ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

60% מערביי ישראל נגד סיפוח לרשות הפלסטינית

אחרי ההלוויה ההמונית לשלושת המחבלים מהר הבית, באום אל-פחם מפקפקים בעובדות הפיגוע, סבורים כי הצעת חילופי השטחים של נתניהו גזענית, ומאשימים את הרשויות באפליה שמדרדרת את הנוער לפשע. מ"מ ראש העיר: "אלה שצעקו בהלוויה לא מייצגים אותנו"

אום אל-פחם לפלסטינים? כרבע מהמגזר הערבי בעד: על פי סקר 'מאגר מוחות' ל'מקור ראשון', לחברה הישראלית אין דעה נחרצת על התוכנית לסיפוח גושי התיישבות תמורת העברת שטחי ואדי ערה לרשות הפלסטינית. רוב השמאל מתנגד, רוב הימין תומך, ההפתעה נמצאת במגזר הערבי.
 
"אני מקווה שלא חשבת שיהיו פה דגלי פלסטין", אומר לי בחיוך השומר בכניסה לעיריית אום אל-פחם, לאחר שאני מציג את עצמי. המשפט הזה מבטא את תחושות תושבי המקום כלפי תוכנית "חילופי השטחים", שהשבוע דווח כי זכתה לאוורור על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחותיו עם אנשי טראמפ. כזכור, מדובר בתוכנית שלפיה גושי ההתנחלויות יסופחו לישראל, בתמורה להעברת אזורי אוכלוסייה ערבית בגליל ובהם אום אל-פחם לשליטת המדינה הפלסטינית.

ראש העיר, ח'אלד אגברייה, מעדיף לחמוק מהמתיחות הפוליטית ומסרב להתראיין. גם כשאנחנו פוגשים אותו במסדרון, הוא איננו משיב לשאלותינו ונחפז אל המעלית. ממלא מקומו, בלאל דאהר מחאג'נה, דווקא ניאות לקבל אותנו במשרדו. את שיחתנו הוא מבקש לפתוח בנושא טעון מבחינתו. "תוכנית חילופי השטחים שהעלה ראש הממשלה היא התבטאות גזענית שלא הייתה צריכה להיאמר. עושים עליהום על תושבי אום אל-פחם. אנחנו עדים לאפליה של עשרות שנים שיוצרת תחושה של חוסר שייכות למדינה. האמירות האלה מצטרפות לחוקים גזעניים כמו חוק המואזין וחוק הלאום, שרק מעודדים שנאה".
 
אני מנסה להבין מבלאל אם בטענותיו בדבר האפליה הוא מתכוון להצדיק את הפיגוע שביצעו שלושה צעירים תושבי העיר במסגד אל-אקצה, ושבו נרצחו השוטרים האיל סתאוי וכמיל שנאן. "לא, ממש לא", הוא ממהר להבהיר. "אמרנו מיד לאחר הפיגוע שאנחנו נגד אלימות ושימוש בנשק מכל צד. הפיגוע הזה הפתיע את כל העיר, כולל את הורי הנערים. אחד הבחורים היה אמור להתחתן השבוע. ילד אחר למד שנה שנייה באוניברסיטה, והתאמן באגרוף תאילנדי ברמה ארצית. הוא היה בן יחיד להורים שעברו טיפולים כדי להביא אותו לעולם. יש כאן הרבה סימני שאלה, פרטי החקירה עדיין לא פורסמו והתמונה מבחינתנו ממש לא ברורה".

ללשכתו של מחאג'נה נכנסים שני חברי מועצה, מוסטפה מחמיד ועלי ג'בארין. הם מתיישבים ומצטרפים לשיחה. "אף אחד לא נותן לגיטימציה לפיגועים כאלו. אם תשאל את תושבי אום אל-פחם, 95 אחוזים מהם יגנו את הפיגוע שהיה באל-אקצה", אומר מחמיד, ומביע גם הוא ספקות בנוגע למה שהתרחש באותו יום בהר הבית. "האמת היא שאנחנו לא יודעים מה קרה שם. הראו לנו סרטון וקיבעו לנו מציאות. אני מפקפק במה שפורסם. העיר שלנו מלאה שוטרים יהודים, ואם שלושת הנערים האלו היו רוצים לפגוע הם היו יכולים לעשות את זה כאן. למה להם ללכת עד ירושלים, לעבור מחסומים, להשיג נשק וכל הסיפור? העובדה היבשה היא שלא שמענו על אף מקרה שירו באום אל-פחם על שוטר או על יהודי. מי שרצח את ראש הממשלה רבין, שחשבנו שהוא יביא את השלום, היה יהודי, ולא ראינו שהלכו לכבוש את העיר שלו ושכינו את תושביה רוצחים".
 

אחרי מאבק משפטי שהוביל ארגון 'עדאלה', הנחה בג"ץ את המשטרה למסור לקבורה את גופות שלושת המחבלים מהר הבית. הארונות הגיעו לעיר במהלך הלילה שבין שלישי לרביעי שעבר. בניגוד להנחיות המשטרה שהגבילה את המשתתפים בהלוויה ל-480 איש בלבד, באירוע שהתקיים בערב הבא נכחו אלפים. חלק מהמלווים הניפו את דגל פלסטין, ונשמעו קריאות כמו "ברוח ובדם נפדה את אל-אקצה" ו"לירושלים צועדים מיליוני שהידים".

בעיריית אום אל-פחם מאשימים את הרשויות בישראל באופי ההלוויה. "זו לא הייתה הבעת תמיכה במה שהתרחש בירושלים, אלא מחאה נגד המדיניות של עיכוב בשחרור הגופות", אומר מחאג'נה. "זו הייתה עוד החלטה לא נכונה של הממשלה. אם היו קוברים את הגופות מיד לאחר הפיגוע, ההשתתפות הייתה מצומצמת ולא היו קריאות כאלו. העיכוב בקבורה הוביל לכעס וגרם להרבה מאוד סקרנים וצעירים משולהבים להגיע. אני מבקש מכם לא לחשוב שאלו שצעקו בהלוויה מייצגים את אום אל-פחם. מדובר בילדים שלא מבינים מה הם אומרים".

מחאג'נה הגיע לפוליטיקה אחרי עשרות שנים בתפקידי הוראה וניהול במערכת החינוך. אני שואל אותו על אותם "ילדים" כפי שהוא מכנה אותם, שהופכים לנערים ומבוגרים בעלי דעות קיצוניות, המתבטאות גם במעשים. "רוב היהודים ורוב הערבים רוצים לחיות בשלווה ובשוויון", הוא משיב. "יש קיצוניים בשני הצדדים. אנחנו לא מתייחסים לכל היהודים ככאלו שמבצעים תג מחיר, אז אל תסתכלו על כל הערבים כפושעים. אם לא הייתה אפליה של עשרות שנים נגד החברה הערבית, מצבנו היה טוב יותר ולצעירים האלה לא היה על מה לכעוס. ג'מאל חכרוש, הניצב שמקדם את תוכנית השיטור במגזר הערבי, היה אצלנו בימים האחרונים וציין שהרבה צעירים הגישו מועמדות להתגייס למשטרה. הגיע הזמן שממשלת ישראל תתעורר ותצמצם את הפערים כדי לחבר את המגזר הערבי למדינה".

חבר המועצה עלי ג'בארין מבקש להכניס את הדברים לפרופורציות. "לא צריך להתרגש מהצעקות בלוויה. מבחינתי לשמוע בפעם הראשונה שראש ממשלת ישראל מעלה הצעה של החלפת שטחים, זה הרבה יותר משמעותי. אני חושב שמדובר בחוסר אחריות משווע, והאמת היא שאני עוד לא מעכל את זה. אנחנו עובדים מול משרדי הממשלה באופן רציף. ההכרזה הזאת הייתה מכה מתחת לחגורה".
 

אום אל-פחם ידועה כמעוז של התנועה האסלאמית. ראש הפלג הצפוני של התנועה ותושב המקום, ראאד סלאח, מוביל מכאן את מה שהוא מכנה "המאבק על אל-אקצה". סלאח אף כיהן כראש העיר במשך 12 שנה, בין 1989 ל-2001. התנועה, שהוצאה מחוץ לחוק ב-2015, החליטה עוד ב-2013 להחרים את הבחירות המקומיות, אך השפעתה בעיר ניכרת. המחבלים הושפעו מהתכנים שהיא מפיצה בנוגע למסגד אל-אקצה, וגופותיהם נעטפו בדגל הירוק המזוהה עמה.

"אני באופן אישי הייתי מאז ומתמיד אנטי התנועה האסלאמית", מצהיר ממלא מקום ראש העיר. "אין לי בעיה עם האנשים שתומכים בה. השייח' ראאד סלאח הוא שכן שלי ואני מכיר אותו מאז שהיינו ילדים, אבל אני לא מתחבר לדעות שלו. לדעתי, ההוצאה שלהם מחוץ לחוק הייתה טעות חמורה של הממשלה. לתנועה הייתה השפעה חיובית בהרבה מובנים. ברגע שהוציאו אותם מחוץ לחוק, הרבה תומכים שלהם, בעיקר צעירים, נותרו עם חלל שאותו הם ממלאים בתכנים קיצוניים יותר. לנוער חסר מנהיג, וכשאין כזה, קמים אנשים פרטיים ועושים מעשים חמורים. זה לא טוב".

חברי המועצה מתלוננים גם על היעדר אכיפת המשטרה במגזר בנושאים כמו סחר בסמים ובנשק. "אנחנו מדברים על 13 מקרי רצח באום אל-פחם, שאף אחד מהם לא פוענח עד כה", אומר ג'בארין. "המשטרה אומרת שאין לה מודיעין ושהם לא יודעים מי רצח או מאיפה הגיע הנשק. זה שקר".

מחאג'נה מצטרף לדברים: "המשטרה טוענת שאנחנו לא משתפים פעולה ולכן הם לא יכולים לתפוס את האחראים. אז תסביר לי איך יכול להיות שילד בן 12 שזרק אבן בהפגנה על שוטרים, מזוהה על ידי מצלמה ולמחרת בא צוות לבית שלו, מוציא מארון הבגדים את החולצה שהוא לבש יום לפני, מציגים אותה כראיה בבית המשפט ומכניסים אותו למעצר. בינתיים השכן שלו שחיסל שלושה מתושבי אום אל-פחם בלילה אחד מסתובב חופשי. זה בלתי נתפס".
 

מוסטפה מחמיד מזמין אותנו להצטרף אליו לסיור קצר בעיר. אנחנו מתחילים בטיפוס לכיוון מסגד אסכנדר, שממוקם בנקודה הגבוהה ביותר בעיר. הנסיעה בסמטאות התלולות מאתגרת את הרכב. הצלם שבא עמי, יוסי אלוני, מפנה את תשומת לבי לילד שגומא את העליות על הוברבורד.

ליד המסגד אנחנו רואים שלדי נדנדות ומגלשות חלודות, שבעבר היו חלק מגינת משחקים. "אתם צריכים להגיע לפה בלילה", אומר מחמיד, ומספר לנו על עסקאות סמים ונשק שראה במו עיניו. "מגיעה מכונית, עוצרת באמצע הגינה, יוצאים ממנה אנשים ומוכרים סמים. אני מתקשר למשטרה ומתאר למוקדן מה אני רואה בתקווה שהוא ישלח ניידת, ושום דבר לא קורה. אותו דבר עם כלי נשק בלתי חוקיים. בעקבות האירועים האחרונים במסגד אל-אקצה הייתה פה פעילות משטרתית וזכינו לכמה לילות שקטים, אבל השבוע שוב התחילו לירות בלילה. אני יושב בסלון ושומע צרורות של נשק אוטומטי, מתקשר למשטרה ואומר להם בדיוק מאיפה יורים כדי שיבואו ויעשו משהו, אבל לא קורה כלום. אני חושב שבישראל קצת נאיביים אם הם חושבים שהסמים והנשק שנמצאים באום אל-פחם נשארים בגבולות העיר".

אנחנו מתקדמים לעבר המסגד ופוגשים בחסן ג'בארין, פנסיונר של משרד החינוך. כשאני שואל אותו לשמו הוא מעוות בכוונה את השם, כדי לא להיות מזוהה עם שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע בירושלים. באום אל-פחם יש ארבע משפחות עיקריות - מחמיד, מחאג'נה, אגברייה וג'בארין. כל אחת מהן מונה כ-15 אלף איש. "אני משנה את השם כי אתם הפכתם 15 אלף אנשים לפושעים", הוא אומר במענה לשאלתי. "שני הצדדים מתנהגים גרוע מאוד. לנתניהו ישנו הכותל בלב, ולמוסלמים יש אל-אקצה על הראש. יחד זה לא ממש נותן תקווה לעתיד".
 

אנחנו הולכים יחד לנקודת התצפית ליד המסגד שממנה אפשר לראות את כל אום אל-פחם. ג'בארין, המתלווה אלינו, מטיח לעברי: "ככה לדעתך נראית עיר במדינת ישראל? ככה נראה מחנה פליטים. את הבן שלי הוצאתי מפה לרחובות. הוא לומד שם, ומגיע הביתה יום בשבוע. אני לא רוצה שיחיה באום אל-פחם. אין לו מה לעשות פה. יש פה מרכז קהילתי אחד שנסגר בשעה שלוש, בלי תקציבים ובלי פעילויות. הנערים משועממים אחרי הצהריים ואז צומחים פה כל מיני משוגעים. הם לא שומעים להורים שלהם, הולכים לגינות המוזנחות, קונים סמים ומידרדרים לפשע".

אני שואל אותו כאיש חינוך על הדור החדש שצמח באום אל-פחם, והוא משיב במרירות: "בבית הספר שאני לימדתי 30 שנה הם לא למדו לשנוא ככה. אתם הפכתם את התנועה האסלאמית ואת ראאד סלאח למה שהוא. אתם נתתם לו את הפוקוס התקשורתי. אם לא היו שומעים אותו בתקשורת, הוא היה נשאר קטן ולא משפיע. אם לא הייתם מכניסים אותו לכלא הוא לא היה הופך לגיבור. מבחינתי נפתלי בנט מפיץ שנאה כמו ראאד סלאח. בשמונה מנדטים הוא משפיע לא רק על מדינת ישראל, אלא על כל המזרח התיכון".

כשג'בארין מדבר על ההנהגה, מוסטפה מחמיד מהנהן. "אין הנהגה היום באום אל-פחם ובכלל במגזר הערבי. המנהיג האחרון שאני זוכר היה תאופיק זיאד (חבר כנסת וראש עיריית נצרת במשך עשרות שנים, נפטר ב-1994; א"ג). כשהוא היה אומר מילה, אנשים היו שומעים לו. היום לא מאמינים לחברי הכנסת כי הם מוליכים אותנו שולל כל פעם מחדש".
 

אנחנו מגיעים לבית חבר המועצה מחמיד. ליד כוסות קפה שחור ומגשי חצילים ממולאים, מעשה ידיה של אשתו, הוא מדבר על השינויים הדמוגרפיים בחברה הערבית. "הגנים ובתי הספר באום אל-פחם הולכים ומצטמצמים. הצעירים מביאים שני ילדים, מקסימום שלושה, והרבה עוזבים".

עזיבת הצעירים מכה בעיר, וסיפוריהם של בני שיחי ממחישים זאת. בנו של חסן ג'בארין לומד כאמור ברחובות. בתו של בלאל מחאג'נה היא רופאת שיניים בחיפה, בנו של מוסטפה מתגורר בחיפה בבניין משותף ליהודים ולמוסלמים, ובתו גרה בבאר-שבע. "הם למדו באוניברסיטאות ישראליות, והם חלק מהחברה הזאת. אני לא מתבייש בכך ושמח שהם גרים שם. מבקשים מאיתנו להביע אמונים, להניף דגל ישראל ולשיר 'התקווה'. לא מסתפקים בזה שהילדים שלנו גרים לידכם. בהחלט יש משבר זהות, אבל אלה החיים שלנו".

אנחנו נפרדים מג'בארין, ויורדים לכניסה לעיר. בדרך אנחנו מזהים דגל פלסטין בפתח מוסך, ונעצרים. בפנים יושבים ג'מאל, בן 35, ובן דודו הצעיר. ג'מאל מתקשה להבין מה אנחנו עושים באום אל-פחם. מבחינתו, הפיגוע בירושלים איננו מפתיע או חריג. "אנחנו במלחמה, וזה עוד מקרה של מוות בסכסוך שלא נגמר ולא ייגמר בינינו", הוא אומר. "אני מתפלא עליכם, הייתם צריכים להבין את זה מזמן".

ג'מאל דווקא מכיר את החברה הישראלית. הוא למד פחחות בבית הספר 'אורט' בחיפה, ולאחר מכן עבד במוסכים בחיפה ובנתניה. "באים לפה הרבה יהודים שמתקנים אצלי את הרכב ויש לי הרבה חברים יהודים, אבל אני יודע שהסכסוך הזה בינינו יהיה פה גם עוד שישים שנה. מי שמכיר את הדת אצלכם ואצלנו יודע שרק כשהמשיח יגיע זה ייגמר. הבעיה היא שאף אחד לא יודע מתי הוא יגיע".
 

אנחנו ממשיכים ועוצרים בבית הקפה של תייסיר אגברייה. במקום יושבים כמה מקומיים, משחקים קלפים ומעשנים נרגילה. אני שואל אותם על תוכנית חילופי השטחים ועל האפשרות שהם יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית, והקלפים מתחילים להיזרק בעצבנות. "היהודים יכולים לחפש פתרונות אחרים", אומר בעל המקום, ומשמיע כמה קללות עסיסיות. "אנחנו היינו פה לפני מדינת ישראל ונישאר אחריה".

אני שואל אותו על הפיגוע ביום שישי, וכעסו גובר: "זה לא קשור לאום אל-פחם, זה שלושה ילדים שחשבו שצריך לעשות פיגוע. אני לא מאשים את כל היהודים בשריפת הילד מוחמד אבו-חדיר בירושלים. בכל מקום יש משוגעים".

העניינים סביבנו מתחילים להתחמם, ויושבי שולחן הקלפים מאבדים את סבלנותם ומתחילים להרים את קולם. אני מאתגר את תייסיר ושואל אותו על המסורת היהודית בנוגע לבית המקדש בהר הבית. "אל-אקצא זה בשביל מוסלמים, ליהודים אין מה לחפש שם", הוא משיב בקוצר רוח. "אני לא הולך לבית הכנסת שלכם, אתם תעזבו את המסגד שלי. האגדות שלכם על בית מקדש לא מעניינות אותי. תתרחקו מאל-אקצא, הכול יהיה בסדר".

משפטיו של בעל בית הקפה רצופים בקללות שהדף לא סובל, ואנחנו מבינים שאיננו רצויים במקום. בחוץ מתפתח ויכוח בין אחד מיושבי בית הקפה ליוסי, הצלם שבא איתי. לפני שהעניינים יצאו מכלל שליטה אני נפרד מתייסיר, שנראה כמי ששמח להיפטר מהאורחים הבלתי רצויים שרק מרגיזים את הלקוחות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg