בעקבות רצח משפחת סלומון: איך לדבר עם ילדים על אסונות
דברו עם כל ילד לפי יכולת הבנתו, הקשיבו לילדיכם, ואל תהססו להביע כאב וצער. בשיחה עם 360 מסבירים מטפלים כיצד להתמודד עם כאבם של הילדים לנוכח אסון
ילדים בישראל נחשפים, כמעט על בסיס שבועי, לנושאים קשים כגון מוות, פיגועים, פציעות ואסונות. בעקבות הפיגוע המחריד בנווה צוף בשבת, שבו נרצחו שלושה בני משפחת סלומון, שוחחו מומחים עם 360 על האופן שבו יש לדבר עם הילדים על הנושאים האלה.
לדברי הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ, "היום בעידן הסמארטפונים, שאותם נושא כל ילד, הילדים נחשפים מידית לחדשות ולתמונות הזוועה ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות, ולא אי אפשר ניתן להסתיר מהם כמעט דבר. לכן, להימנע מלהתייחס לדבר זו טעות".
לאחר אסון, יש לדבר עם הילדים ולאפשר להם לעבד את המידע הקשה, מסביר רבינוביץ'. "חשוב לתת לילדים לדבר ולפרוק את אשר על לבם", אומר הפסיכיאטר. "תמונות הרצח עלולות לעורר אצלם פחדים וחרדות, ולכן חייבים להשריש להם תחושה ביטחון והגנה. קודם כל לתת להם את העובדות, ברגישות ובאחריות. להסביר את אשר אירע בלי דרמה מיותרת".
רבינוביץ' התייחס לטבח בנווה צוף שבו נרצחו יוסי סלומון ושני ילדיו אלעד (36) וחיה (46), שהייתה מורה בבית ספר יסודי בלוד. "צריך להסביר לילדים שמורתם האהובה נסעה לבקר את הוריה בבחינת 'כיבוד הורים' ושם מחבל שם קץ לחייה, אך זהו אירוע חריג ורשויות הביטחון במדינה דואגות שלא יישנה", מייעץ רבינוביץ'. "לתת להם לספר על המורה תוך עטיפתם בחום ואהבה, ברגישות מתחייבת".
כמו כן, רבינוביץ' מסביר שיש משמעות רבה לעיבוד משותף של הכאב. "כינוס התלמידים בבית הספר תוך שימוש באנשי מקצוע שייצרו קבוצות שיעבדו את הרגשות יכול לסייע מאד", הוא אומר. "אווירת ה'ביחד' וסולידריות האבל הקולקטיבי תורמת מאד. ביקור תנחומים בבית האבלים ואירועי זיכרון מהווים קתרזיס ,פורקן מתחייב והנצחה לזכר המורה האהובה".
גם לאחר השיחה והשיתוף, יש להיות רגישים ולשים לב לאותות מצוקה שהילדים עשויים לשדר. "ההורים צריכים להיות ערים למקרים של רגרסיה ומצוקה שמשדר ילדם", מדגיש רבינוביץ'. "אם הוא מבקש לישון עמם, מתקשה להירדם, מרטיב, מדבר על חרדות ופחדים שאופפים אותו – אין להתעלם, ושווה לערב איש מקצוע מיומן, שיתווך עבור הילד את פחדיו".
עוד מבהיר רבינוביץ' כי הבעת רגשות בפני הילדים אינה שלילית. "מותר להורים ולמורים להיות בני אנוש ולהפגין (במידה) את רגשותיהם מול התלמידים הצעירים", אומר רבינוביץ'. "רגישות וחוסן נפשי אינם סותרים זה את זה ואף משלימים זה את זה. רגישות ואנושיות הן כוח וגם המבוגרים אינם אדישים לרצח הנורא".
רבינוביץ' שב ומתייחס לרצח של המורה חיה סלומון בבית הוריה בנווה צוף. "צריך ללמד את הילדים שרצח כה אכזרי, אך נדיר מאד, לא משאיר גם אותם אדישים. מותר לבכות, מותר להתאבל, אבל החיים חזקים מהכול. נוסף על כך, מטרת המחבל הייתה לעצור חיי היהודים במולדתם ולא ניתן לו. העם בישראל חזק ואיתן ומחבק בשעה כה קשה את משפחות החללים", הוא מסכם.
הרב ד"ר יונה גודמן עוסק במשך 15 השנים האחרונות בליווי של משפחות נפגעי טרור וכן בתמיכה ובליווי של קהילות שעברו טרור. הוא גם דוקטור לחינוך והמנהל החינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, לכן הוא מסתכל על הנושא ומדבר עליו מניסיונו רב הפנים.
לדברי הרב גודמן, "לעצם העניין אין ספק שיש כאן צורך בהורות רגישה וקשובה. הורות שמצד אחד נותנת מקום לשאלות לבלבול וספקות של הילד ומצד שני מרגיעה נותנת תקווה מרגיעה ואמונה. זה תפקידנו כל השנה, ונוכח אירועים כאלו התפקיד גדל. דווקא כעת עלינו להיות אנשים משמעותיים עבור הילדים שלנו".
כשהילד קטן, הרב גודמן ממליץ להימנע מחשיפה רבה מדי לחדשות ולתמונות זוועה. "במקרה שהילד הקטן יודע מה קרה או שהוא ייחשף לכך בהמשך אז כדאי מאד לתווך לו את שקרה", הוא אומר. "אך יש להגביל את החשיפה שלו לכלי התקשורת ולצנזר אותה. הילד לא צריך לראות תמונות זוועה או לשמוע 20 דיווחים שחוזרים על עצמם. הוא יתפוס את הדיווחים במנותק וכצבר של עוד ועוד פיגועים ותתעורר אצלו חרדה רבה. לכן לא צריך שישמע יותר מפעם אחת את הדיווחים".
ביחס לילדים גדולים יותר שכבר חשופים לחדשות, תפקידם של המבוגרים הוא לתווך לילדים את המידע. הדבר נכון גם לגבי ילדים בגילאי תיכון. "אנו צריכים להסביר להם מה רואים? איפה זה קרה?" אומר הרב גודמן.
הרב גודמן התייחס גם הוא לרצח של שלושת בני משפחת סלומון בנווה צוף. "עלינו לדבר איתם על הכאב והצער ועל ההזדהות עם המשפחה ששלושה מבניה נפלו בקרב על החיים של עם ישראל בארץ", הוא אומר. "עם זאת יש לציין את החיוב, את השמחה על כך שיש לנו חיילים גיבורים שפגעו במחבל ושיש לנו צבא שרודף אחרי המפגע ומי ששלח אותו. צריך לציין כי במשך 2,000 שנה לא הייתה לנו יכולת כזו להגן על עצמנו, אז אמנם המפעל הציוני לא הסתיים אבל אנו מאמינים שיהיה יותר טוב".
עוד מוסיף הרב גודמן כי "במקומות מאוד קרובים לאירוע כמו בקרב הילדים של היישוב נווה צוף או בעיר לוד היכן שהמורה חיה סלומון לימדה, אפשר לפנות למחלקת הרווחה העירונית כדי להתייעץ מה לעשות. יש לעשות זאת בין אם מתייעצים לגבי הילד ובין אם רוצים שמישהו יבוא לשוחח עם כל בני הנוער והילדים. בשני המקרים אפשר גם לפנות למשרד החינוך לשפ"י – שירות ייעוצי פסיכולוגי".
הרב גודמן מדגיש גם כי יש לשים לב לצרכים, המשתנים מילד לילד. "תמיד כדאי להתייעץ ולשתף בדאגות, ועם זאת לזכור כי רוב הילדים נורמליים ובריאים וגם אם זה מסעיר או מבלבל אותם – כעבור כמה שעות זה חולף", הוא אומר. "מצד שני במקרה של ילד שנמצא בחרדות כמה ימים צריך לפנות לאיש מקצוע. מעבר לכך בשורה התחתונה היא לא מה שההורים אומרים אלא מה שהם משדרים כלפי הילדים. הורה שמשדר חוסן, ביטחון ואמונה – זה מוקרן לילדיו. תפקיד ההורים הוא לשדר עוצמה ואמונה גם כשיש קשיים ואסונות".
רופאת הילדים ד"ר חוה גדסי, מנהלת רפואית בעמותת גושן הפועלת לקידום בריאות הילד בקהילה, אומרת כי "כשאתם מדברים על נושאים קשים, אתם עוזרים לילדכם להתמודד עם קשיי החיים. כמו כן, אם ילדכם אינו מבין את העובדות בדרך שמתאימה לגילו, הוא עלול לדמיין דברים גרועים יותר מהאמת. אם אתם מעודדים תקשורת פתוחה בנוגע לנושאים קשים, ילדכם לומד שהוא תמיד יכול לדבר איתכם. הוא יבין שתהיו שם ותקשיבו לו אם משהו מדאיג אותו".
גדסי מסבירה שחשוב לדבר עם הילדים על נושאים מורכבים וקשים כמו מוות כדי לאפשר להם לפרוק את אשר על לבם, על אף החשש להעציב אותם. עם זאת היא מדגישה שיש להתאים את ההתמודדות לגילו של הילד ולשלב ההתפתחותי שלו.
"לדוגמה, אם ילדכם פעוט או בגיל הגן, עדיף להמתין עד שיעלה את הנושאים הללו בעצמו", אומרת גדסי. "אך כדאי להיות מודעים למה שמתרחש בחייו. אם תהיו מודעים למה שהוא שומע או רואה במסגרת החינוכית, בטלוויזיה, באינטרנט או מאחיו הגדולים, תדעו טוב יותר אם משהו עלול להדאיג אותו. תוכלו לבחור להעלות חלק מהנושאים הקשים לפני שהוא שואל עליהם, בעיקר אם יש שינוי כלשהו בהתנהגותו. כדאי מאוד שתכירו את הנושאים החמים בתקשורת. כך תדעו פחות או יותר מה ילדכם שומע, וכל מה שיבקש לדון בו לא יתפוס אתכם בהפתעה".
"ייתכן שישנם נושאים שתתקשו מאוד לדבר עליהם, אם בגלל הרקע שלכם, התרבות או הערכים הדתיים", אומרת גדסי". "זה בסדר. אם זה כך, כדאי לשקול לדבר עם בן או בת הזוג מדוע הנושאים הללו קשים לכם כל כך".
גדסי מייעצת כמה עצות לניהול נכון של שיחות קשות:
א. אם משהו עצוב או מפחיד קרה במשפחתכם או שאסון משמעותי התחולל בעולם סביבו, ילדכם צריך לשמוע על כך קודם כל מכם. הקדישו לילדכם זמן כדי לדבר על הנושאים הללו באופן הטוב ביותר בשבילו.
ב. כשאתם מעלים את הנושאים הקשים, אתם יכולים לבחור זמן שבו אתם וילדכם רגועים. כמו כן, תוכלו לבחור מקום פרטי, שבו אתם יודעים שילדכם מרגיש בנוח.
ג. הסבירו את העניין בפשטות והביאו בחשבון את גילו של הילד.
ד. היו כנים ודברו עם ילדכם באופן מדויק ואמיתי ככל האפשר.
ה. חזרו לנושא אחרי כמה זמן. ילדכם צריך זמן לעכל. הבהירו לו שהוא יכול לשאול אתכם שאלות. כדאי להזכיר את הנושא שוב לאחר שבוע, אם לא עלה מצד הילד.
ו. הקשיבו. אחרי שפתחתם את השיחה, הקשיבו לילדכם באמת. צרו איתו קשר עין ורדו לגובה העיניים שלו. כדאי להדהד את רגשותיו ולחזור עליהם בפניו, כדי לבדוק אם הבין את מה שאמרתם. ילדים שונים מגיבים בצורות שונות. אין תגובה נכונה ולא נכונה. ייתכן שילדכם לא יגיב מיד, אלא ייקח לו זמן מה להגיב לדבריכם.
ז. הישארו רגועים, מכיוון שילדכם צפוי לחקות את תגובתכם. עם זאת, זה בסדר להפגין רגשות ולהראות אותם לילדכם.
ד"ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית האקדמית לחינוך בקריית שמואל בחיפה , מדגימה כיצד אפשר להסביר לילדים על מוות של אדם אהוב: "לפעמים, אנו נפרדים ממישהו אהוב לזמן קצר. לדוגמה, לפעמים נפרדים מסבא ומסבתא לאחר שבילינו איתם במשך שבת שלמה ויודעים, שנשוב להתראות בשבוע הבא. לפעמים, אנחנו נפרדים מאנשים אהובים גם לזמן ארוך מאוד, למעשה לפעמים אנחנו נפרדים לתמיד ממישהו שהחיים שלו פסקו. לפעמים נפרדים משום מחלה קשה, לפעמים נפרדים לתמיד מאדם שהיה מבוגר מאוד והגוף שלו התעייף, ולפעמים אנו נפרדים ממישהו אהוב כי מישהו אחר, מישהו רע, הרג אותו".
אקו"ם