סוף מסלול: החלק האחרון במסע של מארק טוויין
לא קשה לאבחן שמארק טוויין רצה לסיים כבר את הטיול בארץ המדברית, ולעלות לספינה הביתה. על יפו, למשל, הוא כבר לא מוצא עניין או כוח לכתוב, ושולח את קוראיו להשלים בספרייה את החסר
פרק חמישי: מים המלח ליפו
מעבר למעקה בית הקפה היפואי שבו אני מתיישב לכתוב, נשקף הים התיכון בכחול עז. מבט חטוף למטה חושף גם את מראה הנמל העתיק, ומספיק מבט שכזה כדי להבין שאנחנו נמצאים בנקודה האידיאלית לצפות בו. המראה מלמטה מלבב הרבה פחות. נמל יפו הוא הילד המוזנח אך בעל הפוטנציאל שעוד לא החליטו מה לעשות איתו. מצד אחד - גלריות, מסעדות, תיירים. מצד שני - מתחמים נטושים, מספנה כעורה, לכלוך ואי סדר.
זוהי הנקודה האחרונה שפקד מארק טוויין במסעו הארוך והמקיף בארץ הקודש. כאן עלו הוא וחבריו על אוניית ה"קווייקר סיטי" לביקור חטוף במצרים, ומשם חזרה הביתה לאמריקה. על יפו טוויין לא מכביר מילים. ניכר בכתביו שהוא משתוקק לעלות כבר על הספינה ולברוח, כמו יונה הנביא בזמנו. קשה להאשים אותו. אחרי שלושה שבועות מפרכים של רכיבה על סוסים, חוויות שונות ומשונות ובעיקר אכזבה מארץ שדמיין כי היא זבת חלב ודבש והתברר כי היא בעיקר זבת קוצים וחרולים – אפשר להניח כי כל אדם סביר היה שמח לראות את כלי התחבורה הראשון שמסוגל לקחת אותו הביתה, ומהר ככל האפשר.
בסוף הפרק הקודם סיפרנו שהסופר האמריקני נפרד מירושלים. בהחלטה של רגע החליטו מדריכי הקבוצה אז להעשיר עוד קצת את עולמם של עולי הרגל, ולקחו אותם לסיור של יומיים-שלושה באזור ים המלח. אחרי טבילה קצרה בנהר הירדן ואכזבה צפויה מממדיו ("מניסיון החצייה למדנו שרוחבם של רחובות רבים באמריקה כפול מזה של הירדן") - הגיעה החבורה לים המלח. "ים המוות קטן", מציין טוויין. למרבה הצער, אילו הגיע לכאן היום, הוא כנראה היה משתמש במילה אחרת. "זעיר", למשל. או "פצפון". גובה פני ים המלח צנח בעשורים האחרונים בכ-40 מטרים בעקבות התערבות האדם בטבע. הטבע, מצדו, נלחם בחזרה באמצעות תופעת הבולענים. כ-6,500 כאלה נפערו באזור בשנים האחרונות, תוך שהם גוררים למעבה האדמה מיליונים רבים שהושקעו באתרי תיירות, בכבישים ובגשרים.
החוף הצפוני ביותר שאליו ניתן להיכנס כיום בלי סכנה לגמור בסגנון קורח ועדתו, הוא חוף קליה. זהו המקום הנמוך ביותר בעולם, אבל המחירים בשמיים. 57 שקלים תמורת כניסה, 13 שקלים לבקבוק שתייה סטנדרטי. סמוך לכניסה לחוף ניצבת סוכת מציל גדולה, עשויה עץ. העיניים מסרבות להאמין שאך לפני עשר שנים החוף היה ממש לידה. הוא רחוק מכאן כיום מרחק עצום, שדורש כחמש דקות הליכה מהירה בירידה תלולה. נער תושב קליה שמוכר כאן פריטים במחירים מופקעים לתיירים, עוד זוכר איך בילדותו החוף היה קרוב. כמעט מטר וחצי בשנה נסוג לו קו המים מזרחה, וסוכת המציל האלטרנטיבית – היום כבר קומפקטית וניידת - זזה יחד איתו.
נכנסתי לים בדיוק כפי שעשה טוויין. אפקט הציפה, שמצליח להפתיע גם אותי כבן הארץ בכל פעם מחדש, היה בשביל טוויין חידוש מסעיר ומרגש: "זו הייתה רחצה מוזרה. לא יכולנו לשקוע במים. יכולת להשתרע על גבך, ידיך מונחות על חזך, וכל גופך מעל לקו הנמשך מזווית סנטרך ועד צידי מותניך, רגליך וקרסוליך, נשאר מחוץ למים".
החבורה האמריקנית עזבה את ים המלח מאושרת וזולגת מלח. אני עזבתי אותו המום - גם מעומק ירידת המפלס וגם מגובה מחיר הכניסה. שני אלה נחסכו ממארק טוויין, וכולנו צריכים להודות על כך.
את הלילה שאחרי הטבילה בים המוות עשתה חבורת הצליינים במנזר מרסבא שבמדבר יהודה. לאחר מכן קפצו לירושלים ולבית-לחם להשלמת הסיור הארוך במקומות הקדושים שעוד נותרו להם לפקוד, ואז החלו לרדת מערבה לכיוון יפו. לנו לוקחת היום דרך זו כשעה, אולם ב-1867 כביש ירושלים תל-אביב היה דומה יותר לשביל עיזים צר ומתפתל, ועל מנת לעבור אותו נדרשו כ-11 שעות. בדיוק בזמן שבו טוויין שהה כאן, התחיל השלטון העות'מאני לשפץ את הדרך ולהופכה לשביל עפר המתאים לנסיעת עגלות. שביל מפואר זה קיצר את הדרך מירושלים ליפו לכהרף עין שאורכו שמונה שעות בלבד.
הראשון שזכה לבצע נסיעת מבחן בדרך המהירה היה הקיסר פרנץ יוזף, שהגיע לכאן ב-1869, שנתיים אחרי טוויין. הוא נסע באותה עגלה שלכבודה נפרץ באותה הזדמנות שער יפו, ושבזכותה יכולים עד היום תושבי העיר העתיקה להיכנס במכוניתם אל בין החומות. אך טוויין וחבריו כאמור עדיין רוכבים בשביל הצר הנמתח בין שתי הערים, ונאלצים לחלק את הדרך ליומיים.
את הלילה האחרון שלו בארץ ישראל בילה הסופר הדגול ברמלה. לא רחוק משם, בפאתי לוד, רוחש לו כיום שדה התעופה הבינלאומי של מדינת ישראל. גלילי המתכת העצומים בעלי הכנפיים העוברים בו, יכולים היו להביא את טוויין וחבריו לניו-יורק בתוך 12 שעות. אבל כפי שהזכרנו כבר – המטוס הראשון יצליח לשהות עשר שניות באוויר רק בעוד כארבעים שנה, ולכן פניו של טוויין לא מועדות לדיוטי פרי בלוד, אלא למנזר הפרנציסקני ברמלה השכנה. טוויין מכנה את הנזירים במקום "אנשים טובים"; אנחנו לצערנו לא יכולנו לתהות על קנקנם, מכיוון שמי שמקבל את פנינו הם פועלים בני העיר שעוסקים בשיפוצים במקום.
המנזר מרשים מבחוץ, ועוד יותר מכך מבפנים. טוויין לא פירט יותר מדי על שהייתו במקום, וזו כנראה ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיה מדובר באכסניה ראויה. אם היה לו דבר מה סרקסטי לומר, סמכו עליו – הוא כבר היה מוצא את הדרך להביא זאת לידיעתנו בשלושה עמודים של גידופים ותלונות.
במאה ה-19 הייתה רמלה תחנה חשובה בדרך מירושלים ליפו, ובאותה תקופה גרו בה כבר כ-5,000 איש. כיום עברה המפואר של העיר נחבא אל הכלים, ומעטים יחסית פוקדים את אוצרות התיירות הטמונים בה. גם המנזר הפרנציסקני, שבו שהה נפוליאון עת כבש את הארץ כמה עשרות שנים לפני מסעו של טוויין, שבוי בחלומו במרכז העיר, אזור לא מטופח מספיק ולא מזמין כראוי.
דנדון פעמוני המנזר, שבאופן משמח ומפתיע עולה לכלל מנגינה עליזה, נותן לנו את האות להיכנס בפעם האחרונה לכלי הרכב ולדהור במישורי החוף עד ליפו. בנקודה זו כבר נכנסו טוויין וחבריו למה שמכונה במקומותינו "אווירת סוף קורס": "הייתה זו הרכיבה האחרונה שלנו בדרכי ארץ הקודש. בתום שעתיים-שלוש אלה נוכל אנחנו וסוסינו העייפים לנוח ולישון ככל העולה על רוחנו... שעה שהתקרבנו ליפו האיצו האנשים בסוסים, מתענגים על ריגושי מירוץ אמיתי".
את העיר יפו מזהה טוויין באמצעות "פרדס תפוחי הזהב הגדול, שעיר הנמל המזרחית חבויה בתוכו". נו, קצת קשה לזהות את יפו ככה בימינו. את הפרדסים מחליפים פקקי תנועה ושכונות משעממות של ראשון-לציון. עץ התפוזים היחיד שהצלחנו לראות נמצא בלב סמטאות יפו העתיקה, והוא תלוי באוויר. האמן רן מורין יצר ב-1993 את הפסל "עץ תפוז מרחף", שנועד לסמל את "הניתוק ההולך וגובר בין האדם לטבע". אם הפסל היה מוצב כאן ב-1867, היינו ודאי קוראים בספרו של טוויין על עוד כזב דתי ארצישראלי אחד מני רבים, עוד נס שקרי שמנסים שרלטני המקום להחדיר בלב התיירים התמימים.
החבורה נכנסת אל בין חומות העיר, וטוויין מתחבר מיד לאווירה ועולב בתושבים: "רכבנו שוב לאורך רחובות צרים ובקרב המוני אדם שוקקים בבלואי סחבות". אולם הפעם הנוסע לא מרחיב בגידופים, מכיוון שלפתע הוא רואה את ה"קווייקר סיטי" בלב ים. בנמל יפו, שמימיו לא היו עמוקים מספיק לכניסת כלי שיט גדולים, השתמשו אז בדוברות קטנות שהסיעו את האנשים והסחורות מהרציף ועד לאונייה שחיכתה בתוך הים. טוויין גם מוסיף סימן קריאה כשהוא מתאר את הרגע, ומסביר: "צירפתי כאן סימן קריאה, מפני שהתרגשנו מאוד. מסע העלייה לרגל הגיע לקיצו, ומשום מה שמחנו על כך".
באותה אווירת סוף קורס, טוויין מחפף לחלוטין כשהוא מתאר את יפו. סוף-סוף, אין לשכוח שמדובר בעיר חשובה מאוד במסורת הנוצרית. ממש כאן, למשל, נולדה התיאולוגיה שהתירה את המאכלות האסורות ביהדות, ובעצם הפכה את הדת החדשה לכזו שקל מאוד לשווק לעולם הרחב. לפי כתבי הנצרות, הדבר קרה בביתו של שמעון הבורסקאי - שהיום נעול על סורג ובריח עקב מחלוקת בעלות בין מוסלמים לנוצרים. טוויין מציין בחופזה פרט זה, כמו גם את סיפורו של יונה הנביא ואת סוגיית הבאת קורות העץ לבניין מקדש שלמה, שהועלו לירושלים מכאן.
בעוד בערים כמו נצרת וירושלים, ואפילו במקומות קטנים יותר כמו כפר-נחום ושילה, הסופר האמריקני הדגול שבר קולמוסים והרחיב את היריעה על אודות ההיסטוריה העשירה הטמונה בין אבניהם, כאן הוא כותב בלי שמץ של בושה: "ליפו יש היסטוריה. היסטוריה מרתקת. הקורא לא יוכל לגלות אותה בשום מקום בספר זה. אם יואיל בטובו לגשת לספריית ההשאלה ולומר שהפניתי אותו, יקבל ספרים שיספקו לו מידע מלא על יפו". במילים אחרות, ובאווירת הא-פוליטיקלי-קורקט המאפיינת לטובה את חיבוריו של טוויין - הגענו לו עד כאן.
המלצר בבית הקפה שואל אם ארצה עוד משהו, כי סוגרים את המטבח. למרות שהרמז נאמר בשפת הפוליטיקלי-קורקט, שאותה קצת הספקתי לשכוח בשבועות האחרונים, אני מבין אותו ומקפל את המחשב הנייד. עוד מבט אחד לעבר הים של יפו, והרהורי סיכום מסע עולים במוחי: הכול החל בשנת 2009, עת יצא לאור תרגומו החדש של עודד פלד ל"מסע התענוגות בארץ הקודש", בהוצאת "מחברות לספרות". את טוויין הסופר הנפלא כבר הכרתי קודם, והחיבור לסיפור הישן-נושן על הארץ שבה נולדתי ובה אני חי, היה מיידי. תיאורי הארץ השוממה והחרבה שמצא כאן טוויין היו לא נעימים, אבל המציאות הפכה אותם למתוקים. כבר אז סימנתי לעצמי ביומן – בשנת ה-150 למסעו של הסופר, 2017, אצא לשחזור.
לא ידעתי לאן ייקח אותי המסע הזה. בדרך גיליתי מקומות שמעולם לא ביקרתי בהם. מעין ארץ ישראל מקבילה וסמויה מהעין, ששכחנו מסיבות כאלה ואחרות ושהלוואי שנדע להעריך יותר. למשל בית הכנסת העתיק בכפר-נחום, שאליו אקח את ילדיי בהזדמנות הראשונה, כמו גם אל חברו בן אותה תקופה בעתיקות מגדל. השוק היפה בנצרת, שבשני צידיו שתי כנסיות עתיקות המתקוטטות זו עם זו על הבכורה. עמק דותן רחב הידיים, שנטשנו לפני למעלה מעשור וכיום הוא ריק מיהודים, אך בור יוסף עדיין נמצא בו. העיר שכם ממבט-על, שמצליח להשכיח את קן הצרעות הרוחש בה כיום, ומאפשר תצפית לעבר המקום שבו נפגשות אמונות שלוש הדתות באזור קבר יוסף. בוסתני השומרון וצחיחות המדבר. רעשיה של העיר העתיקה בירושלים, ושתיקתו של ים המוות.
טוויין הגיע לכאן רגע לפני שהכול התחיל. כשהציונות התגבשה לקראת פעולה, כשהעם היהודי נע לעבר חזרה לארצו. בזמן שטוויין שוטט בארץ ישראל, חיו בה בקושי 25 אלף יהודים. היום גרים בה למעלה מ-6.5 מיליונים. את המיילים הארוכים והמדכאים שלאורכם רכב טוויין בעמק החולה ובעמק יזרעאל, מנקדים כיום עשרות יישובים פורחים. "ארץ ישראל עטויה שק ואפר", הוא כתב בסיכום המסע, כנראה על סיפון האונייה שלקחה אותו לביקור החטוף במצרים, רגע לפני החזרה הביתה. 150 שנה אחרי - והארץ עטויה גלימת הדר. למעט מקומות ספורים שבהם המצב לא השתנה, כמו העיר שומרון למשל, או אפילו הורע, כמו ים המלח - בחשבון הכללי אין שום ספק שארץ הקודש נמצאת כיום בשיא תפארתה. לו העז מישהו להתנבא כך בפני טוויין, יש סיכוי טוב שהסופר היה משליך אותו מהסיפון ומותיר אותו על סלע אנדרומדה שבכניסה לנמל יפו.
תם ונשלם שחזור מסעו של מארק טוויין בארץ ישראל לפני 150 שנה. בשבוע הבא, בפרק האחרון בסדרה, ננסה לברר כיצד ייראה מסע שכזה בעוד 150 שנה מהיום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם