4 ימים בלי סמרטפון: כך נגמלתי מקבוצות הורים בוואטסאפ
חשיבה עצמונית, שיחות חולין, שתיקות מעיקות וגמילה מוחלטת מקבוצות הורים בווטסאפ. שום דבר לא הכין אותי ל"טמטמת" שהשתלטה עלי ללא המכשיר שלי
מי שמכיר אותי יוכל להעיד שבכל מה שקשור לשמירה על מכשיר הסמארטפון שלי - אני לוקה בחסר. ואני לא מדברת על טעויות כמו להניח את המכשיר על ספסל הגינה ולחזור הביתה בלעדיו, או לשכוח אותו על הכיסא של הרכב, עם חלון פתוח, בחניון, בדרום תל אביב.אני מדברת על איבוד מכשיר חדש מהניילונים, שעה אחרי שנרכש, לאחר מכן, גרימת תאונה מצערת למכשיר החלופי שלו, (שהגיע בלי מגן), ולבסוף, תינוק מרדן שהשליך את החלופי של החלופי - ישירות לאסלה.
פה, ברגע הזה, הבנתי שמשהו בשיטה שלי לא עובד. מאדם בוגר ושקול הפכתי לבבושקה של אסונות טכנולוגיים. ולכן, כדי למנוע נזקים נוספים ורצח עם סלולרי, החלטתי שיותר אין מכשיר חלופי. למעשה אין מכשיר בכלל עד הודעה החדשה (שתתקבל בסמארטפון של בעלי, כשהמכשיר החדש יגיע אמן).
רצף של תאונות מצערות
צילום: שאטרסטוק
נדרשתי לשרוד ארבעה ימי עסקים בלי מכשיר ואני חייבת לציין שלקח לי לפחות שלוש שעות לעבור ממצב של "אפשר לחשוב, בילדות שלנו הסתדרנו מצוין גם בלי", למצב של בכי בתנוחה עוברית בפינת החדר, כשאני ממלמלת לעצמי: "איפה אני? מי אני?" ומשהו על רשימת כיבוד בווטסאפ גן חמנייה.
שום דבר לא הכין אותי ל"טמטמת" שהשתלטה עליי ללא המכשיר שלי. כן, ידעתי שתאים אפורים רבים נטשו את המערכה, עוד עם יציאתו של האייפון 4 הנוסטלגי, אבל ל"נכות התנהלותית" שכזו בעולמי שלי? לא ציפיתי.
פתאום קלטתי שאת הדרך לבית של ההורים שלי התרגלתי לעשות עם ווייז. שבלי רשימת אנשי הקשר שלי, אני יכולה להתקשר רק אל עצמי או למשטרה. אף פעם לא ידעתי עד כמה פנס זה דבר הכרחי, גם מצלמה קדמית, אחרי שאכלת משהו עם פטרוזיליה. וכמובן השעה, בלי סלולרי אף פעם אי אפשר לדעת מה השעה. ואז צריך לשאול אנשים ברחוב, והם עונים לך בהתנשאות כזו: "ארבע שלושים וחמ.. לא, שש" ומסתכלים עליך במבט מוזר כזה של: מסכנה בטח אין לה סמארטפון.
ביום השני צלחתי את מבחן החוג של הילדה. 45 דקות של התבוננות בהורים שמתבוננים בסמארטפונים של עצמם, מפלרטטים עם המסך, מסתמסים, גוללים, ושום מבט לעברי. כאילו אני אוויר, כאילו לא עשיתי, יום לפני, סימולציות באמבטיה על שיחות מזג אוויר ואוכל טבעוני, לקראת האירוע.
ביום השלישי, כבר התחלתי להתמצא שוב בדרכים קלות, הסתובבתי עם פנקס מספרי טלפון הכרחיים, קניתי שעון מעורר והתחלתי ליהנות מתחושת החופש וחוסר הזמינות. ביום הרביעי יצאתי בהצהרה שאני לא צריכה סמארטפון. החלטתי שאני אהיה בול כמו ההיפסטרים האלה שמנפנפים בזה שאין להם טלוויזיה, רק בתחום הסלולרי.
חשבתי שאהיה כמו ההיפסטרים האלה בלי הטלוויזיה
צילום: שאטרסטוק
אבל אז, בדיוק כשהרגשתי שחזרתי לשלוט בחיים שלי, כשסוף סוף התנערתי משלשלאות הטכנולוגיה והיכולות הקוגנטיביות שלי החלו לחזור אליי, קול התראת סמארטפון הרעיד את חלל החדר. "הוא הגיע!" הודיע לי בעלי.
וככה ברינגטון של רגע, הסתיימה לה תקופה של ארבעה ימי עסקים, שבהם חייתי בנפרד מהאלטר אגו הסלולרי שלי, זה שתמיד מזכיר לי מי אני, איפה אני וכמה דקות ייקח לי להגיע. תקופה נייחת של הישרדות יומיומית, הכוללת מצבים של חשיבה עצמונית, קבלת החלטות, שיחות חולין, שתיקות מעיקות וגמילה מוחלטת מקבוצות הורים בוואטסאפ.
חייבת לציין שמהרגע שהמכשיר החדש הגיע פיזית לידיי לקח לי זמן (שלוש דקות) לעכל, להתרגל ולעבור ממצב של "אמרתי שאני לא צריכה סמארטפון, קחו אותו ממני!", למצב של בכי בתנוחה עוברית בפינת החדר, תוך כדי שאני מנשקת את המכשיר וממלמלת לעצמי: "תודה אלוקים! תודהה!"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם