ראשי » חדשות » בארץ

בין חומות העיר: מסעו של מארק טווין בירושלים

ההתרגשות מההגעה לעיר, סוף-סוף, מתחלפת אצל מארק טוויין במהרה בעוד גל של מיאוס וזלזול. את נשיא מדינת ישראל, שהצטרף אלינו למסע, זה ממש לא מבהיל: הוא יודע שבירת ישראל היא כלילת יופי, ואפילו את אובמה הוא שכנע בכך. כתבה רביעית בסדרה

פרק רביעי: ירושלים
 
מאז הפליגו לדרכם מנמל ניו-יורק ביוני 1867, היטלטלו מארק טוויין וחבורת הצליינים האמריקאים שאיתו במשך שלושה חודשים ארוכים ומייגעים. הם שטו בספינות מעוררות בחילה ודהרו על סוסים מהירים מדי או איטיים עד חורמה. הם הגירו זיעה בשמש הקופחת של המזרח התיכון, רבו בינם לבין עצמם, נתקלו בפרוטקשן, עברו מתל חורבות מטופש אחד למשנהו, קמו מוקדם מדי לפנות בוקר והלכו לישון מאוחר מדי בלילה.
 
אבל כל זה הצדיק את עצמו ביום בהיר אחד בספטמבר 1867, כשמסע התענוגות הגיע לשערי עיר הקודש ירושלים. הרגע שלפני כניסתם לעיר הוא הרגע הנישא ביותר בספרו של טוויין: "לא היה צורך בדמעות. הן לא היו מתאימות למעמד. המחשבות שירושלים מעוררת מלאות פיוט, השראה, גדולה, ויותר מכול – כבוד" (הציטוטים מהספר "מסע תענוגות בארץ הקודש", בהוצאת מחברות לספרות. תרגום: עודד פלד).
  
הם נכנסו לעיר מצפון, דרך שער דמשק, הוא שער שכם. ואז, ככל הנראה אחרי יום אחד בלבד, עשה טוויין תפנית מרהיבה של 180 מעלות וכתב על אותה העיר ממש את אחד ממשפטי השנאה והשטנה הקשים שנכתבו עליה אי פעם: "בלואי סחבות, עוני, דלות וזוהמה – סימנים וסמלים אלה, שהם עדות נאמנה יותר לשלטון מוסלמי מאשר חצי הסהר עצמו, מצויים כאן בשפע. מצורעים, נכים, עיוורים ורפי שכל מסתערים עליך מכל העברים, ודומה שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – ה'בקשיש' הנצחי... ירושלים היא עיר קודרת, משמימה, חסרת חיים. לא הייתי רוצה לחיות בה".
 
האם זהו רק תעלול ספרותי של עיתונאי צעיר המעוניין לרתק את קוראיו, ולשם כך משתמש בהנגדה חריפה? בספריו, שיהפכו אותו כמה שנים אחר כך לאחד מענקי התרבות האמריקנית של כל הזמנים, יעשה טוויין שימוש רב בציניות, בהנגדות ובסאטירה עוקצנית – גם ובעיקר כלפי דתות ממוסדות. אבל במקרה של ירושלים היה כנראה משהו עמוק יותר.
 
בספרו "ירושלים – הביוגרפיה" (הוצאת דביר) מנסה ההיסטוריון הבריטי סיימון סבאג-מונטיפיורי לגעת בשורש העניין: "התיירים היטיבו לראות מקומות שאלים עמדו בהם, אבל בכל הנוגע לראיית אנשים שחיו שם בפועל, הם היו עיוורים כמעט. ירושלים התקיימה בדמיון של מעריציה, שחיו הרחק באמריקה או באירופה. כעת, כשמעריצים אלה באו באלפיהם בספינות קיטור, הם ציפו לחזות בתמונות האקזוטיות והמסוכנות שדמיינו בעזרת ספרי הקודש הסטריאוטיפיים הוויקטוריאניים שלהם, וגם בעזרת מתורגמנים ומדריכים. הם ראו אך ורק את מגוון התלבושות ברחוב, ופטרו את התמונות שלא מצאו חן בעיניהם כזוהמה אוריינטלית".
 

בהיסטוריה הארוכה שלה עברה ירושלים תהפוכות לרוב. בלי שהיה מודע לכך, טוויין הגיע לעיר רגע לפני ששוב שינתה את פניה לחלוטין. היחלשות האימפריה העות'מאנית אפשרה למעצמות הטוענות לכתר לתקוע יתד בעיר הקודש. ב-1859 הגיעו אליה הרוסים והכריזו: "ירושלים היא מרכז העולם. חייבת להיות לנו נציגות בה".

התוצאה הייתה רכישת האזור הידוע עד היום בשם "מגרש הרוסים". ב-1862 הצטרפה בריטניה לחגיגה, כשהנסיך מוויילס, אלברט אדוארד, נכנס לירושלים על סוסו. את סיוריו של הנסיך, שב-1901 יהפוך למלך אדוארד השביעי, הדריך הכומר הראשי של בית המלוכה הבריטי, שקבע: "ירושלים היא ארץ יקרה לנו מאז ילדותנו, אפילו יותר מאנגליה". לימים, תחת שלטון ג'ורג' החמישי, תצטרף ירושלים לשטחי האימפריה הבריטית, לאחר כיבושה במלחמת העולם הראשונה.
 

האמריקאים העדיפו להיאחז בירושלים באמצעות הארכיאולוגיה. אדוארד רובינסון, פרופסור לספרות מקראית מניו-יורק, חשף ב-1852 את הקשת העתיקה הקרויה היום על שמו - קשת שעליה נשען אחד מהגשרים שהובילו מהעיר לבית המקדש. גם הגרמנים והצרפתים לא טמנו את ידם בצלחת, ומשלחות מטעמם החלו לחפור בכל מקום פנוי בירושלים העתיקה. סבאג-מונטיפיורי משווה את המרוץ הארכיאולוגי של ימי טוויין למרוץ לחלל בין המעצמות במאה ה-20.

יש אפילו סיבות טובות להאמין שטוויין פגש בירושלים את החוקר הבריטי האגדי צ'רלס וורן, שהחל בחפירת הפירים המפורסמת שלו בפברואר 1867 - חודשים ספורים לפני הגעת מסע התענוגות לעיר הקודש. השניים אפילו התאכסנו באותו מלון ברובע המוסלמי, מדיטרניאן. מאוחר יותר נרכש המלון בידי משה ויטנברג, ונקרא על שמו. במשך תקופה מסוימת המבנה היה ביתו של אריאל שרון, וכיום הוא משמש את עמותת "עטרת כהנים".

אבל כניסת המעצמות היא המאורע המשני בחשיבותו בתולדותיה של ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. האירוע המרכזי הוא החיבור המחודש בין העם היהודי, הפעם באמצעות תנועה לאומית, לבין עיר הקודש. לחיבור הזה היו שני שלבים: האחד הוא חזרתם של יהודים לתחומי העיר העתיקה בחצי הראשון של המאה, והשני הוא היציאה מהחומות - נקודת מפנה מכוננת שאת אחריתה חווה כל מי שמסתובב היום ברחבי העיר העצומה, הבנויה כפי שלא הייתה מעולם.

טוויין לא היה מודע לכל המגמות שרחשו סביבו, וכמובן לא ניחש שזו נקודת מפנה היסטורית. למרות זאת, ואולי דווקא בשל זאת, ספרו המפורט והקולח הצליח ללכוד כמוסת זמן ירושלמית ייחודית ובעלת עוצמה, רגע לפני שהכול התחיל.

הפרק על ירושלים הוא המרכזי והחשוב בספרו של טוויין. בעקבותיו רצינו שגם הפרק על ירושלים במסע שלנו יהיה המשמעותי מכולם. לשם כך הזמנו את נשיא המדינה ראובן ריבלין, שיצטרף אלינו בצעידה אחר עולי הרגל האמריקאים. כמי שמייצג את מדינת ישראל שקמה מתל החורבות שראה כאן טוויין, החיבור הזה נראה לנו טבעי. בסיוע דוברת בית הנשיא נעמי טולדנו-קנדל, נקבע הסיור המשותף לנשיא ולנו. במקרה של ריבלין יש כאן גם סגירת מעגל משפחתית: הנשיא הוא דור שביעי בירושלים, ואבות-אבותיו יצאו מהחומות פחות או יותר כשעיניו של מארק טוויין שזפו אותן לראשונה.

הנה כי כן, בבוקר שמשי וחם באמצע השבוע שעבר הגיע נשיא המדינה למוזיאון מגדל דוד, סמוך לשער יפו, כדי לתצפת איתנו על ירושלים של אז ושל היום, של טוויין ושל 2017. לדבר על מה שהיה, על מה שעכשיו וגם קצת על העתיד. במרחק של כמה מטרים ו-150 שנה מאיתנו עבר טוויין בשער יפו - אז עדיין שער קטן, שאך זה החל להיפתח גם בלילות ועדין לא מאפשר מעבר עגלות - כדי לתור את האתרים המקודשים לנצרות מחוץ לחומות. בספרו הוא כינה את מגדל דוד העות'מאני "מגדל היפיקוס", כשמו של אחד ממגדלי המצודה בתקופת הורדוס, ותיאר את גובהו ויופיו.
 

 
מהתצפית במגדל נפרש המבט אל העיר העתיקה כולה. הנשיא ריבלין יודע להצביע על כל קיר כמעט, ולספר את ההיסטוריה שלו מהמסד ועד הטפחות. גם בחום, ירושלים יפה בעיניו תמיד. אחרי שעינינו שובעות מהעיר העתיקה והאופק הנשקף לה ממזרח עד פאתי ים המלח, אנו מפנים את מבטנו מערבה, אל העיר החדשה. רגע לפני ירידתנו לשיחה באולם פצאל, נזכר ריבלין בביקורו של הסנאטור ברק אובמה, עוד לפני שנבחר לנשיא ארה"ב. "עמדנו כאן ואמרתי לו: הנה, זאת ירושלים. אומרים לנו שצריך לחלק אותה, תראה לי איפה. הוא ענה: 'משוגע מי שיחלק אותה'. אמרתי לו: אל תדאג, אנחנו לא משוגעים".

לספרו של טוויין התוודע ריבלין רק ב-1972, כשאברהם לבינסון תרגם אותו לראשונה לעברית. הנשיא מתאר את פגישתו עם הספר כהלם תרבותי: "הייתי אז בן 33, כבר אחרי שתי מלחמות, ואב לילד בן עשר. בקיא בכל תולדות ירושלים וגם לא מעט בתולדותיה של הארץ, בעקבות כתבי אבי וההיסטוריה המשפחתית. לא ידענו על הספר עד שתורגם לעברית, ונדהמנו כשקראנו בו לראשונה. גדלנו על יופייה של הכנרת, הדרו של הגליל, על 'כמה את יפה, ארץ ישראל', ועל כמה שערגנו לארץ שאין מובחרת ממנה - מים המלח ועד החרמון. והנה, לפתע אנחנו נתקלים בתיאורי שטנה של ארץ זנוחה ולא רצויה.

"טוויין הוא בעיניי סופר נפלא, שקיבל כנראה באותה עת התרשמות מוטעית שנבעה מסיבות רבות. הרי הארץ באמת הייתה אז מוזנחת ואיש לא חפץ בה, כשהציונות עוד לא הגיעה אליה ופעלה בה את פעולתה. הוא כותב את ספרו בתקופה שהציונות רק מתגבשת. טוויין לא הגיע לכאן כציוני או כמשחרר אלא כתייר, וכשהוא רואה את הדלות הישראלית שהייתה אז לעומת הפאר של הקפלה הסיסטינית בוותיקן, למשל, איך הוא יכול להתפעל? למרות שבאופן אישי, אני לא יכול שלא להתפעל מהכנרת כשאני רואה אותה. לא היה קל לקרוא את התיאור שלה כאגם אפור בלי גדות, שרק צמחים צהובים גדלים לצידו".
 

הקשר ההיסטורי-אישי של ריבלין לעיר נוצר עוד לפני שטוויין נולד. "כחמישים שנה לפני מסעותיו בארץ הקודש, עלתה משפחתי והגיעה לירושלים. התוכנית לעלות התגבשה אצל הגאון מווילנה, שהיה ראש משפחתנו, כבר ב-1776. בסוכות 1809 - שנת תק"ע, 'תקע בשופר גדול לחרותנו' - הגיעה משפחתי לירושלים בעליית תלמידי הגאון. באותה עת היו בירושלים 10,000 איש בלבד, מתוכם אלפיים יהודים, רובם מעדת המוגרבים.

הערבים, וכמובן היהודים, חיבקו את 250 המשפחות החדשות. סוף-סוף הגיעו אנשים לירושלים, עיר נטושה ועזובה עד אז, שאנשים לא העזו לצאת מחומותיה לאחר רדת החשכה מחשש השודדים והגזלנים. בשנים 1840-1830 התעוררו ניצנים ראשונים של יציאה מהחומות - משכנות-שאננים, בתי מחסה, וגם המוגרבים שבנו ליד ממילא את שכונת מחנה-ישראל. עד 1859 הגיעו כ-40 אלף יהודים לירושלים, ונהיה בה לפתע רוב יהודי. בשנת 1866 נקנתה הקרקע לבניית נחלת-שבעה, שבה החל מ-9681 התגוררו יהודים מחוץ לחומות גם בלילה. התוכנית הציונית-חזונית הייתה להקים שכונות ברציפות משער יפו לעיר יפו, על הדרך שבה הגיעו הדיליז'נסים מאזור החוף לירושלים.

"וכאן מתחברת ההיסטוריה היהודית של ירושלים למארק טוויין. הוא הגיע לעיר בדיוק בתפר שבין רכישת הקרקע לבין תחילת מגורי הקבע מחוץ לחומות. הבתים של נחלת-שבעה כבר נבנים, אבל כמעט כל תושבי העיר מתגוררים עדיין בתוך החומות. כעת, צריך להבין שהיציאה מהחומות היא דרמה בתולדות היישוב בכלל, ובתולדות ירושלים בפרט. מימי דוד המלך ועד הקמת מדינת ישראל לא הייתה כאן בירה. כשהמוסלמים הגיעו לירושלים הם קידשו את הר הבית ובנו מסגדים, אבל לא קיבעו את מעמדה כעיר אדמיניסטרטיבית. זה תמיד נשאר ברמה הדתית בלבד.
 
"ירושלים אפילו לא נזכרת בקוראן; רק המסורת המוסלמית פיתחה את האמונה שמוחמד עלה מירושלים לשמיים. מבחינה נוצרית - אותו הדבר. ירושלים היא עיר של מיסיונרים, של כמרים שמחזירים לכאן את הכנסיות לסוגיהן, אך לעיר אין מבחינתם משמעות מלבד זו הדתית. איש לא ראה בירושלים עיר בירה, איש לא חשב להפוך אותה למרכז ממלכתי-שלטוני, עד שבאה הציונות. והציונות עשתה זאת באמצעות היציאה מהחומות".

הנשיא ריבלין מאמין שירושלים היא הכרח עבור תקומת העם היהודי. "הציונות לא בחרה מלכתחילה את ירושלים, אלא הבינה שבלי ירושלים אין ציונות. כשהרצל בא בפני הקונגרס הציוני והציג את תוכנית אוגנדה, הוא ראה שאנשים עוזבים את האולם. הוא ניגש ללובי וראה אותם יושבים על הארץ, חלקם קרעו את בגדיהם ושמו שק ואפר על ראשם. הרצל שאל אותם: אחינו, מה קרה לכם, מדוע אתם נוהגים מנהג אבלות? והם ענו: 'אמרת לנו אוגנדה. בלי ציון, מה לנו בציונות? כבר נישאר ברוסיה ופולניה'. שם, בלובי, הבין הרצל לעומק את הפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".

כשאתה קורא את תיאוריו הציניים והקודרים של טוויין על ירושלים, מה זה עושה לך כירושלמי וכנשיא מדינת היהודים?

"גם התייחסותו למקומות מקודשים נוצריים מחפירה, כך שירושלים לא עומדת לבדה בעניין הזה. אין ספק שהכעס והציניות שלו מעוררים השתאות. אתה קורא ושואל: כיצד נכתב ספר כזה? אם כי צריך לציין שכשהוא עמד במקום שעמדנו בו, או בנקודה סמוכה שאפשר לראות ממנה את ירושלים במבט-על, הוא בכל זאת מתפעל מהעוצמה שקיימת בתוכה. גם כשהוא רוצה להיות הכי ציני ומנוכר, כשהוא עומד מולה הוא לא יכול להתעלם ולא יכול להסתיר לחלוטין את הרגשות, את העמידה נוכח פני היסטוריה שלמה. זהו המקום שבו אברהם עקד את יצחק, או את ישמעאל לפי המוסלמים. כאן נולדה הנצרות – ההטבלה אמנם התרחשה בירדן, אבל ירושלים הפכה לסמל. הספר של טוויין ציני ומאוד לא דתי, ובכל זאת יש בו התפעמות מול המסר שמוסרת ירושלים לכל אדם".
 

איך לדעתך טוויין היה מגיב לו הגיע לכאן היום והיינו קוראים לו משפטים שכתב אז?
"אין ספק שהוא היה אחוז התפעלות מההבדלים, ואומר: 'אני רואה בעם היהודי את העם הנבחר, כי אם האלוהים גרם להם את הנס הזה, הם כנראה באמת שכיית חמדה אלוהית'. הוא ודאי היה מתפעל: איך הפך המדבר לגן פורח, וכיצד כל דברי הנביאים על אחרית הימים מתגשמים ממש מול עיניו. לא רק בירושלים. הגלבוע כולו ירוק, וטבריה אינה כפר שכוח אלא עיר ואם בישראל. ובירושלים עצמה, זו לא רק העיר העתיקה. לו היה ניצב היום במקום שעמדנו בו ומביט מערבה לעבר קינג דיוויד - אפילו בלי לראות את מגרש ימק"א שבו בית"ר מנצחת, עולה לליגה הלאומית ומולידה את אורי מלמיליאן ונוימן – הוא היה אומר בסיפוק: 'ראו נא איך פרחה זו'".

אנחנו נפרדים מהנשיא ביציאה ממגדל דוד, וממשיכים לסייר בירושלים בעקבות מארק טוויין. התחנה הראשונה היא כנסיית הקבר: "המקום הראשון שאתה הולך אליו הוא כמובן הקבר הקדוש", כתב הסופר האמריקני, ואנחנו אחריו. ברחבת הכניסה המרובעת, שקיימת גם היום, הוא מתאר את ההכרח לפלס דרך בקהל הקבצנים. כמה שומרים טורקים ניצבו שם, כדי למנוע מבני העדות הנוצריות השונות להתקוטט ביניהם. קבצנים אין כאן היום, גם לא שומרים טורקים. נקודת המשטרה נמצאת מחוץ למתחם, ומעליה דגל ישראל.

במתחם הקבר, תיאורו המקיף של טוויין מתברר כמדויק להפליא, כאילו נכתב היום. בקברו של ישו הוא מספר על "קישוטים זולים וצעצועים אידיוטיים הממיטים חרפה על המקום הקדוש". איני יודע למה התכוון הסופר במילה "צעצועים", אבל גם היום המקום בהחלט מצועצע וצבעוני על גבול המקושקש, עד כדי חשש אפילפסיה. מסיבה כלשהי, בין כל אביזרי הקודש הנוצריים ראינו גם שעון מעורר, שאולי נועד להקיץ את הנזיר החולמני שישב לידנו, ועל פניו ארשת מיוסרת.
   
כמעט כל זרם בנצרות מיוצג במתחם הכנסייה. לכל אחד מהם יש אולם, מערה או גומחה, באופן שלי אישית הזכיר קצת את חלוקת הכותל לזרמים שונים ביהדות. בכל מקרה, כאן זה עובד. לידיעת הרפורמים, אגב, גם בכנסיית הקבר יש זרמים בעלי מתחמים גדולים יותר משל אחרים. הכנסייה הקופטית, למשל, מסתפקת בגומחה צרה לצד קבר ישו, שאליה יכולים להיכנס שני אנשים בלבד.

טוויין המשיך לשוטט במבנה ולספר את שרואות עיניו, בתוספת הערה עוקצנית פה ושם. חלק מהמתחם נמצא כיום בשיפוצים, למשל נחלתה של הכנסייה הארמנית, אבל בגדול הכול שריר ועומד וקיים בדיוק כמו לפני 051 שנה. על מה שהנוצרים מאמינים שהוא קבר אדם הראשון, כתב טוויין את אחת מהפסקאות הסרקסטיות ביותר בתיאור המסע: "קבר אדם הראשון! כמה נוגע ללב, דווקא כאן, בארץ נוכרייה, לגלות את קברו של שאר בשרי... הוא לא זכה לראות אותי בחייו, לא זכה לראות את בנו... הוא מת לפני שנולדתי, ששת אלפים אביבים קצרים טרם לידתי. אבל בואו ננסה לשאת זאת בגבורה. נקווה שטוב לו יותר במקום שבו הוא נמצא. נתנחם במחשבה שאובדנו הוא הרווח הנצחי שלנו".

מכיוון שכיהודי אני מאמין שאדם הראשון בכלל קבור במערת המכפלה בחברון, ולא כאן, אני מחליט לא להיעלב בשמו ויוצא מהמתחם בחזרה לאור השמש המסנוור. עד כמה שנא טוויין את הנצרות הממוסדת (שנאה שתמשיך ותהדהד בספריו גם בהמשך, בעיקר ב"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור"), אפשר לראות בפסקת הסיום של ביקורו במקום: "ההיסטוריה מלאה וגדושה בכנסיית הקבר הקדוש – מלאה דם שנשפך בשל הכבוד וההערצה שבני אדם רוחשים למקום מנוחתו של הצנוע והעניו, הענוג והמלבב, נסיך השלום!"

כמו כל נוצרי טוב באותם ימים וגם כיום, התחנה הבאה של טוויין חייבת להיות דרך הייסורים, הוויה דולורוזה. גם הדרך עצמה עברה ייסורים רבים עד שהתקבעה סופית בתצורתה הנוכחית. 14 התחנות שבה שרירותיות, וחלקן מתארות מקרים ואירועים שכלל לא מוזכרים במקורות הנוצריים. למשל, התחנה השלישית נקראת "הנפילה הראשונה": כפי שהשם מרמז, זו לא הנפילה האחרונה - יהיו עוד שתיים בדרך - אלא שבברית החדשה אין זכר לנפילות של ישו בדרכו אל מותו. כמו בכנסיית הקבר, גם כאן דרש כל זרם נוצרי את ליטרת הוויה דולורוזה שלו, ולכן צצו מסורות שבין השאר אפשרו את תקומתה של תחנת "הנפילה הראשונה", המוקדשת לכנסייה הארמנית-קתולית.
 

במאות הראשונות לאחר ישו הדרך לא הייתה קיימת בכלל. רק בסוף התקופה הביזנטית התפתחה מסורת הצעדה בעקבות ייסורי משיחם של הנוצרים. אז הייתה ראשיתה בנחל קדרון, והמשכה שורטט בהר ציון. המתווה הנוכחי נקבע במאה ה-14, כנראה משיקולים דמוגרפיים: הפרנציסקנים, שחששו מהתפתחותו והתעבותו של הרובע המוסלמי, החליטו שתוואי הדרך הנוצרית החשובה בעולם יעבור באמצעו. זה בדיוק מה שקורה גם היום. הוויה דולורוזה מתחילה סמוך לשער האריות, עולה ממזרח למערב וחוצה את הרובע המוסלמי, עד שהיא מגיעה לכנסיית הקבר. הדרך מתעקלת ופונה שמאלה וימינה ברחובות העיר העתיקה. כמי שצעד בה בעקבות מארק טוויין, אציין שעיקר הייסורים הוא בראיית אותם תגליפי ירושלים קיטשיים ואותן חולצות טריקו של צה"ל ושייטת 13 בעשרות דוכנים זהים.

אף שבהר הבית אין מסורת נוצרית מובהקת, טוויין וחבורתו לא מוותרים על ביקור במקום. כך גרם לי סופר אמריקני מהמאה ה-19 ללכת למקווה הסמוך לביתי ולטבול לפני עלייתי הראשונה אי פעם למקום המקודש ביותר ליהדות. הביקור הזה נערך ביום רביעי שעבר, יומיים לפני הפיגוע ברחבת ההר שבו נהרגו שני שוטרים ישראלים. אל ההר עולים היהודים בקבוצות קטנות: אותנו הדריך ארנון סגל, פעיל בולט בענייני הר הבית ובעל המדור "דף הבית" בעיתון הזה ממש. את הקבוצה הקיפו כל העת שוטרים רבים, ובהם גם כמה אנשי ווקף ששמרו פן מי מאיתנו יהין למלמל פרק תהלים חלילה, או לומר "שמע ישראל" רחמנא לצלן, ובכך יחריב לנצח את הסטטוס-קוו הקדוש שבמסגרתו היהודים הם האיום הקיומי על ההר, והערבים הם בני בית ובעלי בית.

כבר בתחילת הסיור סגל מבהיר שאיננו עולים למקום המקדש עצמו, כי אין ברשותנו אפר פרה אדומה. ככל שעולים פיזית גם עולים רוחנית, הוא אומר, ודרגת הטהרה צריכה להיות גדולה יותר. בהמשך הוא מספר שזו בדיוק הסיבה לכך שאי אפשר היום להיכנס לתוך כיפת הסלע ולראות את אבן השתייה: "לפני חמש או עשר שנים הדבר היה אפשרי, אבל הרגלנו אותם שאנחנו לא עושים זאת מבחינה הלכתית, ועכשיו כבר אי אפשר".
טוויין דווקא זכה להיכנס פנימה: שנה-שנתיים בלבד לפני שהגיע לכאן, בוטל האיסור על נוצרים לעלות להר. המהלך היה חלק מאותה היחלשות עות'מאנית שכבר הזכרנו, שלא הותירה ברירה אלא ללכת יותר ויותר לקראת התיירים המערביים שהחלו להגיע לאזור.
 
בכניסה למתחם אנחנו רואים שרידי עמודים עתיקים המסודרים בקפידה. טוויין תיאר אותם כך: "בכל מקום סביב מסגד עומר פזורים חלקי עמודים, מזבחות בעלי צורה מוזרה ושברי שיש מחוטב להפליא – שרידים יקרים ממקדש שלמה. אלה נחפרו מכל שכבות העפר והפסולת של הר המוריה, והמוסלמים הראו תמיד נטייה לשמר אותם בקפידה עילאית". טוויין כותב זאת כמובן בסרקזם. למזלו, הוא הגיע לכאן כשאותה נטייה מוסלמית לשימור עוד לא התפתחה לדרגת אמנות. אילו הגיע לכאן היום, לאחר החפירה הפראית באורוות שלמה ב-1999 - כשבתוך שלוש יממות יצאו מהמתחם הקדוש 400 משאיות, ותכולתן עדיין מסוננת בימים אלה באפיק נחל קדרון, שם נזרקה כזבל – הוא היה שופך על אופי השימור המוסלמי אש וגופרית שהיו ממלאות פרק שלם.

אנחנו מקיפים את הר הבית מימין לשמאל, נגד כיוון השעון, כפי שכתוב במשנה. ליד הכותל המזרחי, ממש מול הכניסה המזרחית לכיפת הסלע המוזהבת, מגיע בעצם שיא הסיור: אנו עומדים אל מול פתח המקדש, שפנה מזרחה. השוטרים ממשיכים לצלם ולתעד כל תנועה שלנו. כדי להרפות מעט את המתח אני מציע להם שיביאו גם צלם מגנטים, וביציאה מההר יחלקו לכל אחד מאיתנו תמונה שנוכל לתלות על המקרר בבית, אולי עם הכיתוב "מזכרת קטנה מהר גדול". חברי הקבוצה צוחקים, השוטרים פחות.

לקראת סיום הסיור ארנון סגל מראה לנו את מה שהוא כנראה שריד לכותל המערבי הקדום, לפני הרחבת הר הבית בידי הורדוס. הכותל המערבי ההרודיאני נמצא ממש בקו מקביל לאבני הכותל העתיק, שהן גדולות יותר ורחבות. בלב כבד אנחנו עוזבים את ההר דרך שער השלשלת, ויוצאים בחזרה לרחבת הכותל דרך הרובע המוסלמי.
 

טוויין ראה גם את הכותל המערבי ההרודיאני, של ימיו כמובן - ללא הרחבה הגדולה שנפתחה לאחר איחוד ירושלים לפני חמישים שנה. הוא מתאר כיצד מורשים היהודים לבוא ולהתפלל לידו בכל יום שישי (כנראה כוונתו לערב שבת). דווקא בו, בכותל העלוב של ימי העות'מאנים, ראה הסופר האמריקני הוכחה לעוצמתו של בית המקדש הראשון: "במקום שבו נאספים העברים לנשק את האבנים הנערצות ולבכות את ציון שירדה מגדולתה, כל אחד יכול לראות חלק ממקדש שלמה שאין עוררין על אמיתותו".

אמנם הנדבך הראשון של הכותל המערבי נבנה בסוף ימי בית המקדש השני, ואין לו קשר לשלמה המלך. אבל אחרי שלושה שבועות של סיור מתיש בארץ הקודש, ושלושה חודשים רחוק מביתו, נדמה שאפשר לסלוח לטוויין על טעותו - ובלבד שהוא שומר את מסורת המקדש בתוך המשפחה, ולא מעביר אותה לאומה או דת אחרת.

חבורתו של טוויין נודדת בירושלים רצוא ושוב, מהלכת בין עשרות ומאות מקומות מקודשים, עד שהעיניים שבעות מהמראות והשכל כבר לא יכול להכיל עוד פרטים. "יש כאן אתרים רבים מדי", כותב טוויין בכנות אופיינית. "דומה שאין אבן בירושלים או בסביבותיה שאין לה היסטוריה מרתקת חשובה משלה. זוהי הקלה גדולה לגנוב בחשאי צעדה של מאה יארד ללא מורה דרך שיתלווה אליך, ידבר ללא הרף על כל אבן שאתה דורך עליה ויגרור אותך אחורנית בזמן, דורות על גבי דורות, אל היום שבו קנתה לה תהילת עולם".
 

 
גם אנחנו שבעים מהמראות, ודאי מאלה הנוצריים שעינינו לא רגילות לשזוף בימים כתיקונם. אנחנו מקדישים עוד מעט זמן לאתר אחד שטוויין מתאר מחוץ לחומות – בריכת השילוח. הבריכה נמצאת בתחתיתו של כפר השילוח, או סילואן. בניגוד למה שטוויין תיאר כאן לפני 150 שנה - "הבריכה הנודעת נראתה בדיוק כפי שנראתה בימי שלמה המלך", הוא כתב - כיום די קשה למצוא אותה. סבך מכוער של עמודים, פחים, בנייני ארעי בעלי כניסות משונות, שלטים ולכלוך עוטף אותה כמעט מכל כיוון. רק בסוף נגלים אותם מים חיים שהרוו במשך שנים רבות את תושבי עיר הקודש.

מתחתית הכפר אנחנו נוסקים שוב במעלה עיר דוד לכיוון הכביש המקיף את חומות ירושלים, מנפנפים לעיר נפנוף אחרון, ומזדהים עם מילות הפרידה של טוויין: "עבורנו יהיו ירושלים וחוויות היום הזה לזיכרון קסום... זיכרון שאיש לא יוכל לקחת מאיתנו בעד שום הון שבעולם". בפרק הבא - קפיצה לים המלח וירידה לכיוון יפו: המסע מתקרב לסיומו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg