כל הדרך לגרדום: ימיו האחרונים של מאיר פיינשטיין
כשאליעזר פיינשטיין פתח תיקייה ישנה שמצא במחסן, הוא לא האמין למראה עיניו. הדפים המצהיבים הקימו לתחייה את דודו, לוחם אצ"ל מאיר פיינשטיין ז"ל: מפעולת החבלה בתחנת הרכבת ועד ההתאבדות בתא הנידונים למוות - סיפור הגבורה המלא יוצא מן המרתף
על קדמת תיק המסמכים המיושן, מתחת לסימנים המחלידים שהותירו הסיכות המשרדיות בקרטון הירוק, מופיעות כמה שורות בכתב אנגלי צפוף. Sentenced to death, מודיעות בלקוניות המילים. נידון למוות. מתחת להן הוסיף מישהו באותיות אנגליות גדולות: GOD REST THEIR HOLY SOULS - אלוהים ייתן מנוח לנשמותיהם הקדושות. "זה התיק של הבולשת הבריטית. את השורה התחתונה הוסיף ככל הנראה שוטר יהודי ששירת שם", אומר אליעזר פיינשטיין.
אליעזר (65) הוא אחיינו של מאיר פיינשטיין, מעולי הגרדום. את הדוד, לוחם אצ"ל שנשפט למוות, הוא מכיר רק מסיפורי אביו, בנימין. כילד בבית הספר הוא לא למד על עלילת הגבורה ההיא, ואפילו לא הותר לו לכתוב על הנושא. "אמרו ששר החינוך לא מאשר עבודה על עולי הגרדום", הוא נזכר. ממרפסת דירתו הירושלמית, ברוח הקלה שנושבת כאן בשעות אחר הצהריים גם בימות השרב הלוהטים, הוא מצביע למטה. שם, בפאתי שכונת ארמון־הנציב, נפגשים הרחובות על שם מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שפוצצו עצמם יחד כדי לא לתת לבריטים להוציאם להורג.
דווקא לאחרונה הכה בו הסיפור המשפחתי מחדש, ובעוצמה רבה. הכול החל כשבתו של אליעזר, רופאה במקצועה, נסעה לצורך עבודתה לחו"ל. ללונדון, למרבה האירוניה. "היא חיפשה היכן לאחסן בינתיים את החפצים שלה. הלכתי לפנות לה מקום במחסן שבבית ההורים שלי, ופתאום ראיתי את התיק הירוק הזה מונח שם, בתוך תיק שעליו זיהיתי את כתב ידו של אבי ז"ל. כשפתחתי אותו, הבנתי מיד מה אני מחזיק בידיים. תראי, נמצא כאן הפרוטוקול של המשפט. חטפתי צמרמורת. לא נרדמתי במשך כל הלילה".
למחרת התקשר אליעזר ליורם תמיר, מנהל מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, שנפעם גם הוא למראה המקור ההיסטורי הראשוני. ערמות של דפים צהבהבים בני עשרות שנים, חלקם מודפסים ואחרים כתובים בכתב יד, המתינו כשהם מתויקים בקפדנות. אלפי מילים המשיבות לחיים את הדרמה האנושית ואת הצער העמוק שטלטל את בני המשפחה. "מדהים לגלות שדבר כזה היה מונח סתם באיזה מחסן", אומר תמיר. "הדברים הכתובים כאן שופכים אור על התרחשויות שלא היו ברורות לנו לגמרי, וחושפים את אחורי הקלעים של הסיפור".
איך בעצם מגיע חומר כזה לידי אחיו של נידון למוות?
"אני מבין שאבא קיבל את התיק לאחר מותו של מאיר", אומר אליעזר. "כנראה הוא ביקש אותו מהרשויות הבריטיות. בהמשך הוא הוסיף ושמר בתוכו מסמכים נוספים שקשורים לפרשה. אפשר לראות עד כמה הסיפור הזה המשיך להעסיק אותו במשך הרבה שנים".
המפקד היה שתול
אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש
להודה של אותה שעת־ליל.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש
בה שרפו את עצמם השניים.
...
כי עד רגע, למעלה מכל קהלם,
ניצבו שני נידונים,
עם הרב ניצבו, יחד.
וזימרו בשלושה את אדון־עולם,
אחר צאת מהם אֵם מתייפחת.
...
בשעות שכאלה מפסיד את הקרב
האויב.
החורק שיניים.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא,
נועדו המתים השניים.
(מתוך "הטור השביעי" של נתן אלתרמן, 25 באפריל 1947)
מאיר פיינשטיין נולד וגדל בירושלים. אם שואלים את אתר הזיכרון הרשמי של חללי צה"ל או את ויקיפדיה, תאריך הלידה שלו הוא 5 באוקטובר 1927. לדברי אחיינו, המועד הנכון הוא יולי 1929. והנתון הזה האחרון חשוב מאין כמותו בסיפור חייו ומותו של לוחם המחתרת.
כנער למד מאיר בישיבת "עץ חיים", והיה מתלמידיו של הרב אריה לוין. כשהיה בן 11 התייתם מאביו, והחליט לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא נדד בין כמה מקומות עבודה בירושלים והרחיק לאזורים אחרים בארץ. כאשר החלו להגיע שמועות על השמדת היהודים באירופה, החליט להתגייס לצבא הבריטי ולסייע במאמץ המלחמתי. מכיוון שידע שבגילו הצעיר לא יגייסו אותו, השיג תעודה מזויפת המעידה שהוא בן 20.
בצבא הבריטי שירת פיינשטיין במשך כשנתיים, ובאוגוסט 1946 השתחרר. זמן לא רב אחר כך הצטרף לאצ"ל והשתלב בפעילות הארגון ששאף לזרז את קץ השלטון הזר בארץ ישראל. ב־30 באוקטובר 1946, והוא בן 17, השתתף מאיר בפעולה שמטרתה לפוצץ את תחנת הרכבת בירושלים. מי שהיה אמור לפקד על המבצע, היינריך יחיאל ריינהולד (או בכינויו "ינאי"), לא הגיע באותו בוקר למפגש שנקבע, והחברים האחרים הניחו שנאסר. בהמשך התגלה כי ריינהולד היה שתול של הבריטים, וחשף בפניהם את התוכנית.
חברי ההתארגנות צעדו בבלי דעת היישר אל תוך מארב. הם הגיעו אל תחנת הרכבת כמתוכנן והניחו בה מזוודה ממולכדת. מעליה הם פרשו בד שעליו הופיע סמל אצ"ל לצד אזהרה בעברית, באנגלית ובערבית. הם כבר החלו להתרחק כששני נוסעים ערבים ששהו בתחנה הבחינו בהם וצעקו. בתוך רגעים אחדים החלו כוחות בריטים, שחיכו בקרבת מקום, לרדוף אחרי לוחמי המחתרת. הלוחמים הצליחו לברוח רגלית אל מכונית המילוט, שבה נהג מאיר. בעוד הבריטים דולקים אחריהם ויורים לכיוונם, הגיעה המכונית בנסיעה מהירה לנקודה שנקבעה בשכונת ימין־משה. שם התברר שכמעט כולם נפצעו מהירי, כולל מאיר, שידו השמאלית הייתה מרוסקת לגמרי.
חברי המחתרת יצאו מהמכונית והחלו לרוץ. מאיר הצליח להגיע לבית סמוך ולהקיש על הדלת. הוא ביקש עזרה, נכנס פנימה ונפל. בתוך זמן קצר נכנסו לבית השוטרים הבריטים, שעקבו אחרי סימני הדם השותת מידו הפצועה. דניאל אזולאי, משה הורוביץ ומסעוד ביטון, שהשתתפו בפעולה, נתפסו גם הם. בינתיים בתחנת הרכבת ניסה קצין חבלה בריטי לנטרל את הפצצה, אולם זו התפוצצה בידיו והרגה אותו.
מאיר נלקח אל בית הסוהר הצבאי בלי שקיבל טיפול רפואי. רק לאחר זמן בדק אותו רופא וקבע שאין מנוס מקטיעת היד. גם שני אחיו של מאיר, בנימין וצבי, נעצרו. הם הוחזקו בלטרון חודשים אחדים, ורק לאחר שהוכח שלא היה להם קשר לפעולה, נשלחו לביתם. בין הפריטים שהכניס בנימין לאסופת המסמכים יש גם קבלה על סך 50 לירות - שכר טרחה ששילמה אמו בלה לעורך הדין אשר לויצקי תמורת הטיפול בעניינם של בניה.
"כששוחררתי ממעצר ב־12.1.47 החילותי תיכף לפעול במרץ למען מאיר", מדווח בנימין בדפים שהתגלו כעת. "כתבתי הרבה מכתבים לבולשת והשתדלתי, אבל כל פניותיי היו לשווא".
משנפתח משפטו של מאיר, ב־26 במארס 1947, התברר שהוא מואשם בשתי עבירות: ירי מכלי נשק בתחנת הרכבת, והנחת הפצצה. האישומים הוקראו בפני פיינשטיין וחברו אזולאי באולם בית הדין, והם נשאלו אם הם מודים בעובדות. מאיר נעמד ואמר: "אינני מכיר בחוקיות בית המשפט ולא אשתתף בדיונים. תשובתי להאשמות תינתן בהצהרה שאקרא". לאחר מכן כמעט ולא הגיב עוד לנאמר סביבו, אלא רק ישב וקרא בהפגנתיות ספר או עיתון.
בימים הקצרים שעמדו לרשותו, ניסה בנימין להוכיח כי אחיו הוא קטין. זה היה הבדל של חיים ומוות, מסביר אליעזר: כנער שעוד לא הגיע לגיל 18 בעת ביצוע הפעולה, מאיר לא היה אמור לעמוד כלל לדין. אלא שבית המשפט התייחס אליו כבגיר, שכן מבחינת הבריטים, העצור היה חייל משוחרר בן 22.
"אבא שלי ניסה שוב ושוב, אבל התובע אמר – 'אתה רוצה להגיד לי שצבא הוד מלכותו גייס ילד בן 14 להילחם במלחמת העולם השנייה? לא יכול להיות דבר כזה'. הם הביאו רופאים בריטים שהעידו שלפי צילומי רנטגן, גילו של הנאשם הוא למעלה מעשרים. אחרי העדות שלהם, הדוד שלי אמר לאבי בבית המשפט: 'בנימין, תעזוב את הרופאים הנאצים האלו'".
אליעזר, אגב, לא יודע מהיכן הגיע לאתרים התאריך 5 באוקטובר 1927, שאינו תואם גם את הגרסה הבריטית. "אבא נכח בכל דיון ודיון", הוא ממשיך. "יש כאן בתיק פרוטוקול שהוא הכין לעצמו, עם הערות בכתב ידו שנרשמו במהלך המשפט. זה מדהים. תראי, יש גם מכתב של עו"ד אשר לויצקי לבית החולים הדסה", הוא מציג נייר מודפס במכונת כתיבה. "הוא מבקש לברר אם יש דרך מדעית להוכיח את גילו האמיתי של הנאשם. 'אסיר תודה אהיה לכבודכם אם תואילו להציג למומחים שלכם ולמסור לידי תעודה הדרושה לי'. מול עדותם של הרופאים הבריטים הוא ניסה להביא מומחה מטעמו, אבל כנראה לא הצליח".
גזורים בדייקנות, מודבקים וממוספרים, מעידים קטעי העיתונות שבתיק על מהלך המשפט. באחד מהם מתואר איך ממש לפני גזר הדין, בנימין עשה ניסיון נוסף. "אולם בית הדין היה מלא", מתאר הכתב. "אחיו של הנאשם פיינשטיין ניסה שוב למסור מכתב לאב בית הדין בקשר לגילו של פיינשטיין. נשיא בית הדין הקולונל קופר אמר - אין שופט רשאי לקבל עדויות מחוץ לאולם בית הדין".
"הוא סירב לקרוא את המכתב של אבא שלי, שהתחנן בפניו לקבל את הראיות", אומר אליעזר. "היו במכתב תזכורת לכך שתעודת הלידה המקורית של מאיר ממחוז ירושלים הוגשה לידי התובע לפני תחילת המשפט, והצהרה בשבועה של האמא על גיל בנה. גם המכתב הזה נמצא פה בתיק".
התיקייה שצצה מהעבר מכילה גם את הנאום הסופי של ההגנה, ואת הטיוטה שקדמה לו. הדף מלא מחיקות וסימונים, הערות בעיפרון וניסוחים מחודשים, הכול במאמץ נואש של בנימין לברור את המילים הנכונות שיסייעו לחלץ את אחיו הצעיר מחבל התלייה. דף אחר נושא את הצהרתו של מאיר עצמו בבית המשפט, זו שהקריא לפני מתן פסק הדין. היא כתובה בכתב ידו של האח הבכור, וקווים מתוחים מתחת למילים שבהן הגביה כנראה מאיר את קולו, כדי לתת דגש לדברים. ניכר כי בזמן שרשם בנימין את המילים, גם אם לא היה זה בבית המשפט עצמו, הדהד באוזניו קולו של אחיו הקטן.
"קציני צבא הכיבוש, משטר של עצי תלייה – זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל אור לאנושיות כולה", אמר מאיר לשופטיו הבריטים. "ברשעותכם האווילית אתם מניחים שבמשטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ הייתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה. פלדה המתחשלת לאש האהבה והשנאה. האהבה למולדת ולדרור, והשנאה לשעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה.
"האותנו תפחידו במוות? אותנו שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה? אותנו ששואלים את עצמנו יום־יום: במה טובים אנו מהם, ממיליוני אחינו? לשאלות אלו ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא כדי לחיות וּלְצפות בתנאים של עבדות ודיכוי לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות".
על הבריטים לא עשו מילותיו של הצעיר האידיאליסט כל רושם. ב־3 באפריל, כשבוע לאחר פתיחת המשפט, נגזר הדין: פיינשטיין ואזולאי יוצאו להורג בתלייה. "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", הכריזו השניים בהינתן פסק הדין. כשהשוטרים אזקו את ידיו והחלו לגרור אותו מהאולם, שר מאיר את "התקווה".
גזיר עיתון נוסף מאותם ימים מתאר את התחושות הקשות שעטפו את משפחת פיינשטיין. "בבית הנידון למוות בשכונת הכרם בירושלים שררה אימת המוות. צל המוות ריחף מסביב לבית וכאילו הכריז – 'כאן גר הנידון למוות מאתמול'. אולם יושבי הבית, עם האח הבכור בראש, אינם מאמינים בגזירת המוות", כותב העיתונאי. "'גילו של בני הוא למטה משמונה עשרה שנים. אני ילדתי אותו והם באו לקבוע את גילו בביטחון כזה כאילו הם הרו וילדו אותו', הסבירה לי האם". בני המשפחה, כך מתואר בכתבה, עוד מקווים כי "צל המוות יחלוף מעל בנם", ואומרים כי הוא כבר בא על עונשו כאשר ידו נקטעה בגלל "התעללות השוטרים": "במקום להובילו לבית החולים הובילוהו למחנה צבאי, שם איבד דם רב, ורק עם אפיסת כוחותיו לקחו אותו לבית החולים".
ב־17 באפריל אישר המפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ את גזר דין המוות של מאיר פיינשטיין. עונשו של אזולאי הומר במאסר. שנים אחר כך התברר שהוא היה ככל הנראה סוכן שתול של ההגנה בשורות אצ"ל, ושהחנינה ניתנה הודות להשתדלות ראשי היישוב למענו.
גם כשנדמה היה שהתקוות נגוזו, סירב בנימין להרפות ממאמציו. "הוא לקח על עצמו להחתים את הדוד שלי על בקשת חנינה", מספר אליעזר. "מאיר לא רצה לבקש שום דבר מהבריטים, אבל אבא אמר לו שזה מאושר על ידי מנחם בגין, מפקד אצ"ל. בסוף מאיר חתם, כי אמא שלו איימה שתמות אם לא יעשה זאת. הנה, זה הנייר".
שמו של מאיר חתום באותיות לועזיות גדולות על הבקשה להמתקת עונשו. "זה מכתב מ־20 באפריל 1947, יום לפני המוות. יש פה למטה הערה באנגלית שאומרת שהבקשה נרשמה בכתב ידה של רחל קרמר, שהייתה חברתו, ומאיר חתם בנוכחותה ובנוכחות אמא שלו. זה נשלח לנציב העליון. מאחורי הדף מציין אבי שהעתקים נשלחו לדוד בן־גוריון, ליצחק בן־צבי, לד"ר חיים ויצמן ולרבנים הראשיים הרב בן־ציון עוזיאל והרב יצחק הרצוג. תשובת הדחייה של הנציב העליון נשלחה גם היא לכל המכותבים ב־22 בחודש - יום אחרי שהדוד שלי כבר לא היה".
הבריטים שמרו על עמימות בעניין מועד ההוצאה להורג. ב־15 באפריל הועברו ארבעה נידונים למוות - דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני – מכלא ירושלים לכלא עכו. למחרת הם הובלו לגרדום בלי שתינתן להם אפשרות לפגוש רב ולהיפרד ממשפחותיהם, בניגוד להבטחות מוקדמות מצד השלטונות. לאחר מכן הובלו גופותיהם בשיירה של טנקים ומכוניות משוריינות מכלא עכו אל העיר צפת, תוך חילול כבודן, והונחו במשטרת הר־כנען. הבריטים לא טרחו להודיע לחברה קדישא על המסע, וגם בני המשפחות לא נכחו. ביישוב היהודי שרר זעזוע גדול מהמעשה, וקהילות יהודיות בעולם גינו אותו בחריפות.
"הבריטים הבינו שהם עשו דבר שלא ייעשה, ולא רצו לחזור על כך", אומר יורם תמיר. "זו ככל הנראה הסיבה לכך שלקראת הוצאתו של פיינשטיין להורג, הם פנו לרב יעקב גולדמן, רב בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי. הם רצו להביא הפעם דמות רשמית בעלת תפקיד. מאותה סיבה הם לא פנו לרב אריה לוין - שהיה מקורב למשפחת פיינשטיין ומאיר למד אצלו בילדותו, ולכאורה מתבקש שיהיה שם בעת ביצוע גזר הדין. כשבאו לקרוא לרב גולדמן, הוא העביר מסר לאשתו על כך שההוצאה להורג עומדת להתרחש, והיא מיהרה להודיע גם לרב לוין".
לפי גרסאות שנפוצו לאורך השנים, הרב לוין הוזמן לבקר את הנידונים בתאם, אך סירב – או משום שטען "על מה יש לצדיקים גמורים כמו פיינשטיין וברזני לומר וידוי?", או מכיוון שהיה מודע לתוכנית ההתאבדות ולא הסכים לה. לדעתו של תמיר, הגרסה שהוא מציג נכונה ומדויקת יותר.
ברזני מלח"י ופיינשטיין מאצ"ל נשפטו בשל מעורבותם בפעולות שונות, אך ישבו יחד באותו תא נידונים למוות, לבושים מדי אסיר אדומים. בשיתוף פעולה בין שתי המחתרות, הוברחו אליהם בסלסילת פירות שני רימוני יד מאולתרים, מוסווים כתפוזים. התוכנית הראשונית הייתה להשליך רימון אחד לעבר הבריטים במעמד ההוצאה להורג, ולהתאבד באמצעות השני. אולם הרב גולדמן, שבא לבקר את ברזני ופיינשטיין, אמר להם שיילווה אליהם גם כשיילקחו לגרדום. השניים התלבטו קשות כיצד לנהוג: הם הבינו שאם ישליכו את אחד הרימונים לעבר השוטרים הלוקחים אותם אל חבל התלייה, ייפגע בוודאות גם הרב. לכן החליטו לוותר על המתקפה ולדבוק רק בתוכנית ההתאבדות.
גם באשר לרגעיהם האחרונים של שני האסירים קיימות גרסאות סותרות. לפי אחת מהן, הנידונים למוות שרו את הפיוט "אדון עולם", עם השורה "בידו אפקיד רוחי". לפי גרסה אחרת, הם שרו את "התקווה". במקביל אימץ ברזני את הרימון אל חזהו בידו השמאלית, ופיינשטיין הגידם נלחץ אליו. פיצוץ עז נשמע בין כותלי בניין בית הסוהר, והשניים לא היו עוד בין החיים.
ביום הלוויה הוטל עוצר כללי על העיר ירושלים. שני הצעירים שהקריבו עצמם למען תקומת העם בארצו הובלו למנוחה אחרונה כמעט לבדם. מתמונה מיושנת בעלת שוליים משוננים ניבט בצבעי שחור־לבן מעמד הטמנתם בהר הזיתים. ברגע המתועד מורד מאיר ז"ל אלי קבר. לצדו עומדים אחיו, אמו, חברתו רחל, הרב אריה לוין, שצעד ברגל להר הזיתים, ואנשי החברה קדישא. גופתו של ברזני, עטופה בטלית, נמצאת עדיין על אלונקה המונחת על הארץ. לצדו שפופה על הקרקע אמו, ראשה מכוסה במטפחת.
עכשיו מוציא אליעזר מהתיק שני כרטיסים ירוקים, ומשום מה הם נדמים כחפצים העגומים ביותר שהציג בפנינו, המשפילים ביותר. הכרטיסים, שעל אחד מהם מופיע השם בנימין פיינשטיין ועל השני בלה פיינשטיין, אפשרו לאמו ולאחיו של מאיר ללוותו בדרכו אל בית עולמו, למרות העוצר. על גבי הכרטיסים מצוינות השעות המדויקות שבהן מותר לשני בני המשפחה לשהות מחוץ לביתם, והאזור המתוחם שבו מותר להם להימצא. כן מופיעה אזהרה באנגלית: האישור שניתן בזאת יכול להישלל מנושא הכרטיס בידי כל גורם רשמי, ללא שום צורך לנפק הסבר כלשהו. נדמה שזו משמעותו המוחשית ביותר של שלטון זר.
מילותיה של רחל, החברה, נצררו גם הן בתיקייה. "מאיר, אהבת את החיים", אמרה בלוויה. "היה לך בשביל מי לחיות ובשביל מה לחיות. מאסת בפעולות ההצלה שעשינו למענך. בחרת ב'מות כבוד על פני חיי שפלות'. אשריך ואשרי חלקך שמתת מות גיבורים על מזבח האומה. שמך יתנוצץ לתפארה על דפי ההיסטוריה של מלחמת השחרור של עמנו המדוכא. יהי זכרך ברוך לנצח. שלך - רחל ואחיך, בנימין וצבי".
אפשר לראות פה בין המילים את התסכול של בני המשפחה: "מאסת בפעולות ההצלה שעשינו למענך".
"נכון. הם נלחמו על החיים שלו, והוא לא נתן להם".
בימי השבעה הגיע הרב גולדמן אל בית האבלים, והקריא להם מילים שאמר לו פיינשטיין לפני מותו. "אני מבקש מהעם העברי שיבין אחת ולתמיד שאין מה לחכות, כל זמן שעם טמא שורץ בארצנו ורוצה להשמידנו. טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם הידיים למעלה, טוב למות בכבוד מלחיות בהשפלה", קורא אליעזר מהדף. "הוא מבקש סליחה מאמו ומאחיו על הצער שגרם, ומקווה שתתגאו בו. מהמשפחה הוא מבקש: אל תישבר רוחכם, וסליחה מכל חבריו. באופן מיוחד סליחתו מהרב אריה לוין, ומבקש מרחל שלא תישאר גלמודה. משביע אותה שתתחתן, ואם ייוולדו לה בנים שתקרא לאחד מהם בשמו, והוא מאחל לה כל טוב. לאחד מהאחים מבקש להגיד שהוא סולח על השקר שמסר לו". לפי הרב גולדמן, מאיר לקח בחשבון שאולי אחיו הגדול שיקר לו בנוגע לאישורו של בגין לבקשת החנינה.
"יש כאן גם מכתב מאדם ששמו משה אבו, שהתגורר בצפת", אומר אליעזר. "הוא מספר לסבתא שלי שהחליט לקרוא לבנו שנולד על שם מאיר". האם השיבה במכתב משלה: "מצאנו נטפי נוחם עם ההודעה על אדיבות רוחכם וההחלטה לקרוא לבנכם על שם בני המנוח".
במילים משורטטות בצורת קשת מנציח דף מחברת את הכיתוב שבחרו בני משפחת פיינשטיין למצבת בנם. "כרע שכב כארי", נאמר שם. "פ"נ מאיר הי"ד בן אליעזר, שעלה קורבן על מזבח האומה במותו מות גיבורים באביב נעוריו". המצבה הזו נמצאה מנותצת כששבו בני המשפחה להר הזיתים לאחר מלחמת ששת הימים. הם הקימו אחת חדשה, שהוחלפה לאחר זמן במצבה רשמית של חללי צה"ל.
עד כה טרם בחן אליעזר את תכולת התיק במלואה. בעודו מעלעל בה, הוא נתקל לראשונה בדברים שנשא אביו ביום השלושים למותו של מאיר: "התחננו בפניו שלא יעזוב את הלימודים, אבל כבר אז היה לו את יצר ההקרבה. הקרבה למען המשפחה, שבמשך הזמן התפתחה להקרבה למען מולדתו". "זה מסמך שלא קיים בשום מקום", מדגיש אליעזר.
הוא זוכר את סבתו בלה, "אישה גדולה עם דוק של עצב, שנפטרה כשהייתי בכיתה ד' בערך. היא מעולם לא הוכרה כאם שכולה או משהו כזה. אני עוד זוכר איך מבנה בית הסוהר המרכזי מהתקופה הבריטית שימש כמחסן של הסוכנות, לפני שהפך למוזיאון המחתרות של היום. היינו עורכים שם טקסים כשמאחורינו ערמות של ארגזים וקרטונים, שהיו הארכיב של הסוכנות. עברו לא מעט שנים עד שהוציאו את הארגזים ההם", הוא אומר בעלבון לא מוסתר.
"לקח זמן עד שההנצחה החלה", מאשר תמיר. "זה היה חלק מהדחקת אצ"ל ולח"י. רק אחרי שמנחם בגין מונה לשר בלי תיק, ב־67', התחיל תהליך שבמסגרתו חלק מסוים מהמבנה וחדר הגרדום הפכו להיכל הגבורה כפי שהוא היום. יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון קיבלה לידיה את המבנה באופן מלא רק בשנת 1991".
החותמת הציבורית המוכרת ביותר לגבורתם של פיינשטיין וברזני ניתנה ערב בחירות 81'. אז, בתגובה ל"נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז, נשא בגין נאום מכונן ובו הזכיר את סיפורם של השניים שפוצצו עצמם בתאם. "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית. פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי. משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב. הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי?! עיראקי?! יהודים! אחים! לוחמים!".
לפני עשור, כסגירת מעגל נוספת, חזר במפתיע לידי המשפחה ספר שהעניק בנימין למאיר בזמן מאסרו: עותק של "התנ"ך בתמונות" שאייר גוסטב דורה. בני המשפחה לא ידעו עד אז כי מאיר נתן אותו במתנה לסוהר הבריטי שהיה מוצמד אליו ואל ברזני, והפגין כלפיהם יחס הגון. אותו סוהר, תומס גודווין, שמר על הספר במשך כל השנים, ולקראת מותו הורה לבנו להשיבו לידי משפחת פיינשטיין.
"יש כאן התכתבות מפברואר 48' בין אבא לבית הסוהר", אומר אליעזר. "הוא מבקש לקבל את הספרים שהיו אצל מאיר, והם משיבים בשלילה. כנראה באמת לא הבינו למה הוא מתכוון, ולאבא לא הייתה דרך לדעת שהתנ"ך ניתן למישהו במתנה. כשהספר חזר אלינו, ראיתי בעמוד הראשון הקדשה שכתב הדוד שלי לשוטר. רואים גם שהספר נפתח הרבה פעמים בעמוד 45: זה העמוד שבו נמצא האיור של שמשון, והפסוק 'תמות נפשי עם פלשתים'. כך גם בעמוד של שאול הנופל על חרבו. בעמודים האלה הם כנראה עיינו הרבה, וזה חלק מההיתר שנתנו לעצמם, למות בדרך שבה בחרו".
מה תעשה כעת עם כל החומרים שבתיק?
"עוד לא החלטתי. אולי זה יימסר למוזיאון, אולי יישאר אצלי. יש פה גם דברים באנגלית שעדיין לא פענחתי. אני מתכנן מתישהו לרדת למחסן הבית ולחפש, כי אני בטוח שיש שם עוד חומרים מדהימים שיכולים לסגור עבורנו מעגלים נוספים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם