כל השאר צריך לעבוד, ואנחנו משקיעים בזה הרבה עבודה".
אם דתיים-לאומים, או אפילו חילונים רחמנא ליצלן, ירצו לגור בעיר הזו - תקבלו אותם?
"אני לא מכיר חילונים ודתיים-לאומיים שמעוניינים להתגורר בעיר חרדית. אני גם לא כל כך מבין חרדים שהולכים לגור בערים מעורבות. שכל אחד יתגורר בסביבה הראויה לחינוך ילדיו".
בכניסה לעיר, מיד אחרי המחסום הפיזי, מקדמת את פני הבאים כיכר ובה רימון עצום. אפשר לנחש שהפרי העמוס בגרגרים מסמל את קצב הפריון המדהים ביישוב הזה, שכאמור מוביל את הדמוגרפיה הישראלית. אך לשיעור הגבוה של ילדים ובני נוער נלווים גם אתגרים חינוכיים מיוחדים, ובהם הטיפול בצעירים שנשרו ממסגרות.
"זו הבעיה של עם ישראל בדור הזה, דור עם מפגעים טכנולוגיים קשים", אומר רובינשטיין. "גם אצלנו היא קיימת, ואנחנו משקיעים הרבה מאמץ ומשאבים. הקמנו מרכזים לנערים ולנערות שנפלטו ממוסדות החינוך, מעין פרויקט עזרה ראשונה שאנחנו מכנים 'חדרי מיון'. אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה איתם, ויש לנו הרבה מאוד פעילות בנושא הזה. במחלקת חברה ונוער עובדים מסביב לשעון ועושים עבודה נפלאה".
כמעין תמונת מראה לבעיית הנשירה, נדרש רובינשטיין מדי פעם לבעיה אחרת שנחשבת כאובה במיוחד בציבור החרדי - הקבלה למוסדות החינוך. הורים שילדיהם לא הצליחו להתקבל לבית ספר מסוים או לישיבה, אם מסיבות אובייקטיביות ואם על רקע מגזרי-עדתי, מתייצבים לא פעם במסדרון המוביל אל לשכתו ודורשים את התערבותו. ראש העיר מודה כי לעיתים הוא מתקשה להישיר אליהם מבט. "אלו רגעי המשבר היחידים שלי בתפקיד. מגיעים הורים, ואין לי מה לומר להם. ברוך השם, זה הולך ופוחת. הקמנו ועדה שיש לה שיניים, והרבנים החברים בה דואגים לשבץ את כל הילדים למסגרות. אבל כשאני פוגש ילדה שבכל זאת לא מצאו לה מענה, זה רגע של שבר שאוכל אותי מבפנים.
"לפעמים אני הולך לשמח ילדים חולים, לבקר אותם, לחזק את ההורים שלהם. אני לא יכול לרפא אותם, אני רק יכול לתת להם ליטוף. אבל במקרה של החינוך, אני מרגיש שזה בידיים שלנו, וחייבים לעשות יותר. כל ילד או ילדה שיושבים בבית - זה שובר אותנו לרסיסים. אבל אנחנו מסתכלים על זה כירידה לצורך עלייה, והיום מתוך 30 אלף ילדים במוסדות החינוך, אולי לשניים-שלושה בכל שנה יש בעיה. כל אחד מהם זה עולם ומלואו, אבל גם להם נמצא פתרון".
נדמה שגל הטרור של השנתיים האחרונות, כמו גם אינתיפאדות והתפרצויות אלימות קודמות, נעצרו בכניסה לביתר-עילית. למרות המיקום של העיר, לא הרחק מהכפרים החיצוניים של בית-לחם, התושבים כאן ישנים בשקט. לפני כחצי שנה, באופן חריג למדי, הם יצאו להפגין בעקבות כמה מקרים של זריקות אבנים בכבישים הסמוכים לעירם.
"היה רפיון מסוים, ומיד נקטנו כמה פעולות", מספר רובינשטיין. "קודם כול יצאנו להפגין בכביש עוקף חוסן, כדי להעיר את צה"ל ולהסביר שאנחנו לא מתכוונים להתרגל לטפטופים הללו. שנית, ביקשתי שתיחסם הכניסה לחוסן מכיוון אל-חאדר, כך שהאוכלוסייה הערבית תצטרך לנסוע איתנו בעוקף חוסן, ולכן לא יזרקו שם אבנים על כלי רכב. דבר שלישי, חסמנו לכמה ימים את כניסת הפועלים מחוסן לביתר-עילית. הכול ביחד הביא לכך שהמבוגרים הרגיעו את הצעירים. הם הבינו שהטרור לא משתלם להם, וזה הפסיק. אין פשרות אצלנו בנושא הזה".
זו שעת צהריים מאוחרת, אך הרחובות למרבה הפלא אינם עמוסים. אולי החום מבריח את התושבים לבתיהם. שלא כמצופה מעיר שבה כמות אדירה של ילדים, ביתר-עילית מתגלה כנקייה מאוד. הכיכרות מטופחות, וכך גם הפארקים. עשרים תעודות של "חמישה כוכבי יופי", המתנוססות על קיר לשכתו של רובינשטיין, מעידות כי בעירו נשמרים סטנדרטים גבוהים בכל הקשור לרשות הרבים.
כשאני מציינת לטובה את רמת התחזוקה, רובינשטיין אומר ש"הכול מתחיל ונגמר בחינוך הילדים. זה תלוי בשני יסודות - הראשון הוא דוגמה אישית מצד המבוגרים; השני הוא שילד שרואה שכל הזמן מנקים סביבו, בסוף ישתתף בעצמו בניקוי הרחוב. אנחנו מלמדים את הילדים להתייחס למרחב הציבורי כמו לבית הפרטי שלהם. כשהם רואים כמה אנחנו משקיעים בניקיון הפארקים, הם מבינים לבד שאת האריזה של החטיף הם צריכים לשים בפח".
ביתר-עילית נתברכה כאמור בחתונות רבות, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי כל חתונה יש משפחה חדשה שצריכה מקום לגור בו. העיר שהוקמה כמענה למצוקת הדיור של המגזר, סובלת היום בעצמה ממצוקה כזו. כמו בריכוזים חרדיים אחרים, גם כאן נאלצים הזוגות הצעירים לאלתר פתרונות בדמות מחסנים תת-קרקעיים ומרפסות שעוברים הסבה ליחידות דיור. רובינשטיין מודע לכך, ומעדיף להעלים עין מתוך הבנה למצוקה החריפה.
"יש פה כאלף זוגות צעירים שגרים בתנאים-לא-תנאים", הוא אומר. "מי שאשמה בזה היא הממשלה, שלא דאגה לפתרונות ראויים. אני פועל לפי חוק כדי לנסות ולזרז כמה שיותר את הבנייה, ולא מעכב היתרים אפילו ביום אחד. לפני שנה התחייבתי לתושבים שכל מי שיגיש בקשה להרחבת בנייה, יקבל היתר ביד בתוך ארבעה חודשים - ואני עומד בזה. קבלנים לא מחכים אצלי בתור. מדובר בצורכי הרבים, ואני נחוש לזרז את כל ההליכים. אבל זו בושה וחרפה לממשלה שככה המצב נראה".
הקדנציה של הממשלה הקודמת, שבה ישבה גם מפלגת "יש עתיד", הייתה לדברי רובינשטיין קשה במיוחד עבור תושבי עירו. "הרגשנו דחויים, פסולים, מוקצים. הייתה אפליה משוועת, שניתן לראות כמותה רק במדינת עולם שלישית. זה גרם לנו לפגיעה בצהרונים ובקייטנות". כל זה, הוא אומר, רק גרם לציבור החרדי להתבצר עוד יותר בעמדותיו. "זה מה שגורם האנטי והכוח. גם אם התושבים הדתיים בגבעת-שמואל או בפתח-תקווה יתחילו לעבור הצקות, קיפוח והשפלה משום שהם מזוהים קטגורית בימין - באופן אוטומטי הם יהיו יותר ימנים. זה לא ימתן אותם, להפך, זה ידליק את הצעירים".
רובינשטיין, יליד ירושלים, גדל בשכונת סנהדריה המורחבת. בגיל 18 התחתן, ועוד בטרם מלאו לו 19 הפך לאב. המשפחה הצעירה, שחיפשה מקום מגורים, עברה ליישוב ביתר-עילית בשל מחירי הדיור הנמוכים שאפשרו לה לרכוש דירה. לאחר המעבר, רובינשטיין מצא עצמו נשאב יותר ויותר לעסקנות. פה עזר בבניית מקווה, שם לחץ להקמת בית כנסת. "ככה זה בעיר חדשה", הוא מסביר, "צריך לדאוג הרבה לצורכי ציבור - כוללים, מוסדות חינוך ועוד".
מאיפה קיבלת את יצר העסקנות?
"אבא שלי, מרבני ברסלב, לא היה עסקן. אני לא יודע להצביע ולומר מתי אני נהייתי כזה. בטח שלא היה לי חלום להיות ראש עיר, ואני לא מאחל לילדים שלי להיות עסקנים".
עוד לפני שהפך לראש עיר, שימש רובינשטיין במשך 12 שנה בתפקידים מוניציפליים שונים בביתר-עילית, בין היתר כיו"ר ועדות שונות וכממלא מקום ראש העיר. ב-2007, בהיותו בן 35 בלבד, הוא התמודד מול ראש העיר דאז יצחק פינדרוס. הסיעה שבראשה עמד רובינשטיין איחדה בין מפלגת ש"ס וכמה קבוצות מהציבור החסידי, כשמנגד התייצבו תנועת דגל התורה וחסידי ויז'ניץ ובויאן, שתמכו במועמד השני. פטרונו של רובינשטיין, מאיר פרוש, משתייך אמנם לחסידות בויאן, אך סירב ליישר קו עם הנחיית האדמו"ר שלו. בשל המחלוקת הזו נאלצו פרוש ומשפחתו לעזוב את החסידות.
בסופו של יום הבחירות התברר כי רובינשטיין זכה ב-60 אחוזים מהקולות. בשנת 2013 נבחר מחדש, הפעם כראש סיעת "ביתר מאוחדת" שמשלבת בתוכה את רוב הזרמים והפלגים בעיר. ברשימה אף שוריין מושב לנציג "טוב", רשימה המייצגת אוכלוסייה של חרדים מודרנים, שעובדים ומקיימים אורח חיים פתוח יותר.
רובינשטיין עצמו לא מתלהב מהגדרות כאלה. "תמיד היו חרדים עובדים, ובכל הדורות היו יהודים יראים ושלמים שעבדו כרצענים וסנדלרים. לכן אני לא קורא להם 'חרדים חדשים', כמו שמקובל לדבר עליהם בתקשורת. אבא שלי עבד מיום חתונתו, ועם כל זה לא פסק מלימודו. במסגרת התמדתו בתורה הוא הספיק יותר מהרבה אנשים שאינם עובדים".
בימים אלו הולך ונבנה בכניסה לעירו אזור תעסוקה גדול, שאמור לספק לתושבים אלפי משרות מכל הסוגים. רובינשטיין מספר בגאווה גם על מרכז התעסוקה הוותיק יותר, שמתפרס על פני 70 דונם ומאכלס כמה חברות היי-טק המעסיקות נשים חרדיות. אני מציינת שכמו בחברות אחרות שמספקות עבודה לנשים בלבד, גם במרכז הזה רבות מהעובדות אינן מתוגמלות כראוי, ועובדת היותן חרדיות מנוצלת כדי לשלם להן הרבה פחות מהמקובל בענף. "תמיד יש מה לשפר", עונה רובינשטיין. "תמיד חשוב לתת תנאים יותר טובים, משיח עוד לא הגיע, אבל אין ספק שכל מקום תעסוקה כזה, קרוב לבית, הוא ברכה".
סדר היום שלו כראש העיר מתחיל בסיור בשטח - מעקב אחרי קבלני ביצוע, ביקורים במוסדות וכן הלאה. בשעה עשר הוא מגיע לעירייה לפגישות שוטפות. לעיתים יצא לפגישות במשרדי הממשלה או ביעדים אחרים מחוץ לעיר. את יומו הוא לא יסיים לפני שיבקר בשמונה עד עשרה אירועים שונים - בר מצוות, חתונות והכנסות ספרי תורה. "כל מי שלא באים אליו נפגע, ובצדק", נאנח רובינשטיין. "אתמול הסתובבתי עד 12 בלילה מאירוע לאירוע, בכל מקום אמרתי מזל טוב ודיברתי עם התושבים. כשחזרתי הביתה גיליתי שאני מורעב, לא היה לי זמן לעצור ולאכול באף מקום".
את השבתות הוא מקדיש ל-11 ילדיו ועשרת נכדיו. "בשבת אין אצלנו מקום לעירייה. אני יושב עם הילדים ומקשיב להם, והפוליטיקה לא נמצאת שם. כשאנחנו סביב השולחן, אבא הוא לא ראש העיר".
אבל גם בשבת המנוחה לא מוחלטת. בבוקר נודד רובינשטיין מבית כנסת אחד למשנהו, נע בין הרינג בקידוש לרגל הולדת בת לבין קוגל ירושלמי חריף בבר מצווה. בדרך הוא מאתר את הפינות הפחות מטופחות של העיר. "בכל שבת אני מגלה מדרכות שבורות, ארונות חשמל שבורים, כי טבעם של דברים להתקלקל עם הזמן. החלטתי שבכל שבוע אני רותם את עובדי העירייה שיתלבשו על רחוב אחד בעיר ויעשו לו אוברול - יתקנו מדרכות, ישתלו צמחייה, ידאגו לשילוט לכל בניין. בסוף אותו שבוע אני מגיע באופן אישי לרחוב ובוחן שאכן נעשו שם כל התיקונים הדרושים".
מה מבחינתך ההישג הגדול ביותר שלך?
"לתת איכות סביבה מושלמת, מקסימלית, בעיר שהיא אחת העניות בארץ. אנחנו בדירוג הנמוך ביותר של המדד הסוציו-אוקנומי, ונותנים כאן רמת איכות חיים כמו בהרצליה. לכל ילד יש מבני חינוך תקינים, פארקים ופינות משחקים. זה מבחינתי הדבר שאני הכי גאה בו".
איך הנס הזה קורה, בעיר שרוב מוחלט של תושביה אינם מחויבים בתשלומי ארנונה מלאים?
"אני מתאמץ שזה יקרה, מחזר על הפתחים ומשנורר ממשרדי ממשלה. אני לא חס על כבודי, לא ממתין שישלחו לי מה שמגיע לי, אלא נוקש בדלתות ואורב לפקידים בסבלנות במשך שעות. אנחנו לא מוותרים על שום תקציב, ומנהלים את העירייה ביעילות. אני גם אף פעם לא מצפה לתודה. מי שעובד למען התודה לא מצליח".
הפוליטיקה הארצית קורצת לך?
"לא, בכלל לא. יש עוד הרבה מה לעשות ולפעול פה".
אקו"ם